בזמן ששורות אלו נכתבות, טרם ברור האם וכמה הצליחה פעולת התקיפה הישראלית נגד ראשי החמאס שהתכנסו בדוחה, בירת קטאר.
לכל הדעות מדובר במהלך צבאי אסטרטגי - מאוד תקדימי - של תקיפה בשטח מדינה שאינה נוטלת באופן רשמי חלק במלחמה עם ישראל, ויתירה מזו, קטאר היא המדינה שחטפה משתי האויבות המרות - איראן וישראל בטווח זמן של חודשים ספורים.
באופן אירוני - רק לפני פחות משלושה חודשים איראן תקפה יעדים בקטאר בתגובה לתקיפה האמריקאית נגד הכורים הגרעיניים - וכעת, ישראל מפרה את הריבונות הצבאית והמדינית של קטאר ותוקפת את ראשי החמאס החוסים בצילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתקשורת הבינלאומית כמו וול סטריט ג'ורנל דווח כי מצרים וטורקיה הזהירו כבר לפני מספר חודשים את בכירי חמאס בקטאר מפני אפשרות של תקיפה ישראלית והמליצו להם להגביר את האבטחה סביבם.
במקביל, ב'וושינגטון פוסט' דווח שגורמים רשמיים בממשל הקטארי זועמים על הפרת התחייבות של ישראל באמצעות אנשי המוסד, שלא תתקוף בשטחה.
במקביל, גורמים קטאריים טוענים כי גם ארה"ב התחייבה לכך שבכירי חמאס לא ייפגעו על אדמת קטאר, כך פרסם הפרשן הבכיר מ'וושינגטון פוסט', דייויד איגנשיוס, בטור שבו התייחס למתקפה בדוחה.
מארג האינטרסים של קטאר מהמפורסמות וכבר דיווחנו על כך בהרחבה בכתבות קודמות, ומכאן שהעלבון הרב אותו משדרים הקטארים לפחות כלפי העולם - הוא אכן כבד משקל.
עם זאת, יודגש כי מבחינת ישראל, החזית מול חמאס אינה המרכזית - ולולי סוגיית החטופים חמאס לא היה נחשב גורם בעייתי במיוחד. לדעת רוב המומחים, העיניים בירושלים נשואות אל החזית הדרומית והמזרחית של ישראל, מצרים וירדן. למעשה, שתי המדינות גינו באופן חריף את התקיפה הישראלית.
בהודעה המצרית נאמר עוד כי מדובר ב"החרפה שפוגעת במאמצים הבינלאומיים שמטרתם להרגיע את המצב, ומאיימת על ביטחון ויציבות האזור כולו".
בהודעה שפרסם שר החוץ של ירדן, איימן אל־ספאדי, נאמר כי ארצו תתמוך "בכל אמצעי שקטאר תנקוט כדי להגן על ריבונותה". לדבריו, הפעולה הישראלית היא "מהלך פחדני של תוקפנות", והוא הדגיש כי היא "המשך של התוקפנות הישראלית הברוטלית שמפירה את החוק הבינלאומי בבוטות".
השכנות "הידידותיות" של ישראל
ירדן ומצרים – שתי המדינות השכנות של ישראל להן יש איתן הסכמי שלום בתוקף – ממלאות תפקיד קריטי במערכת האזורית, כל אחת בדרכה. בעוד ירדן מתמודדת עם גבולה הארוך עם עיראק, איומי מיליציות פרו-איראניות והלחץ הפלסטיני, מצרים משקיעה בהכשרת צבא מודרני ובפיתוח יכולות צבאיות מתקדמות בסיוע אמריקני, תוך שמירה על מעמדה כמתווכת מרכזית בין ישראל לחמאס ברצועת עזה.
להבדיל מהקטארים הידועים בכישרונם העסקי לתרגם אינטרסים אזוריים לכסף תעשייתי ולקצור פירות מדיניים וכלכליים, המצרים תקועים קצת או יותר מאחור. מיושנים. מאלו שמשוכנעים שהגודל הוא הפקטור היחיד שקובע. הם גם מנהלים יחסים מדיניים בצורה יותר אגרסיבית והכוח המרכזי שלהם טמון בארטילריה.
מהזווית הזו, נראה שארדואן שיודע להסתגל יפה לקצב המודרני עושה חישוב קר ומעדיף לכרות ברית עם קטאר ולא עם מצרים. מה שמלחיץ מאוד את המצרים וזה חובר לפחד וחשש מגל פליטים עזתים עצום שיסבך אותם, ומכאן לכעס עצום על ישראל שהוא הגלגל המניע במזרח התיכון.
מצרים גם פועלת כמתווכת בין ישראל לחמאס, תוך שמירה על נראות בינלאומית ורווחים מדיניים וכלכליים. למרות הטון האנטי-ישראלי ברדיו ובתקשורת המצרית, המציאות מראה תלות הדדית: ישראל מסייעת לסיכול מזימות איראניות ומגינה על הגבולות הדרומיים, בעוד מצרים מאפשרת מעבר סיוע הומניטרי ותיווך דיפלומטי בעזה.
ירדן כמבוא ליחסים המתוחים בין ישראל לפלסטינים
בממלכה ההאשמית, הגבול הארוך עם עיראק מלווה במתח מתמיד. הצבא הירדני מגביר את הפיקוח בתקופות של אי יציבות בעיראק, אך קיים חשש שהמיליציות הפרו-איראניות ינצלו את שטחה לפגיעה בישראל או לבלבול פנימי.
לממשל אין אינטרס להעכיר את היחסים עם ישראל מעבר למידה שהרי ירדן תלויה בישראל בגז, במים ובמודיעין – ישראל מספקת מאות מיליוני מטרים מעוקבים של מים בשנה ותורמת למניעת מזימות איראניות בגבולות המזרחיים. עם זאת, היחסים בין המלך עבדאללה לראש הממשלה בנימין נתניהו קרירים, ובמקומות מסוימים אף עוינים, בעיקר סביב סוגיות הר הבית והפוליטיקה הפלסטינית.
הסוגיה הפלסטינית מהווה מוקש תמידי לשתי המדינות. ירדן שולטת על אוכלוסייה פלסטינית עצומה מאז 1948, וכל חיכוך בין ישראל לפלסטינים מהדהד בממלכה – הפגנות, נאומים ולעיתים אף אלימות. מצרים מתווכת בין הצדדים ומנהלת לחץ זהיר על חמאס כדי לשמור על שקט גבולי, אך יחד עם זאת נאלצת להתמודד עם זעזועים הנובעים מעימותים בעזה.
למעשה, מי שנמצאת בתווך ולכודה בין הדרום (מצרים) לצפון (סוריה ולבנון) היא ירדן. מדינה עם הרבה אגו וגאוות יחידה שנקלעה לסיטואציה מביכה של מצוקה כלכלית במיוחד בתחום התשתיות וההתפלה.
ירדן בעשור האחרון אינה הרמטית. במספר מוקדים לאורך הגבול עם ישראל יושבות מיליציות איראניות קנאיות שמחכות להוראות פתיחה באש נגד האויב הציוני.
הבעיה הפלסטינית
גם ארמון המלוכה הרשמי לא אוהב בכלל את הרעיון שמאות אלפי פליטים נבערים מעזה ישטפו את הטריטוריה המדינית שלו ויזהמו אותה עם עוני ועבריינות דלת אמצעים.
החששות האלו קורמים עור וגידים ולמרות הכסף הגדול שהנשיא האמריקני טראמפ מבטיח להם ותקוות השיקום שהוא מפזר, האומה הערבית לא משנה את טבעה וטוהר הגזע יחד עם מאבקי כוח ושליטה עשויים להוביל לפיצוץ ביטחוני מול המדינה הכי מעצבנת באזור; ישראל.
שיתוף הפעולה האסטרטגי של ישראל עם שתי המדינות מאפשר לה לייצב את גבולותיה, למנוע חדירה של גורמים איראניים, ולשמור על שקט יחסי בגבולות. עם זאת, המתח הפוליטי והאינטרסים השונים מבהירים שהבריתות הללו עדינות ביותר: כל תזוזה צבאית או מדינית יכולה להשפיע על יציבותן של ירדן ומצרים, ולפגוע בהסכמות האסטרטגיות עם ישראל.
עם זאת, מאז השביעי לאוקטובר, חלו ימים של החרפת המתיחות באופן משמעותי בין מצרים וירדן לישראל - אמירות קיצוניות ולוחמניות נאמרו בחלל האוויר ולא תמיד לישראל הייתה את הפריווילגיה לסמוך על המילה של המנהיגים השכנים.
מאחורי הקלעים של המתיחות עם מצרים
בחודש שעבר נחתם הסכם גז מהגדולים בתולדותיה של ישראל: מצרים תרכוש גז טבעי ממאגר לווייתן בהיקף של כ־130 מיליארד מ"ק, בעסקה המוערכת בכ־35 מיליארד דולר עד לשנת 2040. את ההסכם מובילות שותפות רציו וניו־מד אנרג'י (מקבוצת דלק), יחד עם חברת בלו אושן אנרג'י המצרית, והוא כולל בניית צינור גז חדש בעלות משותפת של כ־400 מיליון דולר, שצפוי להסתיים ב־2028.
ההסכם מהווה צעד אסטרטגי של מצרים, שנאלצה להפוך ליבואנית גז בעקבות ירידה דרמטית של כ־40% בתפוקת מאגר "זוהר" המקומי, לצד גידול מתמשך בצריכת האנרגיה במדינה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון – כ־110 מיליון תושבים.
להמחשה: רק לפני חמש שנים מצרים עוד הייתה יצואנית גז, אך כיום היא נאלצת להפעיל תוכנית חיסכון קפדנית באנרגיה זו השנה השלישית ברציפות.
על רקע זה, ההסכם עם ישראל אמור לספק לקהיר מענה למשבר אנרגיה חמור ולחזק את הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות – גם בתקופה של מתיחות סביב עזה. אולם, במקביל, דבריו האחרונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו החריפו את המצב. נתניהו האשים את מצרים כי היא "מעדיפה לכלוא את תושבי עזה בניגוד לרצונם" ואף טען כי היא מפרה את הסכמי קמפ דיוויד כאשר היא מרכזת כוחות שריון בסיני.
שלום - לא בכל מחיר
בקהיר רואים בתוכנית "ההגירה מרצון" של ישראל איום על ביטחונם הלאומי, ורמיזות לפתיחת מעבר רפיח מתפרשות שם כמעט כהכרזת מלחמה. למרות ההסכם הכלכלי הגדול, מצרים אינה נתפסת כמי שתלויה בישראל – והצגת העסקה כקלף מדיני עלולה להתברר כטעות חמורה.
בסופו של דבר, מצרים היא השותפה הערבית המרכזית להסכם השלום ההיסטורי עם ישראל, שסלל את הדרך להסכמים עם ירדן ועם מדינות המפרץ. דווקא על רקע זה, העימות החדש עלול לערער את אחת מאבני היסוד של היציבות האזורית.
מה כדאי לישראל לעשות?
במאמר שפרסם המזרחן עודד עילם באתר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון הוא מדגיש כי על ישראל לפעול באופן שירכך את היחסים המתוחים עם ירדן.
לדבריו, לאחר שחיזוק השפעתה של איראן בסוריה ולבנון הולך ופוחת, ירדן ומצרים הופכות לשחקניות מרכזיות במרחב האסטרטגי של ישראל. הממלכה ההאשמית בחרה בבירור בציר הסוני המתון, ומשתפת פעולה עם מצרים, סעודיה והמערב, במאבק מול כוחות פרו-איראניים הפועלים באזור.
ירדן מגבירה את הפיקוח על גבולה הארוך עם עיראק, בעוד הצבא הירדני מגן על יציבות המדינה ומונע חדירה של מיליציות הפועלות מטעם איראן. במקביל, מצרים שומרת על מעמדה כמתווכת מרכזית מול חמאס ומנהלת השקעות ביטחוניות כבדות בסיני, תוך שהיא מאזנת בין לחץ אזרחי לפעולותיה מול ישראל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לישראל, הברית עם שתי המדינות היא נכס אסטרטגי רב-רבדי: היא מספקת ביטחון גיאוגרפי, מודיעיני ותודעתי. יחד עם זאת, המפתח הוא לא להעמיד את ירדן ומצרים עם הגב לקיר, אלא להציע סולם לרדת ממנו – ברכות אך בנחישות – ולחזק את שיתוף הפעולה מול איומים משותפים.
0 תגובות