ההיסטוריה האנושית, במידה רבה, אינה נכתבת רק על ידי תנועות צבאיות, חתימה על חוזים דיפלומטיים יבשים או תנודות במדדי המניות. היא נחרטת בתודעה הקולקטיבית באמצעות מילים. משפטי מחץ, אמרות כנף ורגעים של זיקוק רטורי הם לעיתים קרובות השריד היחיד שנותר ממורשתם של מנהיגים דגולים, שנים רבות אחרי שהמדיניות שלהם נשכחה או הוחלפה. אולם, הזיכרון האנושי הוא כלי קיבול מתעתע. כמו במשחק 'טלפון שבור', ציטוטים מפורסמים עוברים תהליך מרתק: הם משויפים, מקוצרים, ולעיתים קרובות מיוחסים לאנשים הלא נכונים או מוצאים לחלוטין מהקשרם המקורי כדי לשרת נרטיב פוליטי עכשווי.
בכתבה זו נצא למסע עומק אל נבכי הרטוריקה הפוליטית של המאה ה-20. נצלול אל הסיפורים האמיתיים שמאחורי המשפטים המיתולוגיים ביותר. נבחן כיצד משפט הומוריסטי לכאורה על גבינות צרפתיות מקפל בתוכו משבר משילות של רפובליקה שלמה הקורסת אל תוך עצמה; כיצד אמירה של "סבתא" יהודייה משקפת טרגדיה עמוקה של סכסוך דמים מתמשך ודילמה מוסרית של "טוהר הנשק"; וכיצד ויכוח בחדר סגור בין סנאטור אמריקאי צעיר לראש ממשלה ישראלי ניצול שואה הפך לסמל של גאווה לאומית מתריסה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מנהיגים כמו שארל דה גול, גולדה מאיר, וינסטון צ'רצ'יל ומנחם בגין לא היו רק פוליטיקאים או מנהלי מדיניות; הם היו מספרי סיפורים (Storytellers) בחסד עליון. הם הבינו אינטואיטיבית שכדי להוביל אומות ברגעי משבר, עליהם לספק נרטיב שניתן לאחוז בו. לעיתים הנרטיב הזה היה הומוריסטי וציני, לעיתים טרגי וסנטימנטלי, ולעיתים מתריס ותוקפני - ולעיתים נדירות, הכל יחד. דרך בחינה מדוקדקת של המקורות ההיסטוריים, הפרוטוקולים והעדויות, נקלף את שכבות המיתוס ונחשוף את ההיסטוריה שבעל פה, כפי שהיא משתקפת במראת הזמן.
הגנרל והגבינות - שארל דה גול והפרדוקס הצרפתי
'האייתוללה האיראני שמפחיד את חמינאי' - הכירו את חוסיין וחיד ח'וראסאני
"איך אפשר למשול?" – האנטומיה של הציטוט והמשבר המוסדי
אחד המשפטים המזוהים ביותר עם שארל דה-גול, נשיא צרפת המיתולוגי ומייסד הרפובליקה החמישית, עוסק דווקא בקולינריה, אך טומן בחובו ניתוח סוציולוגי מעמיק של העם הצרפתי. הציטוט המפורסם גורס:
"איך אפשר לנהל מדינה שיש בה 246 סוגי גבינות?" (במקור הצרפתי: "Comment voulez-vous gouverner un pays qui a deux cent quarante-six variétés de fromage?").
המשפט הזה הפך לנכס צאן ברזל בתרבות הפוליטית העולמית, כשהוא משמש כמשל לאתגר שבניסיון לאחד אומה אינדיבידואליסטית, מפולגת ומרובת מסורות כמו צרפת. אולם, בחינה היסטורית מעמיקה מגלה כי המספר "246" אינו מספר קדוש או סטטיסטיקה רשמית, וכי לציטוט יש גרסאות רבות המעידות על אופיו הדינמי של הזיכרון.
התיעוד המוקדם ביותר מיוחס לשנת 1951, אז צוטט דה גול על ידי ז'אן-ריימונד טורנו - עיתונאי, סופר והיסטוריון צרפתי בולט - ושם המשפט נאמר כשבו '265 סוגי גבינות'. בשנת 1962, הופיע בספרו של סופר בשם ארנסט מיגניון (Ernest Mignon) הנתון '246 סוגי גבינות', פרסום זה הפך לפרסום המודפס הרשמי הראשון של האמרה. לאורך השנים הופיעו בביוגרפיות ובעיתונות וריאציות שונות שנעו בין 227 ל-600 סוגים. בתקופתנו, במאה ה-21, האתגר של דה גול הפך לרלוונטי מתמיד; כיום המספר גבוה בהרבה, למעלה מ-1,200 סוגי גבינות שונים, מה שמעצים את הדימוי המקורי על המורכבות שבניהול העם הצרפתי.
מעניין לציין כי המקור המודפס הראשון לציטוט המפורסם, הספר משנת 1962 המכיל פתגמים נוספים, נכתב תחת שם העט "ארנסט מיגניון". בפועל, המחבר היה קונסטנטין מלניק (Constantin Melnik), ראש שירותי המודיעין של דה גול בזמן מלחמת אלג'יריה. עובדה זו מרמזת כי הפצת הציטוטים השנונים של הגנרל הייתה אולי חלק ממערכה תודעתית מתוכננת לבניית תדמיתו כ"אבי האומה" המיוסר, היחיד שמסוגל להבין ולהכיל את השיגעון הצרפתי.
גבינה כמשל לכאוס פוליטי: ה"Ingouvernabilité"
מדוע בחר דה גול דווקא בגבינה? בצרפת, הגבינה אינה רק מוצר צריכה קולינרי; היא ביטוי עמוק לזהות אזורית, למושג ה-"Terroir" (השילוב בין אדמה, אקלים ומסורת). כל חבל ארץ, כל כפר ולעיתים כל משק בודד, מייצרים את הגבינה הייחודית להם, תוך שמירה קנאית על שיטות מסורתיות וגאווה מקומית ("L'esprit de clocher" - רוח מגדל הפעמון המקומי). הפיצול הזה הוא מיקרוקוסמוס לחברה הצרפתית כולה.
עבור דה גול, איש הצבא, הריכוזיות והממלכתיות, הגבינה סימלה את ה-"Ingouvernabilité" (אי-המשילות) של העם הצרפתי. בשנות ה-50, צרפת הייתה שרויה בכאוס פוליטי תחת הרפובליקה הרביעית (1946–1958). משטר זה אופיין בחוסר יציבות כרוני: ממשלות קמו ונפלו בממוצע כל חצי שנה, קואליציות היו שבירות ותלויות בגחמות של מפלגות קטנות, והמדינה נראתה חסרת יכולת לקבל החלטות אסטרטגיות קיומיות - במיוחד בניהול מלחמות הדה-קולוניזציה בהודו-סין (וייטנאם) ובאלג'יריה.
ריבוי סוגי הגבינות היה, בעיני דה גול, מטאפורה לריבוי האינטרסים הסקטוריאליים שחנקו את הרצון הלאומי הכללי. הוא ראה בצרפת ישות היסטורית נשגבת, אך באזרחיה - אסופה של אינדיבידואלים וכחנים שקשה לאגדם תחת דגל אחד אלא אם כן עומדים מול סכנה קיומית מיידית.
המעבר לרפובליקה החמישית והקשר המודיעיני
יש להבין את הציטוט על רקע המאבק האדיר של דה גול לשינוי החוקה הצרפתית. ב-1958, עם שובו לשלטון בשיא משבר אלג'יריה (כאשר הצבא איים בהפיכה), דה גול לא רק "ניהל" את המדינה; הוא בנה אותה מחדש מן היסוד. הוא החליף את השיטה הפרלמנטרית המשותקת (שמשולה ל-246 דעות שונות אותן הזכיר) בשיטה נשיאותית חזקה וסמכותנית, שנועדה "לחתוך" דרך המגוון האינסופי ולקבל החלטות הרות גורל.
אנקדוטת "הפרה הצוחקת": דה גול בקופסת הגבינה
היחסים המורכבים בין דה גול לגבינה הצרפתית קיבלו תפנית משעשעת נוספת בשנות ה-50. חברו של הגנרל חשף בפני עיתונאי כי על מכסה קופסת גבינת "הפרה הצוחקת" (La Vache qui rit) מאותה תקופה, הוסתרה דמותו של דה גול באופן שלא ניתן לראותה בקלות.
כאשר מתבוננים היטב במכסה הקופסה משנות ה-50, ניתן היה לראות בקווי המתאר של הפרה את פניו המוכרות של הגנרל - האף הגדול, האוזניים הבולטות ואפילו הכובע הצבאי (Képi). הגילוי הוביל לכך ש"הצבא הגדול והשתקן" (La Grande Muette - כינוי לצבא צרפת) התערב אצל היצרן, והעיצוב שונה - לרווחתם של מקורבי ומעריצי הגנרל הנודע.
גולדה מאיר - הרטוריקה של הכאב, הפלדה והאמהות
"שנאה ואהבת ילדים" - המקורות הנשכחים של 1957
גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של ישראל, זכורה בעולם כ"גברת הברזל" המקורית. הרטוריקה שלה שילבה פשטות ישירה, לעיתים בוטה, עם רגש אימהי שפנה אל הבטן הרכה של המאזינים. שני ציטוטים המיוחסים לה הפכו למכוננים בהבנת הסכסוך הישראלי-ערבי, והם חושפים את תפיסת העולם הדיכוטומית שלה.
הציטוט הראשון, והמפורסם מכולם, הוא:
"השלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו".
רבים טועים לחשוב שאמירה זו נאמרה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, מתוך מרירות המלחמה ההיא ושכול הנופלים. אולם, המחקר ההיסטורי מגלה כי גולדה אמרה משפט זה כבר ב-1957, בנאום במועדון העיתונות הלאומי בוושינגטון (National Press Club).
ההקשר של 1957 הוא קריטי: ישראל בדיוק סיימה את "מבצע קדש" (1956). גולדה, אז שרת החוץ, עמדה בפני לחץ בינלאומי כבד (בעיקר אמריקאי וסובייטי) לסגת מסיני. היא ניסתה להסביר לעולם מדוע ישראל, מדינה צעירה המוקפת אויבים, נאלצת לחיות על חרבה. המשפט הזה לא היה רק האשמה כלפי המנהיגות הערבית; הוא היה ניסיון מתוחכם למסגר את הסכסוך: לא עוד מאבק טריטוריאלי על גבולות, אלא מאבק מוסרי עמוק בין תרבות המקדשת חיים לבין תרבות המקדשת שנאה ו'מות קדושים'. גולדה טענה שהשנאה לישראל במדינות ערב גוברת על האינטרס האנושי הבסיסי ביותר - עתיד הדור הבא.
לונדון 1969: "לסלוח על הרג ילדינו"
הציטוט השני, המורכב והשנוי יותר במחלוקת מבחינה מוסרית, הוא:
"אנחנו יכולים לסלוח לערבים על שהרגו את ילדינו. איננו יכולים לסלוח להם על שאילצו אותנו להרוג את ילדיהם".
משפט זה נאמר במסיבת עיתונאים בלונדון בשנת 1969, בשיאה של מלחמת ההתשה ולאחר הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים. תקופה זו אופיינה בעלייה דרמטית בטרור הפלסטיני (חטיפות מטוסים, פעולות פדאיון).
כאן, גולדה מאיר מציגה עמדה פסיכולוגית מורכבת המכונה לעיתים בביקורת כ"יורים ובוכים" (Shooting and Crying). היא מציבה את ישראל בעמדה של קורבן כפול: האחת היא כקורבן פיזי: אובדן הבנים במלחמות. והשנייה היא כקורבן מוסרי: הכורח להפוך להורגים, דבר שנתפס בעיניה כ"זיהום" של הנפש היהודית.
הביקורת על המשפט הזה לאורך השנים הייתה חריפה מצד חוגים אינטלקטואליים ושמאל רדיקלי, שראו בו התנשאות, צדקנות ואף ניסיון פסיכולוגי להטיל את האחריות המוסרית להרג שמבצעת ישראל על הקורבנות עצמם. הטענה הייתה כי גולדה מוחקת את הסוכנות (Agency) של החייל הישראלי ומציגה אותו כמי שמופעל על ידי כוחות חיצוניים בלבד.
מנגד, עבור הציבור הישראלי הרחב, המשפט ביטא במדויק את תחושת ה"אין ברירה" - האתוס הבסיסי של מקימי הארץ דאז לפיו ישראל אינה ששה אלי קרב, אלא נגררת אליו בעל כורחה. גולדה, בדמותה הסבתאית, עם הסיגריה הנצחית והנעליים האורתופדיות, הצליחה לזקק את הטרגדיה הישראלית למשפט אחד שחדר ללב הקונצנזוס, במיוחד במפגשיה עם אימהות שכולות לאחר מלחמת יום הכיפורים.
שמשון הניבעכדיק - לוי אשכול וכוחה של החולשה
הפרדוקס של הכוח הישראלי
אם גולדה הייתה קול הפלדה והרגש, לוי אשכול, קודמה בתפקיד, היה קול הפשרה, ההיסוס המחושב והאירוניה היהודית הדקה. אשכול טבע ביטוי ביידיש שנכנס לפנתיאון הסמוי של תפיסת הביטחון הישראלית, והוא מהווה מפתח להבנת הפסיכולוגיה הלאומית עד ימינו: "שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן/האומלל).
הביטוי הזה הוא פרדוקס גאוני:
שמשון - הגיבור התנ"כי, סמל לכוח פיזי בלתי מרוסן, הרסני ובלתי מנוצח. דער נעבעכדיקער - ה"נעבעך" היידישי - דמות מעוררת רחמים, חלשה, חסרת אונים, הקורבן הנצחי של ההיסטוריה.
אשכול השתמש בצירוף הבלתי אפשרי הזה כדי לתאר את מצבה האסטרטגי הרצוי של ישראל: מדינה בעלת עוצמה צבאית אדירה (שמשון) המסוגלת להכריע כל אויב, אך כזו שממשיכה לשדר לעולם (ולעצמה) תחושת חרדה קיומית וזקוקה לרחמי הקהילה הבינלאומית ולסיוע חיצוני (נעבעך).
ההמתנה של 1967 והאסטרטגיה של החולשה
השימוש בביטוי זה נאמר על רקע שנות ה-60. אשכול, בניגוד לבן-גוריון הכריזמטי, נתפס כמנהיג אפור ולעיתים הססן. בתקופת ההמתנה מורטת העצבים של מאי 1967, הציבור הישראלי רצה "שמשון" מלא, אך הרגיש שיש לו "נעבעך" בהגה השלטון (תחושה שהתעצמה לאחר "נאום הגמגום" המפורסם ברדיו).
אולם, ניתוח היסטורי מודרני מראה כי תפיסת ה"שמשון דער נעבעכדיקער" הייתה למעשה אסטרטגיה מתוחכמת של הרתעה ודיפלומטיה. אשכול האמין שישראל צריכה להיות חזקה מספיק כדי להרתיע, אך אסור לה להיתפס כבריון שכונתי אגרסיבי, כדי לא לאבד את התמיכה של המעצמות (בעיקר ארה"ב וצרפת דאז). הציטוט חושף את הדי.אן.איי של הפסיכולוגיה הישראלית: השילוב הבלתי אפשרי בין יהירות צבאית לחרדת השמדה המלווה את העם מימי הגלות בין הגויים שביקשו רעתו. אשכול גם צוטט בהקשרים אחרים בביטויים חריפים, כמו "אני רוצה שכולם ילכו, אפילו לירח", בהתייחסו לסוגיית הפליטים והדמוגרפיה, מה שמעיד על המתח התמידי אצלו בין ההומניזם לבין הצרכים הביטחוניים.
מנחם בגין - "אינני יהודי עם ברכיים רועדות"
העימות הדרמטי בחדר הסגור: בגין נגד ביידן (1982)
מנחם בגין, המפקד לשעבר של האצ"ל וראש הממשלה הראשון של הליכוד, הביא לשולחן הממשלה סגנון שונה לחלוטין מזה של קודמיו במפא"י. הוא דיבר במונחים של "הדר", כבוד לאומי, גאווה יהודית וזיכרון השואה כפריזמה לקבלת החלטות.
אחד הרגעים המכוננים ברטוריקה של בגין התרחש ב-22 ביוני 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. בגין הופיע בפני ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי בוושינגטון. במהלך הדיון, סנאטור צעיר ונמרץ מדלאוור בשם ג'ו ביידן (לימים נשיא ארה"ב) תקף בחריפות את מדיניות ההתנחלויות של ישראל ואת המהלכים בלבנון. ביידן, על פי הדיווחים, רמז לאפשרות של קיצוץ בסיוע האמריקאי אם ישראל לא תשנה את דרכיה (דעתו לא השתנתה והוא חזר על איום זה בתכופת כהונתו כנשיא), הוא הגדיל לעשות ואף דפק על השולחן במהלך דבריו.
תגובתו של בגין הייתה מיידית, חריפה ובלתי נשכחת. על פי העדויות של נוכחים בחדר (כמו בוב פקווד ועמוס ערן), בגין הזדקף ואמר:
"אל תאיים עלינו בקיצוץ הסיוע. זה לא יעבוד. אינני יהודי עם ברכיים רועדות. אני יהודי גאה עם 3,700 שנות היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כשהושמדנו בתאי הגזים ולתנורים. איש לא בא לעזרתנו כשניסינו לבנות את ארצנו. שילמנו על זה. נלחמנו על זה. מתנו על זה. אנו נמשיך לעמוד על עקרונותינו. נגן עליהם, ובמידת הצורך נמות למענם שוב, עם או בלי הסיוע שלכם".
בגין הוסיף לגבי החבטה על השולחן: "שולחן זה נועד לכתיבה, לא לאגרופים".
ניתוח: מעבר מטראומה לעוצמה
הציטוט הזה, "אינני יהודי עם ברכיים רועדות" (באנגלית: "I am not a Jew with trembling knees"), הפך לסמל עבור הימין הישראלי ולביטוי מזוקק של "דוקטרינת בגין".
עבור בגין, ישראל לא הייתה מדינת חסות (Client State) של ארה"ב, אלא שותפה אסטרטגית שוות ערך, ומעל לכל - המגן הבלעדי של העם היהודי. כל איום חיצוני, גם מידידה קרובה, תורגם מיד במוחו של בגין למונחים של 1939 ו-1948. השימוש בדימוי "ברכיים רועדות" לא היה מקרי; הוא נועד ליצור ניגוד מוחלט לדימוי היהודי הגלותי, החושש מה"פריץ", ולהחליפו בדימוי של "היהודי הלוחם" מבית מדרשו של מורו זאב ז'בוטינסקי.
בגין היה רגיש מאוד לשפה ולדימויים. בהזדמנות אחרת, כשנפגש עם הנשיא קרטר, תיקן אותו בגין לגבי אבדות העם היהודי בשואה. כשהנושא של "decimation" (השמדת עשירית) עלה, בגין תיקן ל-"Tertiated" (השמדת שליש), מונח שהוא טבע כדי להדגיש את הייחודיות של האסון היהודי - אחד מכל שלושה יהודים בעולם נרצח. עבורו, המילים היו קו ההגנה הראשון על הזיכרון.
וינסטון צ'רצ'יל - תעשיית הציטוטים וההיסטוריה הכתובה
"ההיסטוריה תהיה אדיבה אליי" – האמת מאחורי המיתוס
וינסטון צ'רצ'יל הוא ככל הנראה המנהיג המצוטט ביותר בהיסטוריה המודרנית, וכפועל יוצא - גם המצוטט ביותר באופן שגוי. המשפט המפורסם "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, שכן אני מתכוון לכתוב אותה" הוא דוגמה קלאסית לכך.
במציאות, צ'רצ'יל לא אמר את המשפט המלוטש והיהיר הזה בניסוחו הפופולרי. המקור הוא נאום בבית הנבחרים הבריטי בינואר 1948. בתגובה לביקורת מצד הלייבור על מדיניות החוץ שלו לפני המלחמה, אמר צ'רצ'יל:
"מבחינתי, אני סבור שיהיה זה מוטב לכל הצדדים להשאיר את העבר להיסטוריה, במיוחד כיוון שאני מציע לכתוב את ההיסטוריה הזו בעצמי".
ההבדל דק אך משמעותי. צ'רצ'יל לא רק התרברב; הוא הודיע על כוונתו המעשית לכתוב את סדרת הספרים המונומנטלית שלו "מלחמת העולם השנייה", שזיכתה אותו בפרס נובל לספרות. הוא הבין בזמן אמת שהמנצח אינו רק זה שכובש את ברלין, אלא זה ששולט בנרטיב של הכיבוש עשרות שנים לאחר מכן. ואכן, הגרסה הצ'רצ'יליאנית לאירועי המלחמה עיצבה את התודעה המערבית למשך דורות, תוך שהיא ממזערת את טעויותיו ומעצימה את חזונו.
ליידי אסטור והקפה המורעל: בדיקה פורנזית
אחד החילופים השנונים המפורסמים ביותר המיוחסים לצ'רצ'יל הוא הדו-שיח עם ליידי ננסי אסטור, האישה הראשונה שישבה בפרלמנט הבריטי. הסיפור הולך כך:
אסטור: "וינסטון, לו הייתי אשתך, הייתי שמה רעל בקפה שלך". צ'רצ'יל: "ננסי, לו הייתי בעלך, הייתי שותה אותו".
למרות שהסיפור מופיע באין ספור אסופות ציטוטים וספרי בדיחות, חוקרים רבים סבורים כי השיחה הזו ככל הנראה מעולם לא התקיימה בין השניים, או לכל הפחות לא מקורית לצ'רצ'יל. חוקרים ביוגרפיים (כמו סר מרטין גילברט) מייחסים את השנינות הזו לחברו הטוב של צ'רצ'יל, פ.א. סמית' (לורד בירקנהד), שהיה ידוע בלשונו החדה. יתרה מכך, מחקרים מראים שבדיחה זו הופיעה בעיתונות האמריקאית (שיקגו טריביון) כבר בשנת 1900, כבדיחה גנרית "מן המדף".
דמותו של צ'רצ'יל הפכה ל"מגנט ציטוטים" - כל אמירה שנונה, עוקצנית ואלכוהוליסטית הודבקה אליו אוטומטית, משום שהיא התאימה לפרסונה הציבורית המחוספסת שלו.
חידה עטופה בתעלומה: רוסיה והמלחמה הקרה
ציטוט אותנטי וחשוב שכן שייך לצ'רצ'יל הוא תיאורו את רוסיה הסובייטית:
"זוהי חידה, עטופה במסתורין, בתוך אניגמה" ("It is a riddle wrapped in a mystery inside an enigma").
משפט זה נאמר בשידור רדיו באוקטובר 1939, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה וחתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המפתיע בין הנאצים לסובייטים. צ'רצ'יל ניסה להסביר לציבור הבריטי את חוסר היכולת לחזות את צעדיו של סטלין - האם יחבור להיטלר עד הסוף או יפנה נגדו?
אך המשך המשפט, שלעיתים קרובות מושמט מהציטוטים המקוצרים, הוא המפתח להבנת הראייה הגאופוליטית הפראגמטית של צ'רצ'יל:
"אך אולי יש מפתח. המפתח הוא האינטרס הלאומי הרוסי".
צ'רצ'יל לא הסתפק במיסטיקה ובמטאפורות ספרותיות; הוא היה ריאליסט קר. הוא טען שמתחת לכל האידיאולוגיה הקומוניסטית וההתנהגות הבלתי צפויה, רוסיה פועלת לפי אינטרסים ביטחוניים קרים והיסטוריים (גישה למים חמים, אזורי חיץ). זהו לקח שנותר רלוונטי גם בימינו בניתוח מדיניות החוץ של מעצמות.
אנואר סאדאת - שבירת המחסום הפסיכולוגי
נאום הכנסת 1977: המילה החזקה מן החרב
כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת נחת בישראל בנובמבר 1977, הוא שינה את המזרח התיכון לא רק במעשיו הדרמטיים אלא במילותיו המדויקות. בנאומו ההיסטורי בכנסת, טבע סאדאת מושג שהפך למפתח בהבנת תהליכי שלום וסכסוכים אתניים: "המחסום הפסיכולוגי".
סאדאת אמר מעל בימת הכנסת:
"היה בינינו קיר נוסף... קיר זה מהווה מחסום פסיכולוגי בינינו, מחסום של חשדנות, של דחייה, של פחד, של הונאה... היום, באמצעות ביקורי אצלכם, אני שואל אתכם: מדוע לא נושיט ידיים באמונה ובכנות כדי שנוכל יחד להרוס את המחסום הזה?".
סאדאת, בחוכמתו המדינית, זיהה שהבעיה בין ישראל למצרים אינה רק טריטוריאלית (חצי האי סיני) או צבאית. הוא הבין שהישראלים חיים בטראומה של השמדה (כפי שביטאו גולדה ובגין בציטוטיהם) ושהערבים חיים בטראומה של השפלה וכיבוש. השימוש במונח "פסיכולוגי" בפורום מדיני היה חדשני ומהפכני. הוא הציע "טיפול בהלם" לאומה הישראלית - לא עוד משא ומתן טכני על קילומטרים דרך מתווכים, אלא מפגש ישיר שנועד למוטט את חומות הפחד והדמוניזציה. הוא טען כי המחסום הפסיכולוגי מהווה "70 אחוז מהבעיה".
דוד בן-גוריון - ריאליזם מיסטי
"כדי להיות ריאליסט..."
דוד בן-גוריון, 'האב המייסד' של מדינת ישראל, היה איש של מעשים, בונה מוסדות ופרגמטיסט קיצוני, אך גם הוגה דעות ופילוסוף חובב. אחד המשפטים המזוהים עמו ביותר, המבטא את רוח התקופה של הקמת המדינה, הוא:
"בישראל, כדי להיות ריאליסט, אתה חייב להאמין בניסים".
לכאורה, זהו משפט הומוריסטי, משחק מילים נחמד שנועד לשעשע תורמים. אך למעשה, הוא מקפל בתוכו את כל תפיסת הציונות המעשית. בן-גוריון ידע שעל פי כל תחזית ריאליסטית-רציונלית (צבאית, דמוגרפית, כלכלית), סיכוייה של ישראל לשרוד ב-1948 מול פלישת צבאות ערב היו קלושים עד אפסיים.
ה"נס" בעיני בן-גוריון לא היה התערבות מיסטית בידי שמיים (בן-גוריון, כידוע, היה חילוני אדוק שייצג בעיני החזון איש את ה'עגלה הריקה'), אלא הרצון האנושי לשנות את המציאות כנגד כל הסיכויים. האמונה בבלתי-אפשרי הפכה לתנאי הכרחי לפרגמטיזם הישראלי. הריאליזם של בן-גוריון לא היה קבלת המציאות כפי שהיא, אלא הבנה שהמציאות היא חומר גמיש בפני נחישות עילאית. משפט זה מהווה תמונת ראי ל"שמשון דער נעבעכדיקער" של אשכול - שניהם מכירים בפער שבין המציאות החומרית לבין הרוח שמניעה אותה.
אומנות העלבון וההתנצלות ההיסטורית
ההיסטוריה רצופה גם ברגעים שבהם מילים שימשו כנשק חד, כעלבון או ככלי להדיפת ביקורת.
מרגרט תאצ'ר: "הגברת אינה מסתובבת"
מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל" הבריטית, סיפקה ב-1980 את אחד הציטוטים המגדירים של מנהיגות עקרונית. כאשר הופעל עליה לחץ כבד מתוך מפלגתה לשנות את מדיניותה הכלכלית הנוקשה (לבצע "U-turn" או פניית פרסה) עקב האבטלה הגואה, היא הכריזה בוועידת המפלגה:
"למי שמחכה בנשימה עצורה לביטוי התקשורתי האהוב 'פניית פרסה', יש לי רק דבר אחד לומר: אתם תסתובבו אם אתם רוצים. הגברת אינה מסתובבת (The lady’s not for turning)".
המשפט, שהיה משחק מילים על שם המחזה המפורסם באותה תקופה "The Lady's Not for Burning", הפך לסמל של מנהיגות עקשנית, שלא נכנעת לפופוליזם או ללחצים קצרי מועד. תאצ'ר הגדירה את עצמה באמצעות שלילת הציפיות של אחרים.
נפוליאון והשקר המוסכם
נפוליאון בונפרטה, בגלותו בסנט הלנה, סיפק את ההגדרה הצינית והמדויקת ביותר להיסטוריוגרפיה: "ההיסטוריה היא סט של שקרים שמוסכם עליהם" ("History is a set of lies agreed upon").
ציטוט זה מהדהד את דברי צ'רצ'יל על כתיבת ההיסטוריה, אך מכיוון פסימי יותר. נפוליאון הבין שהאמת ההיסטורית היא לעיתים קרובות רק הנרטיב ששרד, או זה ששירת את האינטרסים של המנצחים (או במקרה שלו, את הפחדים של משעבדיו).
ג'ון פ. קנדי והיתמות של הכישלון
לאחר הכישלון הצורב של הפלישה למפרץ החזירים ב-1961, ג'ון פ. קנדי נטל אחריות במשפט אלמותי:
"לניצחון יש מאה אבות, אך הכישלון הוא יתום".
למרות שהמשפט ככל הנראה שאול מסרט שנעשה על הגנרל רומל או מפתגם איטלקי ישן, השימוש בו על ידי נשיא אמריקאי ברגע של משבר מנהיגותי הפך אותו לשיעור ב'אחריותיות' (Accountability). קנדי הבין שברגע הכישלון, כולם נעלמים, והמנהיג נותר לבדו בזירה.
משפט סיום: כשהמילים שורדות את המעשים
לאחר כל הנאמר, מתבהרת תמונה מורכבת של הקשר בין מילה למעשה. הציטוטים הללו שרדו לא רק בגלל שהם שנונים ("Witty"), אלא בגלל שהם מספרים סיפור גדול יותר מהאירוע הנקודתי שבו נאמרו.
כך למשל, הגבינות של דה גול מספרות את סיפורה של אומה קרועה בין מסורת למודרנה. הילדים של גולדה מספרים את הטרגדיה של סכסוך ללא מוצא ואת נטל השכול. הברכיים של בגין מספרות על המעבר משואה לתקומה ועל הסירוב להיות קורבן ו-המחסום הפסיכולוגי של סאדאת מלמד על כוחה של אמפתיה בפתרון סכסוכים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עבורנו, הקוראים הבוגרים, החזרה אל הציטוטים הללו עם ההקשר המלא, ההיסטורי והפוליטי שלהם, מעניקה פרספקטיבה חדשה. היא מזכירה לנו שמנהיגים הם בסך הכל בני אדם, הפועלים בתוך "סיר לחץ" עצום. לעיתים, משפט אחד שנאמר ברגע של כעס, הומור, ייאוש או השראה, הופך להיות המורשת הגדולה ביותר שלהם. המילים הן הפיגומים עליהם נבנית ההיסטוריה, ולעיתים, כפי שאמר נפוליאון, הן גם המסך שמסתיר אותה.
0 תגובות