עמית סגל מפרסם היום (שישי) בטורו בעיתון ידיעות אחרונות, כי כשממשלת רבין הביאה לארץ את ערפאת וחבר רוצחיו, ציידה אותם בנשק ובשטחים, נשאל נתניהו בעיתון זה מה לגיטימי במאבק. "הפגנות, פטיציות והצבעות פרלמנטריות", השיב. ומה לגבי סירוב לשרת בצבא? "אפילו אל תעלה רעיונות כאלה", השיב, "אסור להציע תופעות שתגרומנה לקרע בעם".
הפרשן הפוליטי כותב כי כשבשנת המאה לישראל יערכו את מצעד האמירות השערורייתיות בתולדות המדינה, לצד "סבירות נמוכה למלחמה" של אמ"ן, "הצ'חצ'חים של הליכוד" מפי דודו טופז ו"כשחברים קוראים אני בא" של רחבעם זאבי על הסיוע לחבריו הפושעים, תתנוסס בפונט ענק האמירה השערורייתית מכולם. היא שייכת לטייס מילואים עלום שם שרק עורפו נראה במצלמה, במרץ השנה: "לא תעצרו – לא תהיה תקיפה באיראן".
לדבריו, "אלמלא זה היה הצבא שלנו, הביטחון שלנו, אפשר היה להביט משועשעים בהלם של חיל האוויר מ"הידרדרות היחס לטייסים". מי שדרדר את היחס לחיל האוויר הם החבורה שהפעילה ומפעילה פרוטקשן על מדינת ישראל. רמת הניתוק מדהימה: מצד אחד מפסיקים להגן על המדינה, מצד שני מקוננים על הפגיעה בביטחון. מצד אחד נוטשים את הקוקפיט והבור, מצד שני מצפים שהפלבאים יסתמו ויצדיעו".
"כן, המילה סרבנות לא נכונה לתיאור הסיטואציה. לא כי היא מעליבה: היא עוד מחמיאה למי שהחליטו לשחק צ'יקן על בטחון המדינה", כותב עמית סגל שתוקף אותם: "הטייסים במילואים שאינם מתייצבים עד להקפאת החקיקה אינם סרבנים. אין להם שום בעיה מצפונית לתקוף בסוריה, להתאמן בטיסת לילה או לתכנן גיחה בשמי לבנון. הם פוגעים במודע בביטחון המדינה, מתוך מטרה לשנות את כיוונה".