ההיסטוריה של התקשורת האנושית נקראת לרוב דרך מבט על המצאות טכנולוגיות: הדפוס, הטלגרף, הרדיו והאינטרנט. אולם, במקביל להיסטוריה הטכנולוגית, מתקיימת היסטוריה חברתית עמוקה של "תקשורת ההתנגדות" - הדרכים שבהן המונים חסרי כוח פוליטי פורמלי הצליחו להפקיע את המרחב הציבורי מידי השליטים ולהפוך אותו ללוח מודעות של זעם, ביקורת, סאטירה ומחאה. ננסה להתחקות אחר שורשיו ההיסטוריים, האטימולוגיים והסוציולוגיים של אחד המדיומים המרתקים והשורדים ביותר של מחאה זו: ה"פשקוויל".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעוד שהאסוציאציה המיידית של המונח זורקת אותנו לסמטאות הצפופות של שכונת מאה שערים בירושלים או לרחובותיה של בני ברק, שם מוכרים לנו הפשקווילים ככלי נשק במאבקים דתיים ופוליטיים פנים-מגזריים, הרי באופן מפתיע ששורשיו של המדיום הזה נטועים דווקא עמוק בקרקעיתה של התרבות האירופית הקלאסית.
המסע מתחיל בכיכרותיה של רומא במאה ה-16, שם פסלי שיש עתיקים "דיברו" את אשר אסור היה לומר; הוא עובר דרך דמותו הססגונית והנכלולית של פייטרו ארטינו, "שוט הנסיכים", שהפך את הסאטירה לנשק קטלני ולעסק כלכלי; הוא נודד מזרחה אל פולין של המאות ה-17 וה-18, שם התגלגל המונח לשיח הפוליטי של האצולה; ולבסוף, הוא עולה לירושלים, שם הוא מקבל חיים חדשים בשפה העברית וביידיש, תוך שימור הדנ"א המקורי של מחאה אנונימית, בוטה ובלתי ניתנת לצנזורה.
נקיף וננתח את המכניזם של "הקירות המדברים" בשתי התרבויות שאולי הןהרחוקות ביותר זו מזו - הרומאית והחרדית - ויצביע על הדמיון המפתיע ברטוריקה, בשיטות ההפצה ובתפקיד החברתי שהם ממלאים, למרות הפער העצום בזמן ובמרחב. ונגלה כיצד הפשקוויל אינו שריד ארכאי, אלא ביטוי מתוחכם לצורך אנושי בסיסי בחופש ביטוי רדיקלי.
הקונגרס של השנונים - הפסלים המדברים של רומא
התופעה המכונה "הפסלים המדברים של רומא" (Statue parlanti di Roma) מהווה את אחד המקרים המוקדמים והמרתקים ביותר של "עיתונות קירות" או אפשר אפילו לומר "רשת חברתית" אנלוגית. ברומא של האפיפיורים, שהתאפיינה בצנזורה קשוחה ובשלטון אבסולוטי, הפסלים שימשו שסתום ביטחון חיוני לשחרור לחץ ציבורי.
פסקווינו: האבן הראשונה והמיתוס המכונן
הבכיר והמפורסם מבין הפסלים המדברים הוא פסקווינו (Pasquino). מדובר בשריד של פסל שיש מהתקופה ההלניסטית (מתוארך למאה השלישית לפני הספירה), שהתגלה בשנת 1501 במהלך עבודות ריצוף ושיפוץ בכיכר פאריונה (Piazza Parione), לימים "פיאצה די פסקווינו". הפסל, פגום וחסר גפיים, הוצב על כן ביוזמתו של הקרדינל אוליביירו קראפה (Oliviero Carafa), שהתעקש לשמרו למרות מצבו הרעוע.
מקורו של הפסל (הזיהוי האיקונוגרפי) היה נושא לוויכוחים לאורך מאות שנים. כיום, הקונצנזוס בקרב היסטוריונים של האמנות הוא שהפסל הוא חלק מקבוצה פיסולית המתארת את מנלאוס, המלך הספרטני, הנושא את גופתו של פטרוקלוס הצעיר משדה הקרב של טרויה (סצנה המופיעה במחזה הנודע "איליאדה" של הומרוס). גרסאות אחרות הציעו כי מדובר באייאקס הנושא את אכילס או בהרקולס הנלחם בקנטאורים. כך או כך, עבור תושבי רומא, הדרמה המיתולוגית הייתה משנית לתפקיד החברתי החדש שנוצק לתוכו.
מקור השם "פסקווינו": בין היסטוריה לאגדה
מקורו של השם "פסקווינו" לוטה בערפל, והאגדות סביבה משקפות את אופייה העממי של המחאה:
- החייט/הספר: הגרסה הרווחת ביותר טוענת כי פסקווינו היה בעל מלאכה (חייט או ספר) שחנותו שכנה בסמוך למקום הימצאו של הפסל. מתוקף תפקידו, הוא שירת את אנשי החצר בוותיקן, שמע את רכילויותיהם והפיץ אותן בקרב העם בתוספת הערות עוקצניות. לאחר מותו, או כאשר נסללה הדרך, "רוחו" עברה לפסל, והתושבים החלו להדביק עליו שירים שהמשיכו את סגנונו.
- המורה ללטינית: גרסה אחרת מספרת על מורה ללטינית בשם פסקווינו, שלימד בבית ספר סמוך. תלמידיו, שראו דמיון בין המורה הקפדן לפסל המעוות, החלו להשאיר עליו פתקים סאטיריים כמעשה קונדס, שהפך למסורת עירונית.
- ההקשר הספרותי: יש המקשרים את השם לדמות שהופיע בחיבור נודע אחר, ה"דקאמרון" של בוקאצ'יו, אך סביר יותר שהשם אכן נבע מדמות מקומית ממשית ששמה הפך לגנרי.
הקונגרס של השנונים (Congrega degli Arguti)
פסקווינו לא פעל בחלל ריק. הוא היה חלק מרשת של פסלים שניהלו ביניהם דיאלוגים מדומיינים ברחבי העיר. מערכת יחסים זו אפשרה יצירת נרטיבים מורכבים ופולמוסים ציבוריים.
כך למשל לצדו של הפסל פסקווינו היה מרפוריו, פסל ענק השוכן במוזיאונים הקפיטוליניים, הוא תיפקד כבן-שיחו הראשי, ובדיאלוגים המושחזים ביניהם הוא זה שבדרך כלל מספק את התשובה העוקצנית שסוגרת את ה"פואנטה".
כמו כן היה ניצב שם פסל בשם 'אב המנזר לואיג'י', דמות של שופט רומי ששימשה כ"משקיף ציני" על המתרחש בעיר, ואף מתהדר בכתובת על בסיסו הקושרת את גורלו לתהילת הסאטירה של פסקווינו ומרפוריו.
את הצד הפחות מעונב של החבורה מייצגים הבבואינו ("הבבון"), פסל סילנוס מכוער הממוקם ברחוב הנושא את שמו ומתמחה בסאטירה גסה וישירה, והסבל (Il Facchino) מוויה דל קורסו - מזרקה קטנה המייצגת את קולו של האדם הפשוט, פועל קשה יום המביא אל הדיאלוג העירוני את נקודת המבט של המעמדות הנמוכים.
כך התנהל לו דיאלוג הומוריסטי ועוקצני דרך מודעות שהודבקו בפסלים כשלכל פסל היה את סגננו שלו.
השיטה של הפסקווינטה: סאטירה תחת אש
השיטה הייתה פשוטה אך מבריקה: בחסות החשיכה, היו התושבים מדביקים פתקים (Cartelli) על בסיס הפסל. בבוקר שלמחרת, לפני שהשומרים הספיקו להסירם, ההמונים היו קוראים את השירים, משננים אותם ומפיצים אותם מפה לאוזן. השירים נכתבו לעיתים בלטינית גבוהה (כאשר קהל היעד היה המשכילים והכמורה) ולעיתים בניב רומאי עממי (Romanesco) עבור פשוטי העם.
חג סן מרקו
אחת לשנה, ב-25 באפריל, יום חג סן מרקו, נהגו להלביש את פסקווינו בתחפושת של דמות מיתולוגית, בהתאם לאירועים הפוליטיים של אותה שנה. ביום זה, האוניברסיטה והסטודנטים הוזמנו רשמית להדביק שירים, מה שהפך את הסאטירה לממוסדת באופן חלקי, אך גם סיפק כיסוי לביקורת חריפה יותר שהוברחה בין השירים המותרים.
סוד ההצלחה: הפסקווינטות הגדולות בהיסטוריה
כוחן של הפסקווינטות נבע מהיותן קצרות, קליטות וקטלניות. הן לא היו מאמרים מנומקים, אלא מעין "ציוצים" חדים שפירקו את הלגיטימציה של השלטון. נביא כמה דוגמאות בולטות:
1.הברברים והברבריני - הדוגמה המובהקת ביותר לכוחה של מילה מול כוחו של שליט. האגדה מספרת כי האפיפיור אורבנוס השמיני - מאפיאו ברבריני (Maffeo Barberini) הורה להפשיט את אריחי הברונזה העתיקים מגג הפנתאון כדי להתיכם וליצור מהם את החופה (Baldacchino) מעל אחד הקברות בוותיקן, וכן תותחים לטירת סנט אנג'לו. העם הרומאי הזדעזע מהרס המורשת העתיקה.
למחרת, הופיע על פסקווינו המשפט הלטיני האלמותי:
Quod non fecerunt barbari, fecerunt Barberini ("מה שלא עשו הברברים, עשו הברבריני").
משפט זה זכה לפופולריות רבה עד שהפך עם הזמן למטבע לשון המתאר ונדליזם תרבותי על ידי מי שאמון על השימור.
2.האפיפיור בורג'ה (אלכסנדר השישי)
דוגמה נוספת היא זה שנגד האפיפיור המושחת ביותר, שסמלו המשפחתי היה שור (Bos), נכתב:
Praedixi tibi, papa bos quod esses ("כפי שצפיתי - האפיפיור-שור. כשמובנו של המשפט הוא אפיפיור הוא בהמה).
3. הקינה על תקופת נפוליאון
כאשר נפוליאון בונפרטה כבש את רומא ושדד רבות מיצירות האמנות שלה לצרפת, התנהל הדיאלוג הבא:
מרפוריו: "האם זה נכון שהצרפתים כולם גנבים?" (Tutti i francesi sono ladri?)
פסקווינו: "לא כולם, אבל 'בונפרטה' [חלק גדול] מהם" (Non tutti, ma Buona parte).
משחק המילים על שמו של בונפרטה (Buona Parte = חלק טוב/גדול) הוא דוגמה לתחכום הלשוני שאפיין את הז'אנר.
תגובת השלטונות
האפיפיורים לא נותרו אדישים. אדריאנוס השישי (1522-1523), אפיפיור הולנדי נזירי וקפדן שסבל קשות מנחת זרועו של פסקווינו, שקל ברצינות להשליך את הפסל לנהר הטיבר. הוא נמלך בדעתו רק לאחר שיועציו הזהירו אותו כי "אם תזרוק אותו למים, הוא יקרקר כמו צפרדע - בקול רם יותר מלפני", וכי המעשה רק יהפוך את הפסל לקדוש מעונה ויגביר את הסאטירה.
פייטרו ארטינו - "שוט הנסיכים" והפוליטיזציה של הסאטירה
אם פסקווינו היה המדיום, פייטרו ארטינו (Pietro Aretino, 1492–1556) היה אשף התוכן, אושיית רשת אם תרצו, הראשון שהבין את הפוטנציאל הכלכלי והפוליטי הגלום בו. ארטינו נחשב לאבי העיתונות הצהובה, הסחיטה התקשורתית והביקורת האמנותית המודרנית.
ביוגרפיה של אנטי-גיבור
פייטרו נולד בארצו (Arezzo) שבטוסקנה (ומכאן שמו "ארטינו"), ככל הנראה כבן לסנדלר. ללא חינוך פורמלי וללא ייחוס, הוא הגיע לרומא והתברג לחצרם של האפיפיור לאו העשירי והקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י. ארטינו הבין מהר מאוד כי בעידן של חוסר יציבות פוליטית, מידע הוא כוח, וכי המוניטין של אדם חשוב לו יותר מחייו. הוא החל להשתמש בכישרונו הרטורי כדי לכתוב שירי הלל למי ששילם לו, ושירי שטנה ארסיים נגד מי שסירב לשלם.
נקודת המפנה בחייו הייתה מותו של האפיפיור לאו העשירי. במהלך הקונקלווה (כינוס הקרדינלים) לבחירת היורש, ארטינו, שפעל בשירות המועמד ג'וליו דה מדיצ'י, בן לשושלת האצולה האיטלקית - בית מדיצ'י, הציף את רומא בפסקווינטות שהודבקו על הפסל. שירים אלו היו אכזריים במיוחד: הם חשפו את תאוותיהם של הקרדינלים היריבים, את מחלותיהם, את ילדיהם הלא-חוקיים ואת תאוות הבצע שלהם.
ארטינו שכלל את הז'אנר: הוא הפך את פסקווינו מדמות עממית המתלוננת על יוקר המחיה, לדמות פוליטית, "אינסיידר" היודע את כל הסודות האפלים של הוותיקן. פעילות זו העניקה לו את הכינוי "שוט הנסיכים" (Flagello dei Principi), שכן מלכים ורוזנים בכל אירופה פחדו מנחת לשונו ושילמו לו "דמי לא יחרץ".
פרשת "התנוחות" (I Modi) והסונטות האסורות
בשנת 1524, מעמדו של ארטינו עמד למבחן בפרשה שזעזעה את רומא. הצייר ג'וליו רומנו (תלמידו של הצייר והאדריכל האיטלקי הנודע רפאל) יצר סדרה בת 16 רישומים של בני אדם לא לבושים. התחריטן מרקנטוניו ריימונדי הפך אותם להדפסים להפצה המונית. כששמע על כך האפיפיור קלמנט השביעי, זעם על 'מעשה התועבה' והורה להשמיד את העותקים ולכלוא את ריימונדי.
ארטינו, במהלך של התרסה, חיבר 16 סונטות (Sonetti Lussuriosi) שליוו את הציורים. הסונטות היו בוטות לא פחות מהציורים, אך כללו גם ביקורת חריפה על הצביעות של הכנסייה:
"מדוע העיניים צריכות להימנע מלראות את מה שהטבע לא התבייש ליצור?".
ארטינו לעג לצניעות המזויפת של הכמורה שנהגה בפרישות רק כלפי חוץ, היה מוטיב מרכזי בכתיבתו. הפרשה אילצה אותו בסופו של דבר לעזוב את רומא ולמצוא מקלט בוונציה, העיר החופשית והליברלית יותר, שם המשיך את פעילותו הספרותית וניהל תכתובות עם אמנים מפורסמים כמו מיכלאנג'לו וטיציאן (שהיה חברו הקרוב וצייר אותו מספר פעמים).
למות מצחוק - סופו הטרגי/קומי של ארטינו
סופו של ארטינו הפך לחלק מהמיתוס שלו. קיימות מספר גרסאות למותו ב-1556, אך המפורסמת שבהן מספרת כי במהלך משתה בוונציה, סיפרו לו בדיחה גסה במיוחד. ארטינו צחק בעוצמה רבה כל כך, עד שנפל מכיסאו אחורנית, נחבט בראשו ומת (או מת משבץ/חנק כתוצאה מהצחוק).
הכתובת (אפיטף) הסאטירית שיוחסה לו (אף שכנראה נכתבה על ידי אויבו, הבישוף פאולו ג'ביו) מסכמת את חייו:
Qui giace l'Aretin, poeta tosco:Di tutti disse mal fuorché di Cristo,Scusandosi col dir: non lo conosco.("כאן שוכב ארטינו, משורר טוסקני [משחק מילים: ארסי/רעיל],שדיבר רעה בכולם מלבד בישו (אותו האיש), ותירץ זאת באומרו: איני מכיר אותו").
המסע הגדול - מ"פסקווינטה" ל"פשקוויל"
כיצד זה חצה המונח את היבשת ואת התרבויות? המסע האטימולוגי חושף את הנתיב שעברה הסאטירה הפוליטית מאיטליה למזרח אירופה.
התחנה הפולנית: דמוקרטיית האצילים וה-Paszkwil
מהאיטלקית Pasquinata, המונח עבר לצרפתית כ-Pasquil, ומשם חדר לתרבות הפולנית במאה ה-16 וה-17 כ-Paszkwil.
פולין של אותה תקופה (האיחוד הפולני-ליטאי) הייתה ישות מדינית ייחודית המכונה "רפובליקת האצילים" או "דמוקרטיית האצילים" (Złota Wolność - חירות הזהב). למלך היה כוח מוגבל, והכוח האמיתי היה בידי הפרלמנט (הסיים) והאצולה (השְלַכְטַה).
האקלים הפוליטי בפולין היה כאוטי. זכות הווטו, שאפשרה לכל אציל בודד לטרפד חקיקה, יצרה שיתוק פוליטי ומאבקים אינסופיים. בריק הזה פרחה תרבות של השמצות פוליטיות. ה"פשקוויל" בצורתו הפולנית הפך לכלי נשק מרכזי ביריבויות בין בתי אצולה (מגנאטים). כרוזים אנונימיים הופצו כדי להרוס את שמו הטוב של יריב פוליטי, להאשימו בבגידה או בשחיתות.
ההשפעה האיטלקית על פולין הייתה חזקה באותה עת (במיוחד דרך המלכה בונה ספורצה), והיא הביאה עימה לא רק את האמנות והאדריכלות הרנסנסית, אלא גם את תרבות הפולמוס והסאטירה.
האימוץ היהודי: מיידיש לעברית
יהודי פולין וליטא חיו בלב התרבות הזו. היידיש, כשפה המשלבת יסודות גרמניים עם השפעות סלאביות, קלטה את המילה הפולנית Paszkwil. אולם, במעבר לרחוב היהודי, המשמעות עברה טרנספורמציה.
אם בפולין הפשקוויל היה בעיקר פוליטי-חילוני, בקהילה היהודית ("הקהל") הוא הפך לכלי עזר דווקא במאבקים דתיים-קהילתיים. הוא שימש במחלוקות בין חסידים למתנגדים, במאבקים על מינוי רבנים, ובמלחמות נגד תנועת ההשכלה. המבנה החברתי הסגור של הקהילה היהודית, שבו המוניטין ("שם טוב") הוא הנכס היקר ביותר, הפך את הפשקוויל לנשק קטלני, בדומה לתפקידו ברומא.
הפשקוויל בחברה החרדית - קירות זועקים בירושלים
עם עליית תלמידי הגר"א והחסידים לארץ ישראל החל משנת תקס"ח במאה ה-19, והקמת "היישוב הישן" בירושלים, הפשקוויל עשה עלייה. בירושלים העות'מאנית, הענייה וחסרת התשתיות, לא היו עיתונים יומיים מסודרים. קירות הבתים בחצרות העיר העתיקה, ולאחר מכן בשכונות החדשות (כמו מאה שערים), הפכו למדיום התקשורתי המרכזי.
סוציולוגיה של הקיר: האינטרנט הכשר הראשון
בחברה החרדית העכשווית, הפשקוויל אינו אנכרוניזם, הוא ה"ניו-מדיה". הוא מתפקד במקביל לעיתונות הממוסדת, זו המודפסת וזו המקוונת, אך בניגוד אליהם, הוא אינו כפוף לצנזורה של "וועדה הרוחנית" כזו או אחרת.
טיפוגרפיה ועיצוב: השפה החזותית של 'מחאה קדושה'
לפשקוויל יש מראה ייחודי ("Look & Feel") מבנה וצורה מובהקים שלא השתנו עשרות שנים, ונועדו לשדר סמכות, חרדה וקדושה והוא אכן מתוכנן בקפידה כדי לייצר אפקט מיידי של סמכות ודחיפות בלב השכונה.
זה מתחיל בבחירה הטיפוגרפית בגופנים המכונים "אותיות קידוש לבנה" - אותן אותיות ענק ששימשו בשלטי הקיר מחוץ לבתי הכנסת כדי לאפשר את קריאת הברכה בחשיכת הלילה, וכאן הן נועדו לשדר עוצמה של "צו אלוקי" שתופס את העין גם מרחוק.
מעליהן מתנוססות הכותרות הדרמטיות, המשתמשות במילים טעונות כמו "זעזוע", "געוואלד" או "פרצה נוראה" ו-"שומו שמיים". אלו לא רק מילים, אלא קריאות קרב שנועדו לייצר אצל הקורא תחושת חירום ממשית, כאילו העולם הרוחני כולו ניצב על סף קריסה שתמשוך אחריה את עם ישראל כולו אל עבר התהום.
גוף הטקסט עצמו טווה רשת של שפה המשלבת עברית-רבנית, ארמית ויידיש עם שלל ראשי תיבות וגימטריות. השפה הזו מתפקדת כ"שומר סף": היא מסמנת לקורא אם הוא חלק מהקהילה המבינה את הקודים הפנימיים, ולעיתים אף משמשת ככסות משפטית מפני תביעות דיבה חילוניות.
את המצג הסמכותי חותמת האנונימיות. במקום שמות פרטיים, הפשקוויל נחתם בשם גופים אמורפיים ונטולי משמעות כמו "ועד טוהר המחנה" או "תושבי השכונה החרדים". האנונימיות הזו היא מקור כוחו, היא יוצרת תחושה של קונצנזוס רחב ובלתי ניתן לערעור, מי הוא זה שיעז להתנגד לטוהר המחנה או לא יזדהה כאחד מהמעוררים החרדים בני השכונה?, בכך מעניק הפשקוויל למסר תוקף של קול ציבורי קולקטיבי המסתיר את המניעים האישיים של כותביו.
כלכלת הפשקווילים: תעשייה של דבק ונייר
מאחורי המודעות עומדת תעשייה חיה ונושמת המספקת פרנסה לגופים ואנשים רבים.
כך זוכים לעבודה רבה בתי הדפוס, לרוב בתי דפוס קטנים במאה שערים או בגאולה. במקרים של פשקווילים רדיקליים במיוחד (כמו נגד המדינה או הצבא), ההדפסה נעשית במחתרת, לעיתים בשעות הלילה ובאנונימיות מוחלטת, כדי למנוע פשיטות משטרתיות.
גם הכותבים, ה"קופירייטרים" של העולם החרדי, אברכים בעלי עט שנון וידע עצום במקורות, שיודעים לשזור פסוקים ומאמרי חז"ל לכדי כתב אישום חריף העמוס בשאלות רטוריות והכרזות דרמטיות, זוכים להתפרנס מתעשייה זו. עבודתם היא כה יחודית עד שקשה מאוד למישהו שאינו חרדי לזייף את הסגנון מבלי שהעין החרדית החדה תשים לכך לב.
'נותני שירות' נוספים בעולם הפשקווילים הם המדביקים ("קלייבערס"): חוליית הביצוע. אלו לרוב צעירים העובדים בלילות. הם מצוידים בדלי דבק (קמח ומים וביצים בעבר, דבק פלסטי כיום) ובמברשות. ישנה היררכיה של מיקומים ("פריים לוקיישן"), והמאבק על שטחי ההדבקה הוא פיזי ואלים לעיתים. הורדת פשקוויל של יריב באמצעות הדבקת מודעה חדשה עליו היא פרקטיקה נפוצה במלחמות מסוג זה.
הפשקווילים גם לא חפים מהומור יהודי טוב. הבדיחה מספרת כי קירות הבתים של מאה שערים מוחזקים בדבק קמח וביצים, ואם וכאשר תטול מהם את המודעות המודבקות עליהם, יתמוטטו הבתים בזה אחר זה.
גם עולם האספנות נכנס לתמונה. בשנת 2006 פורסם סרט (עוד בתקופת ה-DVD) המתעד את אוצר הפשקווילים שבמרתפיו של אספן פשקווילים, איש "היישוב הישן" ר' יואלי קרויס (יואל ישראל והפשקווילים, 54 דקות). אף אתרי אינטרנט רבים החלו לאצור צילומים של פשקווילים וספרים ומאמרים רבים נכתבו כדי לאבחן ולנתח את התופעה.
בין הומור לקנאות: פשקווילים באווירה פורימית
בדומה לרומא, שבה חג סן מרקו אפשר שחרור רסן סאטירי, גם ברחובות הערים החרדיות ישנו יום בשנה שבו הפשקוויל הופך לכלי הומוריסטי. בחג הפורים, קירות השכונות מתמלאים בפשקווילים מזויפים.
מודעות אלו מחקות במדויק את הסגנון הגרפי והלשוני של הפשקווילים הרציניים ("זעזוע", "איסור חמור", "תצלנה אוזניים"), אך התוכן הוא אבסורדי לחלוטין.
כך למשל ניתן למצוא מודעות הזועקות על "איסור חמור על אכילת מצות בפסח מחשש קטניות" או "מחאה נמרצת נגד המן הרשע". מודעות מסוג זה פורסמו על ידי פרופ' משה קופל ושותפיו, המנסחים איסורים הלכתיים מופרכים בפלפול רבני משכנע, כדי ללעוג לנטייה להחמיר (חומרות) יתר על המידה בחברה החרדית. בנוסף היו גם חילונים שבחרו לשלם באותה המטבע ולהדפיס פשקוולים הקוראים לעשות ההפך מקריאת הפשקוולים החרדים.
אך לא רק לעג והומור עצמי, ניתן אף למצוא מודעות אבל, ענף רחב השייך גם הוא לעולם הפשקווילים, העולצות למיתתו של צורר ישראל מסויים, בין אם הוא דמות קדומה כהמן הרשע ובין אם זה טרוריסט מתופתינו אנו כדוגמת יאסר ערפאת. או אף מודעות אבל המשמשות כפלטפורמה לפרסום שיווקי.
סיכום: נצחיותה של הכתיבה על הקיר
המסע מפסל השיש של מנלאוס ברומא העתיקה ועד ללוחות המודעות המתקלפים בכיכר השבת בירושלים הוא מסע דרך נבכי הנפש האנושית והפוליטית. הוא מלמד אותנו כי הצורך להשמיע קול, במיוחד כאשר ערוצי התקשורת הרשמיים חסומים, מצונזרים או נתפסים כלא-לגיטימיים, הוא צורך קיומי.
בין אם מדובר בביקורת על שחיתות האפיפיור אורבנוס השמיני, בסונטות הגסות של פייטרו ארטינו, בסכסוכי האצולה הפולנית, או במאבק נגד חנויות הסלולר בירושלים - המנגנון נותר זהה: אנונימיות + מרחב ציבורי פיזי + שפה קודתית = כוח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הפשקוויל, בגלגוליו השונים, הוא עדות לכך שהטכנולוגיה משתנה, אך הפסיכולוגיה של ההמון נותרת בעינה. בעידן של פייק ניוז ורשתות חברתיות, הפשקוויל הירושלמי והפסל הרומאי מזכירים לנו שה"פוסט" הוויראלי הראשון נכתב בדיו על נייר, והודבק בלילה חשוך על אבן קרה, כדי שבבוקר העולם יתעורר ויקרא את מה שכולם חושבים אך איש לא מעז לומר.
0 תגובות