מליאת הכנסת אישרה השבוע ביומו האחרון של מושב הקיץ, לפני היציאה לפגרה, הצעה לסדר היום שקראה להחלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון.
למעשה, ההצעה היא מהלך הצהרתי בלבד ללא השלכות מעשיות בשלב זה. 71 חברי כנסת הצביעו בעד, 13 התנגדו, וחברי סיעות יש עתיד וכחול לבן לא השתתפו כאקט מחאה נגד ההצבעה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בנוסח ההצעה נכתב כי "ריבונות היא חלק בלתי נפרד מהגשמת הציונות", וכי "הטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ממחיש את הסכנה הקיומית שבהקמת מדינה פלסטינית".
החלת ריבונות על חלקים מיהודה ושומרון הוא צעד נפיץ שיכול לשנות את מפת המזרח התיכון.
מהלך זה, הנתמך במידה מסוימת על ידי ארצות הברית, יעורר גל של חששות ברחבי הקהילה הבינלאומית, ובראשם מועצת הביטחון של האו"ם, שמזהירה מפני הפרת הדין הבינלאומי וסנקציות אפשריות.
האם מדובר בתפנית היסטורית בדרך לסיפוח רשמי, או בהתנגשות דיפלומטית קשה שתבעיר את המזרח התיכון ברקע הדרישה למדינה פלסטינית? כל מה שצריך לדעת על המהלך שיכול להגדיר מחדש את עתידה של ישראל והאזור.
לא דבר חדש
לגופו של ענין, רעיון ההצעה לסדר היום שיזמו חברי הכנסת שמחה רוטמן, עודד פורר לימור סון הר־מלך ודן אילוז אינו חדש.
למעשה, כבר בהיסטוריה הלא רחוקה, בשנת 2017, קיבל מרכז הליכוד החלטה הקוראת להחיל ריבונות ישראלית על מרחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
החלטה זו סימנה מעבר מהתנהלות של "סיפוח שקט" – כלומר, החלה בפועל של החוק והמשפט הישראלי מבלי הצהרה רשמית – לעבר "סיפוח רועש" שמשמעותו הכרזה פומבית וברורה על מעמד השטח, מתוך מטרה לעצב את מציאותו המשפטית והפוליטית גם בזירה הבינלאומית.
למרות המשמעות הסימבולית והמדינית, במובנים המעשיים – במיוחד עבור האזרחים הישראלים החיים בשטח – לא מדובר בשינוי מהותי, שכן בפועל כבר מופעל עליהם הדין הישראלי במידה רבה.
עם זאת, עצם ההצהרה יוצרת משקל משפטי ודיפלומטי שיכול להשליך על מעמד השטח בזירה הבינלאומית.
אין ארוחות חינם
ההיבט הדיפלומטי הגיע לבשלותו בתחילת כהונתו הראשונה של הנשיא דונלד טראמפ. התוכנית שגובשה כללה הכרה אמריקנית בהחלת הריבונות הישראלית על כ-30% משטחי יהודה ושומרון. מדובר במהלך חד-צדדי, שלא הותנה בהסכמת הפלסטינים.
מנגד, ישראל התבקשה להסכים עקרונית להקמת מדינה פלסטינית, זאת בכפוף למילוי תנאים נוקשים מצד הפלסטינים - בהם מלחמה בטרור, הכרה בישראל כמדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה והפסקת צעדים משפטיים נגד ישראל בזירה הבינלאומית.
התוכנית סימנה שינוי מהותי במדיניות האמריקאית, כשהיא מציעה לישראל סיפוח מיידי הנתמך על ידי וושינגטון, ללא צורך בהסכמה פלסטינית מוקדמת.
עם זאת, מודגש כי ישראל אינה נהנית מהמהלך ללא תמורה - עליה לפצות את הפלסטינים ולתת להם מנגנון מדיני, דבר שעשוי בהחלט להיות מוקש בדיונים המתקרבים על סוגיית היום שאחרי ברצועת עזה.
בהקשר הזה, בהצהרה חריגה של שרי החוץ של עשרות מדינות מערביות שהייתה השבוע, בה הם קראו לסיום המלחמה ברצועת עזה והעברת סיוע הומניטרי נכתב כי "אנו מתנגדים בתוקף לכל צעד לקראת שינוי טריטוריאלי או דמוגרפי בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בינתיים, בניית ההתנחלויות ברחבי הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, הואצה - בעוד אלימות המתנחלים נגד פלסטינים זינקה. זה חייב להיפסק".
מה שמעיד על הסתייגות נחרצת למהלכים כמו ההצעה לסדר שאושרה במליאה.
איך הכל התחיל?
תוכנית החלת הריבונות, או בשמה הגנרי והשלילי יותר - תוכנית הסיפוח, עלתה וירדה מסדר היום הציבורי מספר רב של פעמים עוד מאז התקדמות הדיונים על הסכם אוסלו - לפני יותר משלושים שנה.
עם זאת, לפני הצלילה לנתונים כדאי לתת מבט על ניסוח וטרמינולוגיה.
מהי ריבונות?
ריבונות היא עיקרון יסוד במשפט הבינלאומי, המתאר את זכותה של מדינה להפעיל סמכות שלטונית מלאה ועצמאית על שטח מסוים ועל האוכלוסייה שבו. במילים פשוטות – מדובר בזכויות של "בעלים" על שטח, הכוללות שליטה, חקיקה, ואכיפת חוק.
כאשר מדינה תובעת ריבונות על שטח כלשהו, היא למעשה רואה בו חלק בלתי נפרד ממנה, ופועלת לקבל לגיטימציה והכרה בינלאומית לכך. לרוב, מדובר במהלך שמובילה הרשות המבצעת – כמי שאחראית על מדיניות החוץ – אך את הסדרת החוקים והכללים החלים בשטח החדש מבצעת הרשות המחוקקת.
"סיפוח" או "החלת ריבונות"? תלוי את מי שואלים
המשמעות המעשית של שני המונחים סיפוח והחלת ריבונות זהה – השטח הופך לחלק ריבוני מישראל – אם כי השימוש בהם טעון פוליטית ומשפטית.
תומכי המהלך, ובהם גורמים רשמיים בישראל, מן הסתם ממחנה הימין, מעדיפים את הביטוי "החלת ריבונות", מתוך ניסיון להבדילו מהביטוי "סיפוח", שנתפס כבלתי חוקי במשפט הבינלאומי ומתאר פעולה חד-צדדית של השתלטות על שטח של מדינה אחרת.
מנגד, מתנגדי המהלך, בישראל ובעולם, משתמשים במונח "סיפוח" כדי להדגיש את תפיסתם שמדובר בצעד לא חוקי.
העמדה הרשמית של ישראל טוענת כי יהודה ושומרון לא היו חלק ממדינה ריבונית מוכרת לפני 1967, ולכן אין מדובר ב"סיפוח" אלא בהחלת ריבונות על אזור שנוי במחלוקת.
יהודה ושומרון מול עזה
בעוד שעוטף עזה הפך בשני העשורים האחרונים לזירה של סבבי לחימה חוזרים ונשנים – תוצאה ישירה של ההתנתקות שהתחוללה בדיוק לפני 20 שנה ולצידה השתלטות חמאס על הרצועה – ביהודה ושומרון המצב שונה מהותית, שכן שם מתקיים מודל של אוטונומיה פלסטינית אזרחית תחת מעטפת ביטחונית ישראלית.
הרשות הפלסטינית מנהלת את חיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית – עם מוסדות שלטון, מערכת חינוך, שירותי רווחה ותקציב משלה – אך צה"ל פועל בשטח כדי למנוע חדירה של טרור. בפועל, ישראל לא רק מגנה על עצמה, אלא גם מונעת מאירועים כמו עליית חמאס לשלטון להתרחש שוב, כפי שקרה ברצועת עזה.
התוצאה היא יציבות יחסית: אף שהמתח לא נעלם מהאזור, יהודה ושומרון נחשבת כיום לאחת הזירות השקטות יותר באזור – ודאי ביחס לעזה ולחזיתות אחרות. הציבור הישראלי אולי לא חש בכך יום-יום, אך מדובר בהישג ביטחוני ואסטרטגי מתמשך.
מה מתכננת ישראל לספח – וכמה תושבים ייכללו?
בשטח שיועד להחלת הריבונות מתגוררים כיום כחצי מיליון ישראלים, לצד הערכה של כ-100 אלף פלסטינים.
עם זאת, לא ברור אם ישראל תספח בפועל את מלוא השטח שצוין בתוכנית – ייתכן שמדובר בסיפוח מצומצם בהרבה, בעיקר לאזורי ההתנחלויות בלבד (שמהווים פחות מ-2% מהגדה המערבית).
בנוסף, גורמים במערכת הפוליטית והביטחונית סבורים שישראל תימנע מהחלת ריבונות על ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים – מתוך רצון להימנע מהשלכות משפטיות והענקת זכויות אזרח.
מהלך כזה צפוי להותיר מובלעות פלסטיניות בשטח, שיוקפו באזורים בריבונות ישראל – מה שצפוי לעורר אתגרים משפטיים, תחבורתיים ומוסריים בשטח.
מוקד הדיון
בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות ביהודה ושומרון, שנמצאים במוקד הדיון סביב החלת ריבונות, נמצאים למעשה תחת שליטה ישראלית מלאה מזה עשרות שנים.
אף שהם מנוהלים רשמית תחת ממשל צבאי, בפועל ההבדלים המשפטיים בין החיים בשטחי ההתנחלויות לבין החיים בתוך גבולות הקו הירוק – מצומצמים למדי.
המשפט הישראלי חל על האזרחים הישראלים בשטחים בתחולה "פרסונלית" – כלומר, בהתאם לזהותם ולא רק למיקומם הגיאוגרפי.
בנוסף, צווים צבאיים החילו בפועל את רוב החקיקה הישראלית על ההתנחלויות עצמן, דרך התאמה לדין הצבאי.
כתוצאה מהשילוב הזה, רבים במערכת הבינלאומית – כולל בית הדין הפלילי בהאג – רואים בהתנחלויות שטח שסופח לישראל דה-פקטו, גם אם לא נעשה סיפוח רשמי או הצהרתי.
מי מוסמך לאשר תוכנית להחלת ריבונות?
המשפט הישראלי מאפשר להחיל ריבונות על שטח באמצעות שני מסלולים משפטיים:
1. צו ממשלתי – הממשלה יכולה להוציא צו שמגדיר מחדש את גבולות המדינה, כפי שנעשה במזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. לעיתים, גם צו כזה מובא לאישור הכנסת, אך לא מחויב בחוק.
2. חקיקה בכנסת – מסלול נוסף הוא חקיקת חוק שמחיל את "המשפט, השיפוט והמינהל" הישראליים על השטח, כפי שנעשה ברמת הגולן בשנת 1981.
עם זאת, כפי שאנחנו יודעים ומכירים את התהליכים המדיניים בישראל. אמנם המנדט הפוליטי והמשפטי מצוי בידי הממשלה והכנסת – אך התלות בעמדת ארה"ב הייתה רכיב מרכזי בקידום המהלך.
הזירה הבינלאומית
צריך לזכור שככל שהנושא של החלת ריבונות יצבור תאוצה בשיח הישראלי כך המהלך צפוי לעורר התנגדות חריפה בקרב שורה ארוכה של מדינות.
כאשר טראמפ נבחר לכהונה שניה הוא הצהיר שוב על כוונתו לתמוך ולקדם החלת ריבונות ישראלית בעשרות מיישובי יהודה ושומרון.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ הגיב אז בהתלהבות: "אני מברך את הנשיא הנבחר דונלד טראמפ על הניצחון המדהים והסוחף בבחירות בארצות הברית כנגד התקשורת הממסדית, כנגד האליטות והסלבריטאים וכנגד כל הסקרים. אני מאחל לו הצלחה רבה בתפקידו".
לדבריו, "אחרי שנים שלצערי הממשל הנוכחי בחר להתערב בדמוקרטיה הישראלית ובאופן אישי לא לשתף פעולה עימי כשר האוצר של מדינת ישראל, אני מברך את הממשל הנבחר ומצפה לעבודה משותפת ולשיתוף פעולה חזק לטובת חיזוק היחסים הכלכליים והמסחריים בין המדינות".
אי אפשר להתכחש לעובדה שרוב מוחלט של מדינות העולם, יחד עם מוסדות מרכזיים כמו מועצת הביטחון של האו"ם, בית הדין הבינלאומי לצדק וארגוני זכויות אדם, רואים ביהודה ושומרון שטח כבוש שבו לפלסטינים שמורה הזכות להגדרה עצמית.
החלת ריבונות תיתפס כהפרה של הדין הבינלאומי וכפעולה המנוגדת להסכמי אוסלו – מהם ישראל לא נסוגה רשמית עד כעת.
אמנם ארה"ב עשויה לבלום סנקציות דרך זכות הווטו שלה במועצת הביטחון, אך זה לא ימנע ממדינות בודדות או גושים בינלאומיים (כמו האיחוד האירופי) לנקוט צעדים חד-צדדיים – לרבות צעדים דיפלומטיים, כלכליים ואף משפטיים. דוגמאות היסטוריות לכך כוללות את הסנקציות על דרום אפריקה בעידן האפרטהייד, על רוסיה בעקבות סיפוח קרים, ועל איראן בשל תכנית הגרעין.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לכן, ישראל עלולה למצוא את עצמה בפני סבך מדיני, פגיעה ביחסים כלכליים וגל של הכרה במדינה פלסטינית כתגובה.
קרדיט השראה לכתבה: מאמרים מאת: פרופסור עמיחי כהן, ופרופסור יובל שני, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
0 תגובות