התלבטתי אם להגיב לזה. זו תמיד אותה התלבטות. מישהו משקר, שקר בוטה, מסוכן, חסר אחריות. אם אתה מגיב, השקר מקבל עוד סיבוב בתודעה. אתה מדבר נגדו, אבל בעצם מהדהד אותו ונשמע מתגונן. אני אסביר עכשיו את האמת, אבל כנראה שאין בזה טעם. הם לא יראו את זה, ואם הם יראו את זה הם פשוט ימציאו שקר חדש.
השקר נשמע כך: אתמול על הבמה בהפגנת הימין בירושלים צעק איתמר בן גביר, "הם פגעו בקדושת יום הזכרון, ליצור עוד פילוג ושסע, אני לעולם לא אסלח ליאיר לפיד."
לפני יום הזכרון חתמתי על מכתב משותף עם בנימין נתניהו, יואב גלנט ובני גנץ, שקורא לכולם לא לערב את היום הקדוש הזה במחלוקת הישראלית. לפני זה חתמתי, יחד עם 90 חברי כנסת, על מכתב דומה. בערב יום הזכרון הייתי בטקס בשכונה שלי, עם הורים שכולים. ישבתי בקהל. לא נאמתי, רק כיבדתי את הטקס. למחרת נסעתי מטעם הכנסת לבית העלמין בתל מונד. גם שם לא נאמתי, רק הקראתי קטע שנכתב לזכר הנופלים. היה טקס שקט, יפה ועצוב. אלה הדברים היחידים שעשיתי ביום הזה. לא הפגנתי, לא מחיתי, לא התראיינתי. עמדתי דום בצפירה.
באותו זמן איתמר בן גביר חולל מהומה מבישה בבית העלמין בבאר שבע. שמעתי ראיון שנתן אחר כך יו"ר יד לבנים, אלי בן שם. הוא נשמע כאילו ליבו נשבר. "זה אות קלון למדינת ישראל," אמר, "הוא ביזה את כבוד הנופלים."
אז זה מה שאני עשיתי ביום הזכרון, וזה מה שעשה בן גביר. אלא שהאמת מתה. כל מי שבא להפגנת הימין שמע אותו צורח ברמקולים שביזיתי את יום הזכרון. הם יאמינו לו, כי הרשתות החברתיות שלהם יהדהדו את זה. הם לא יידעו מה האמת, כי הם לא יקראו את הפוסט הזה. עולמות נפרדים, עובדות נפרדות, ככה נראה קרע בעם.
אני מגיב בכל זאת רק כדי שזה יהיה כתוב. שזה ייאמר. שיהיה תיעוד כלשהו לכך שהאיש שביזה את השכול עושה את מה שהוא עושה תמיד: מאשים אחרים בדברים הנוראים שהוא עושה. נגד כל היגיון אני מקווה שהאמת בכל זאת תחלחל לאיפשהו, איכשהו. שיהיה קיום לעובדה הפשוטה שהקפדתי לא לערב בין המחאה הצודקת בתולדות המדינה לבין יום הזכרון. שלא רק לשקרים יהיה מקום.
0 תגובות