בשתי הפרשות האחרונות מתמקדת התורה בעיקר בנגע הצרעת. כפי שראינו במקום אחר בהרחבה (תזריע מצורע שנה ח'), כדי שנגע יוכל להיחשב כצרעת, עליו להיות בצבע לבן מסוים, ובחלק מהמקרים יהיה נגע לבן, אך שאינו מספיק בהיר כדי לטמא את נושאו. אלא שההבחנה האם צבע מספיק לבן תלוי ברקע מסביב לנגע, ולדוגמא באדם כהה, נגע יראה לכהן יותר לבן מאשר אדם בהיר. דנו התנאים במשנה בנגעים (ב, א) כיצד יש לבחון את בהירות הנגע, ונראה שבעניין זה יש שלוש דעות:
>> למגזין המלא - לחצו כאן
א. תנא קמא סובר, שהדין צועד בעקבות בעל הנגע, ואכן ישנו נגע, שבאדם כהה ייחשב כצרעת ובאדם בהיר לא.. ב. רבי ישמעאל חולק וסובר, שישנו צבע ביניים אחיד שביחס אליו בוחנים את כל הנגעים, צבע של עץ אשכרוע (= חום בהיר), שהוא צבעם של בני ישראל. ג. רבי יהודה בגישה המקילה, סובר שהולכים תמיד לקולא. דהיינו, אם יש צבע שאצל אדם כהה יחשב כצרעת ואצל בהיר לא, צבע זה יטוהר. וכן אם יש צבע שאצל בהיר יטמא, ואצל כהה לא, גם הוא יטוהר. ובלשון המשנה:
''בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. רבי עקיבא אומר, יש לציירים סממנין שהן צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות, מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ, ותראה בבינוני. רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל, אבל לא להחמיר, יראה הגרמני בבשרו להקל והכושי בבינוני להקל. וחכמים אומרים זה וזה בבינוני.''
להלכה פסק הרמב''ם (טומאת צרעת א, ט) כדעת רבי ישמעאל, שבוחנים את הנגע ביחס לאדם שצבעו בינוני, שכן חכמים צועדים בשיטתו. עוד מוסיף הרמב''ם בעקבות המשנה (שם, ב), שכאשר בוחנים את צבע נגע הצרעת, יש לבחון אותו בשעות מסוימות ובמקומות מסוימים, ולא לאורך כל שעות היום ובכל מקום. וטעם הדבר הוא, שגם רמת האור משפיעה על צבע הנגע, בשעות ובמקומות בהן יש שמש רבה באופן חריג, הנגע יראה פחות לבן מאשר בשעות בהן יש חושך.
בעקבות התורה הכותבת באריכות על נגע הצרעת, נראה את המחלוקת בין המפרשים האם נגע הצרעת נוהג בזמן הזה. כמו כן נראה לדעות הסוברות שאכן היא נוהגת, מדוע בזמן הזה אדם שרואה סימנים העלולים להתפרש כצרעת אינו הולך לכהן (או לחכם שיורה לכהן מה הדין במקרה זה), ולסיום האם מותר להצמיח שיער באמצעות משחות במקום שיש בו צרעת.
צרעת בזמן הזה
האם צרעת נוהגת בזמן הזה? ייתכן שיש בכך מחלוקת בין רבי טרפון לרבי יוחנן:
א. הירושלמי במסכת סוטה (ב, ב) מספר, שרבי יהודה ליווה את רבי טרפון לביתו, ורבי טרפון הגיש לו מקל ארז בו טיהר מצורעים. מתוך מעשהו הסיק רבי יהודה מספר הלכות, כאשר אחת מהן היא שרואים ומטהרים מצורעים גם שלא בזמן הבית, כי למרות שרבי טרפון ראה את המקדש בבניינו, המעשה היה לאחר חורבנו.
ב. לכאורה, מקור החולק יש בדברי הפסיקתא זוטרתי (שמות ד, ו). בפסיקתא כתוב, שכאשר ידו של משה הפכה למצורעת, לא הייתה טמאה בטומאת צרעת האמורה בתורה הדורשת הסגר, גילוח השיער וכו', כיוון שצריך כהן שיטמא את הנגע. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן האומר, שלאחר חורבן הבית לא נוהגים דיני צרעת. ובלשון הפסיקתא:
''אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת והן לא יאמינו לי, ואני יודע שהן מאמינים בני מאמינים, דכתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו ו), חייך שאתה לוקה בצרעת. דבר אחר, כי ידו של משה רבינו לא נטמאת, לפי שאין טומאה לנגע אלא על פי כהן, וכן אמר רבי יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע.''
אולם בפועל, נראה שיש לפרש אחרת את דברי רבי יוחנן, שהרי כפי שכתבו התוספות (כתובות ח ע''א ד''ה רב) והריטב''א (שם ד''ה כי), למרות שרבי יוחנן היה בן דורו של רב, רב נחשב תנא ולכן חלק על תנאים - רבי יוחנן נחשב רק כאמורא, ולכן לא מסתבר שחלק על רבי טרפון שהיה תנא, ואכן להלכה פסק הרמב''ם (מצורע יא, ו) שדיני צרעת נוהגים גם בזמן הזה[1].
אם אכן כך, עולה השאלה בזמן הזה במקרה של חשש צרעת מדוע לא הולכים אל הכהן? השאלה מתחזקת לאור דברי החינוך והרא''ש שסברו, שהמתעלם מנגע ולא הולך לכהן לבודקו עובר בעשה. למעשה נראה כפי שכתב רבי עקיבא איגר (מובא בתפארת ישראל, מראה כהן יכין לט), שאין יישוב מספיק טוב לשאלה זו, אך האחרונים ניסו להעלות מספר אפשריות:
א. כהנים מוחזקים
אפשרות ראשונה ליישב את הסתירה, מבוססת על סוגיה שראינו מספר פעמים בעבר בהקשרים שונים (קרח שנה א', נשא שנה ד', תזריע שנה ד') אודות כשרותם ומעמדם של הכהנים בזמן הזה. כפי שכותבת הגמרא במסכת כתובות (כה ע''א), בעקבות חורבן הבית הראשון והגלות שהתרחשה בעקבותיו, התעורר ספק במעמדם של הכהנים.
החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם (גרושה, זונה וכו'), ופסלו את עצמם מהכהונה. ועוד, שמא אנשים קראו לעצמם כהנים, למרות שלא היו כאלה (עיין למשל יביע אומר אבה''ע ז, ט). בעקבות כך נקט הרמב''ם (איסורי ביאה כ, א), שבניגוד לכהנים בעבר שהיו קדושים בוודאי, כיום הכהנים הם רק כהני 'חזקה'.
מה הכוונה שהכהנים הם כהני החזקה? הפוסקים נחלקו לשתי קבוצות, כאשר ייסוד המחלוקת הוא כיצד להבין את טיב חזקת הכהונה. קבוצה אחת מצדדת בעמדה שחזקת הכהנים היום היא לא ממש חזקה, אלא חזקה בתורת ספק. קבוצה שניה מצדדת בעמדה, שחזקת הכהונה כיום היא חזקה לכל דבר ועניין (חזקת וודאי). ולמחלוקת זו יש מספר נפקא מינות, נראה שתיים מהן:
השלכה ראשונה: הרמ''א (יו''ד שכב, ה) כתב, שלמרות שניתן לתת חלה לכהן בחוץ לארץ אם טבל ונטהר מטומאתו, בזמנינו לא נותנים. בטעם הדבר נימק הש''ך (שם, ט) בשם המהר''י וייל, שכיום לא מחזיקים את הכהנים ככהני ודאי, ולכן אין לתת להם לאכול את החלה מחשש שמא יאכלו חלה שאינה שייכת להם, וכן כתב המהרש''ל (יש''ש ב''ק ה, לה):
''ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלוואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולווים קרוב לוודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל, ואם לא הרוב, בוודאי קרוב למחצה נתבלבלו. ומשום הכי גם כן נהגו האידנא (= בזמן הזה) שלא ליתן החלה לכהן קטן או לכהן שטבל לקריו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי''.
חלק מהפוסקים וביניהם הקרית ספר (איסורי ביאה פרק כ) וערוך השולחן (שכב, כא) חלקו ותמהו על דבריהם. מדוע להחליש את כוח הכהונה בזמן הזה?! והרי חזקת הכהונה מספיק משמעותית. משום כך דחו את הבנת הש''ך שאין כיום כהני וודאי, וסברו שחזקת הכהנים היא בתורת ודאי, ומותר לתת חלה לכהן שטבל מטומאת קרי או לכהן קטן שלא ראה קרי מעולם.
השלכה השנייה: על בסיס העיקרון שמעמד הכהנים אינו כבימים עברו, כתב הרדב''ז (תרומות ז, ט), שהסיבה שלא מטמאים היום מצורעים גם במקרים שרואים וקיימים סימני צרעת, שאין בזמן הזה כהנים מיוחסים, והרמב''ם פסק שכדי לדון דיני מצורע צריך כהן מיוחס (וגם הסוברים לעיל שניתן לסמוך על חזקת הכהונה, עדיין מדובר בחזקה ולא בכהן סמוך בוודאי). ובלשונו:
''והוא שיטמא אותו כהן מיוחס וכו'. דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ואפילו שנראו בו סימני החלט הרי הוא טהור עד שיטמאנו כהן מיוחס ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה, שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס.''
ערוך השולחן (העתיד טהרות צז, יב) חלק וסבר, שלמרות שהכהנים אינם מיוחסים בזמן הזה, בכל זאת ניתן לסמוך על חזקת הכהונה כדי לטמא אדם בצרעת. בטעם הדבר נימק, שרק כאשר ישנם כהנים מיוחסים אז אי אפשר להתבסס על חזקת שאר הכהנים, אבל כאשר אין כלל כהנים מיוחסים גם כהן מוחזק יכול לטמא בצרעת.
טעמים נוספים
הפוסקים העלו מספר טעמים נוספים:
א. הראבי''ה (סי' תתמ) והרדב''ז (מצודת דוד, מצווה תמו) הסבירו שאין צרעת בזמן הזה, בהתבסס על העיקרון המופיע בדברי הרמב''ם (שם א, ג). הרמב''ם פסק, שבשביל לדון דיני הצרעת צריך לדעת את כל סוגי הנגעים השונים, מראיתם והשוני ביניהם. לכן, בעוד שבעבר היתה מסורת איזה צבע הוא צבע של צרעת, הרי שבזמן הזה מסורת זו אבדה.
הרב אשר וייס (תזריע, טומאת צרעת) לא קיבל טעם זה, כיוון שאם אכן יש צורך במסורת לשם כך, איך ייתכן שמעבירי המסורת לא העבירו אותה, וגרמו לכך שדיני צרעת ייעלמו מעם ישראל?! ועל אף שגם בעניינים אחרים אבדה המסורת (למשל איזה צבע נחשב אדום), במקרים אלו לא בטלה ההלכה לגמרי אלא מחמירים בה, מה שאין כן פה שיוצאת קולא מאי העברת המסורת.
ב. אפשרות שונה העלה האור שמח (טומאת צרעת יא, ו), שכיוון שלא יודעים מה היא תולעת השני הנצרכת לטהרת המצורע, ממילא בטל דין טומאת מצורע. ועל אף שניתן לטמא מצורע גם אם אי אפשר לטהרו ואין הדברים תלויים זה בזה, מכיוון שללא טהרה על המצורע להיות מחוץ לירושלים, להתרחק מאשתו ועוד, הרי לא ייתכן שיהיה כך עד סוף ימיו, ומשום כך ביטלו דין מצורע.
ג. החפץ חיים (שער הזכירה חלק ו') חלק על האור שמח וכתב, שגם ללא האפשרות לטהרה עדיין הטומאה קיימת. אולם הוסיף וכתב, שכיוון שאי אפשר להיטהר מהטומאה, עשה הקב''ה חסד עם ישראל ולכן אין אנשים נטמאים מצרעת בזמן הזה. והוסיף, שבמקום הצרעת על הגוף ישנה צרעת על הנפש, ואדם שאינו חוזר בתשובה, לעתיד לבוא יתגלה קלונו (ועיין הערה[2]).
הצמחת שיער במקום צרעת
למעשה בזמן הזה אין מטמאים בטומאת צרעת, אך בכל זאת כתבו רוב האחרונים שכאשר אדם רואה שצמח מראה הנראה כצרעת בבשרו או בזקנו, אסור לו לתלוש את המראה. בטעם הדבר נימקו, שהרי עוד לפני שמטמא הכהן את הצרעת יש איסור לקצוץ חשש נגע, לכן אין זה משנה האם יש כהן שיטמא או לאו.
בעקבות כך שאיסור זה קיים גם בזמן הזה, דן הרב אשר וייס (תזריע, סי' כג) האם מותר למרוח משחה לגידול שיער במקום בו נראה שיש נתק (דהיינו שער שנשר בעקבות חשש צרעת). למעשה כתב להקל ממספר טעמים. ראשית כתב שדעת החזון איש, שהגדרת נתק היא שקבוצת שיער נושרת בפתאומיות, מה שאין כן במקרה בו אדם איבד שער בשלבים.
שנית כתב, שכאשר מצמיחים את השיער, במקרה זה ההצמחה היא בגרמא באמצעות משחה, וייתכן שבכך אין איסור. שלישית הוסיף, אמנם הרמב''ן (ויקרא יג, לג) כתב שיש איסור להצמיח שיער שנשר בעקבות צרעת, אבל פירושו יחיד מבין הראשונים, ואחרים כתבו על בסיס דברי חז''ל שיש איסור לקצוץ שיער נוסף מסביב לנתק, אך לא לגדל את שיער הנתק שנשר.
רביעית, גם אם השיער היה נושר בבת אחת ויש מקום לחשוש לדעת הרמב''ן כנגד שאר הראשונים, דבר זה נכון כאשר הדברים מובאים בפירושו של הרמב''ן לגמרא, בהלכותיו וכדומה. האיסור להצמיח שיער במקום הנתק מובא בפירוש הרמב''ן על התורה, ולעיתים אין מטרת הפירוש להביא את דעתו ההלכתית אלא רק כיצד הבין את פשטי הפסוקים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
[1] אם אכן מעמדו של רב כתנא ושל ורבי יוחנן כאמורא, מדוע הגמרא במסכת ביצה (ד ע''א) קובעת שבמחלוקת רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן? הריטב''א (שם) תירץ, שרבי יוחנן היה חכם מרב ולכן הלכה כמותו, אך לא הספיק לעבור 'הסמכה' להיות תנא. דבריהם עונים על השאלה גם מדוע רבי יוחנן לא ראה בעיה לחלוק על רב, כיוון שלמרות ההסמכה היה חכם ממנו (ועיין אור זרוע הל' ערב שבת סי' כב, ואגרות משה אבה''ע ד, קכ).
[2] החפץ חיים מניח שצרעת הגוף הינה דבר ניסי, ומשום כך בזמן הזה הקב''ה לא מביא אותה על בני אדם. גישה זו עולה מחלק מפרשני המקרא, אולם מדברי הרמב''ם (צרעת טז, י) עולה שצרעת הגוף איננה דבר ניסי, ורק צרעת הבגדים והבתים מובאות על האדם בנס (ועיין במאמרו של הד''ר סודי נמיר (אסיא קא - קב, עמ' 19) שהביא מספר מחלות עור היכולות להיות נגע הצרעת).
[3] מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? ניתן במייל: tora2338@gmail.com או באתר www.halaca-baparasha.com
0 תגובות