המסדרונות המפוארים של בית המשפט העליון בירושלים מעולם לא הרגישו טעונים יותר. במוקד הסערה ניצב איש אחד, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שכהונתו עומדת למבחן משפטי גורלי.
אך הפעם, זהו אינו רק דיון על תפקודו של שר - זהו קרב על עצם הסמכות: מי מנהל את המדינה? נבחרי הציבור בקלפי או השופטים בגלימות השחורות? כאשר שר המשפטים יריב לוין מודיע מראש כי "להחלטה לא יהיה תוקף", האם ישראל רשמית חוצה את הקו האדום אל עבר כאוס שלטוני?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עתירות ואינטרסים
הדרמה החלה בשורת עתירות הקוראות להדיח את בן גביר בשל התערבותו המבצעית בעבודת המשטרה. כפי שפורסם לראשונה, האירוע קיבל תפנית חדה כאשר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, "נעצה סכין" פוליטית בלב הממשלה והודיעה כי היא תומכת בפיטורי השר.
מנגד, יריב לוין לא נשאר חייב. בהודעה לוחמנית הוא הבהיר כי "הסמכות למנות או לפטר שר נתונה בחוק לראש הממשלה ולא לבית המשפט".
בין אחריות שר לשימוש פוליטי בכוח
לפני שצוללים אל התהומות המשפטיים ואל השאלה האם כל החלטה ממשלתית היא שפיטה, חובה להציב את הדברים על שולחן הניתוחים לגופו של עניין. כאן נמצא הלב הפועם של המשבר: היכן עובר הגבול הדק שבין הדרג הפוליטי לבין המדים הכחולים?
מצד אחד של המתרס ניצבת האחריות הציבורית. השר לביטחון לאומי הוא זה שנושא באחריות מול הבוחר; הוא זה שאמור להתוות מדיניות ולתת דין וחשבון על רמת הביטחון ברחובות. אך מהעבר השני, ניצבת חומה שנועדה להגן על הדמוקרטיה: הפעלת הסמכויות המשטרתיות – מהחלטה על מעצר ועד לפיזור הפגנה – חייבת להישאר בידיו הנקיות של הדרג המקצועי בלבד.
החשש הוא ברור ומצמרר: הפיכת המשטרה לכלי שרת פוליטי. המתח הזה, שטוען את האוויר בחשמל בחודשים האחרונים, הוא בדיוק המנוע שמאחורי הדיון הגורלי בבג"ץ על המשך כהונתו של איתמר בן גביר. זהו אינו רק דיון על אדם, זהו דיון על גבולות הכוח של השלטון בישראל.
המינויים ככלי נשק - הזרוע הארוכה של השר
אם המדיניות היא המנוע, הרי שהמינויים הם ההגה – וזה בדיוק המקום שבו המעורבות של השר בן גביר הופכת, לפי הטענות, להתערבות עמוקה ומסוכנת. החשש המנקר במסדרונות המשפט הוא ברור: הפיכת סמכות המינויים לכלי לקידום אינטרסים פוליטיים, יצירת "מדיניות" אסורה שבה רק מי שמיישר קו מקודם, וביסוס התערבות עקיפה – אך קריטית – בליבת הפעילות המבצעית והחקירות הרגישות ביותר של משטרת ישראל.
המקרה המהדהד ביותר, שמשמש כ"אקדח מעשן" בפי העותרים, הוא ניסיונו של השר לבלום את קידומה של סנ"צ רינת סבן. הסיבה? מעורבותה הרגישה בהליכים הקשורים בראש הממשלה וביועציו. כאן, המסיכות הוסרו. בית המשפט המחוזי בירושלים לא חסך במילים וקבע בנחרצות כי התנהלותו של בן גביר מעלה "חשש סביר וממשי בדבר קיומם של שיקולים זרים ובעלי עניין".
הקביעה השיפוטית הזו היא הדרמה האמיתית. היא לא רק עוסקת בקצינה אחת, אלא חושפת את השיטה: מצב שבו קצין משטרה עלול למצוא את עצמו שוקל שיקולים פוליטיים לפני שהוא מבצע את עבודתו המקצועית, רק כדי לא לסכן את עתידו בארגון. כעת, בג"ץ נדרש להכריע: האם מדובר בשיקול דעת לגיטימי של השר, או בפריצה ברוטאלית של החומות המפרידות בין הפוליטיקה לחוק?
הפצצה של היועמ"שית מול "חומת נתניהו"
הדרמה הגיעה לנקודת רתיחה כאשר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הניחה על שולחנו של בג"ץ עמדה חסרת תקדים בחריפותה. במילים שמהדהדות ככתב אישום ציבורי, קבעה היועמ"שית כי המסקנה היא אחת ואין בלתה: השר בן גביר פסול מלכהן כשר לביטחון לאומי.
לפי עמדתה, לא מדובר בטעות מזדמנת או במעידה חד-פעמית, אלא בשר ש"חותר באופן ישיר, קשה וייתכן בלתי הפיך" תחת היסודות המשטריים שעליהם הוא מופקד. במילים פשוטות: שומר הסף מתריע כי המופקד על המשטרה מפרק את המשטרה מבפנים.
אלא שמול חזית היועמ"שית, ניצבת "חומת פלדה" של הדרג הנבחר. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בגיבוי מלא של השר בן גביר, מסמן קו אדום ברור. לטענתם, מדובר בניסיון הפיכה משפטי במסווה של חוות דעת. נתניהו מדגיש את החריגות שבבקשה - מעולם לא הודח שר בישראל בשל "דרך מילוי תפקידו" או בשל שיקול דעת פוליטי, אלא אך ורק במקרים של עננה פלילית מוכחת.
מבחינת נתניהו ובן גביר, אם בג"ץ יקבל את עמדת היועמ"שית, הוא לא רק ידיח שר – הוא ידיח את רצון הבוחר ויקבע תקדים מסוכן שבו פקידים ושופטים הופכים למנהלי המדינה בפועל.
הפלפול המשפטי – כשהזכות הופכת לחובה
בשלב הזה של העימות, היועצת המשפטית לממשלה שולפת את ה"אס" המשפטי שלה, כזה שנועד לנטרל את טענת חוסר התקדים של נתניהו. לפי בהרב-מיארה, בג"ץ כבר קבע בעבר כי בנסיבות קיצוניות, הכוח שניתן לראש הממשלה לפטר שר אינו רק "זכות" שהוא יכול לבחור אם להשתמש בה – אלא הוא הופך ל"חובה" מנהלית מחייבת.
לתפיסתה, המקרה של איתמר בן גביר הוא "חריג וחמור באופן קיצוני", ואף עולה בחומרתו על המקרים שנדונו בעבר בבג"ץ. הנימוק שלה דרמטי: לא מדובר כאן רק בדיון על כתמי עבר פליליים של שר כזה או אחר, אלא על פגיעה חיה, פועמת ומתמשכת ב"ערכי היסוד הגרעיניים של הדמוקרטיה".
היועמ"שית מציבה משוואה - כאשר שר ממונה פוגע ביסודות החוקתיים של המדינה ובזכויות אדם, הימנעות מפיטוריו הופכת ל"בלתי סבירה באופן קיצוני". בכך היא מנסה לדחוק את נתניהו לפינה משפטית: אם לא תפטר את השר בעצמך, בג"ץ ייאלץ לעשות זאת בשמך - כדי להפסיק את מה שהיא מגדירה כפגיעה בלתי הפיכה בדמוקרטיה הישראלית.
"המשפט אינו מרפא לכל מכאוב" – המצור העובדתי בבג"ץ
בפתח הדיון הטעון שהתקיים ביום רביעי, הציבה נציגת היועצת המשפטית לממשלה, שוש שמואלי, את ה"אני מאשים" של מערכת אכיפת החוק. היא הבהירה כי התיק אינו עוסק רק בשר כזה או אחר, אלא בהגנה על קודש הקודשים של הדמוקרטיה: עצמאות משטרת ישראל וזכויות האדם. "כאשר משטרה עוברת פוליטיזציה", הזהירה שמואלי, "נפגעת שורה של עקרונות יסוד".
אלא שהשופטים, שמורגלים בהכרעות על בסיס עובדות מוצקות, מצאו עצמם בתוך "ערפל קרב" ראייתי. כאשר התבקשה שמואלי להצביע על אירועים קיצוניים שבהם מעורבות השר אינה שנויה במחלוקת, התברר כי הצדדים חיים ביקומים מקבילים. "חברייך מכחישים הכל מבחינה עובדתית", תהתה השופטת וילנר בקול רם, "אני תוהה אילו כלים יש לנו להכריע במחלוקת הזו".
השיא הגיע כאשר הנשיא יצחק עמית שלח רמז עבה לעבר נציגת היועמ"שית: "המשפט איננו מרפא לכל מכאוב". השופט דוד מינץ חיזק את הקו: "נניח שיש סמכות להדיח, אבל השימוש בה חייב להיות חריג שבחריגים – וכאן הכל נשען על מבנה עובדתי ששנוי במחלוקת".
פשרת "מנגנון האכיפה" והמרד של מזכיר הממשלה
ככל שהדיון בבג"ץ העמיק, נראה היה שהשופטים מחפשים נואשות אחר חבל הצלה שימנע התנגשות חזיתית בין הרשויות. השופטת דפנה ברק־ארז הניחה על השולחן הצעה יוצאת דופן: הקמת מנגנון אכיפה קשיח שיעגון פשרה בין השר בן גביר ליועמ"שית. "מה שחסר זה מנגנון אכיפה", הבהירה.
השופטת וילנר הלכה צעד אחד קדימה ופנתה לנציגת היועמ"שית בשאלה ישירה: "לו נדאג למסמך הבנות עם מנגנון אכיפה וערבויות בצדו – האם מבחינתכם 'דיינו'?" התשובה שקיבלה הייתה קרה ומטלטלת: "אפילו נהלים לא הצלחנו לקבוע", השיבה הנציגה. "זה הרבה מעבר לחוסר אמון; זו הבנה שעצמאות המשטרה פשוט לא מקובלת על השר. הוא לא רוצה לקבל אותה".
המתח הגיע לשיא כשוילנר הציעה "שוט" משפטי חסר תקדים: "אנחנו נקבע מנגנון שאם השר לא ימלא את התנאים – הוא פשוט לא יוכל לכהן". אלא שבעוד השופטות מנסות לשרטט מוצא, הדרמה האמיתית התרחשה ביציע. מזכיר הממשלה, יוסי פוקס, נצפה כשהוא רוכן לעבר נציג הממשלה, עו"ד ראבילו, ולוחש משפט אחד שסיכם את הכל: "זה לא יקרה".
המסר היה חד וברור: הממשלה לא מתכוונת לאפשר לבג"ץ להפוך ל"גננת" של השרים, גם אם המחיר הוא משבר חוקתי מלא.
החרדה מההכרעה - מדוע בג"ץ בורח מפסק דין?
שופטי בית המשפט העליון, כך נראה, מבינים היטב שהטלת פסק דין רהוט וחד במקרה הזה היא בבחינת גפרור ליד חבית חומר נפץ. הם חוששים, אולי יותר מאי פעם, שפסיקה שתדיח שר מכהן בגלל "חוסר סבירות" לא רק שתחריף את הקרע בעם, אלא עלולה לפרק את המערכת כולה.
הדרמה הגיעה לשיא כאשר השופט אלכס שטיין פנה ישירות לעו"ד פטר המייצג את בן גביר, בניסיון כמעט נואש למצוא סולם לרדת מהעץ: "אדוני מסכים שבית המשפט יסייע בגיבוש פשרה? יש חיכוך בין השר ליועצת, אולי אנחנו נסייע לפתור אותו כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה?". השופטת וילנר הוסיפה ברכות שביטאה את מצוקת השופטים: "אנחנו מנסים לעזור".
אך המבוי הסתום נותר בעינו. עו"ד פטר הבהיר כי הממשלה לא תסכים שבית המשפט יהיה "בורר" ויכריע בנהלי המשטרה, מהלך שנתפס בעיניהם כפגיעה אנושה בריבונות. ברגע של כנות נדירה, סיכם השופט נעם סולברג את הדילמה כולה במשפט אחד שהדהד בחלל האולם: "זה הרבה יותר טוב מפסק דין, תהיה תוצאתו אשר תהיה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במשפט הזה נחשפה האמת המטלטלת: השופטים יודעים שכל פסק דין שיכתבו - בין אם יאשר את כהונת השר ובין אם יפסול אותה – יהיה בבחינת הפסד למערכת המשפט ולמדינת ישראל. הם מעדיפים פשרה עמומה על פני צדק חותך, מחשש שהצדק הזה יהיה המכה האחרונה שתנפץ את הכלים השבריריים שעוד נותרו ביחסים שבין הרשויות.
סוף דבר: בין פטיש הדין לסדן המציאות
הדיון בבג"ץ הסתיים ללא החלטה, אך עם מסר ברור: מדינת ישראל נמצאת על מסלול התנגשות שבו אין מנצחים. השופטים מחפשים פשרה, הממשלה מסרבת להתכופף, והיועמ"שית מתריעה על קריסת היסודות. בעוד שבועות או חודשים יינתן פסק הדין, אך כבר עכשיו ברור - המלחמה על דמותה של המשטרה ועל גבולות הכוח של בג"ץ היא רק בראשיתה.
0 תגובות