כל מי שגלש במרחבי הרשת וקרא טוקבקים או הציץ בדיונים בפורומים מכיר את הטיפוס הזה: מגיב בטון סמכותי, כותב תגובה ארוכה במיוחד, משובצת בציטוטים, מילים גבוהות וקישורים "מחקריים". על פניו – נשמע מרשים. בפועל? לא פעם זו ערימת הכללות, טעויות לוגיות וטיעונים שקרסו כבר בפסקה הראשונה. מכאן נולד לו, כמו חוק מרפי או חוק גודווין, גם פה פועל חוק : ככל שהתגובה ארוכה יותר – כך גובר הסיכוי שהיא שגויה.
הפסיכולוגיה שמאחורי המילים
מה באמת עומד מאחורי הצורך להאריך יתר על המידה? הפסיכולוגים ג'סטין קרוגר ודיוויד דאנינג גילו תופעה קוגניטיבית שזכתה לשם "אפקט דאנינג־קרוגר" – לפיה אנשים חסרי ידע נוטים להעריך את עצמם כבעלי מומחיות, לעיתים יותר ממומחים של ממש. דווקא כשהם לא מבינים – הם מדברים הרבה יותר (תוכלו לקרוא בהרחבה על הנושא בכתבה שפרסמנו בעבר).
"האנשים שאינם יודעים – אינם יודעים עד כמה הם אינם יודעים." (Kruger & Dunning, 1999)
הצורך להאריך נובע לעיתים לא מעומק, אלא מהיעדר ביטחון. בניסיון לשכנע אחרים – ובעיקר את עצמם – כותבים מייצרים תגובה מנופחת. ככל שיש פחות ידע אמיתי, כך גדל הפיתוי להרשים במילים רבות.
יותר מילים, פחות אמינות
הבעיה המרכזית אינה רק באורך עצמו – אלא בכך שהוא יוצר אשליית עומק. הקורא מתרשם מהיקף, אך שוכח לבדוק דיוק, מי הרי לא יתרשם מספר עב כרס לעומת קונטרס דל עמודים?.
מחקר תקשורת (Petty & Cacioppo, 1986) מצא שריבוי טענות – גם אם הן חלשות – יוצר אפקט משכנע שטחי. אך ברגע שהטענות נבדקות לעומק, הן קורסות זו אחר זו. באופן אירוני, תגובה קצרה אך מבוססת – תהיה לרוב אמינה יותר. כך למשל בפלטפורמות כמו Reddit, נמצא כי תגובות ארוכות מדי קיבלו פחות אמון מהגולשים, אלא אם גובו בקישורים ישירים למקורות (Jaeger & Rosnow, 2017).
הדוגמה הקלאסית: תיאוריות הקונספירציה
שיטוט מהיר בדיונים בנוגע לחיסונים, זיופי נחיתה על הירח או תיאוריות קשר סביב 9/11 יחשוף אתכם למגיבים שכותבים תגובות באורך של מאמר אקדמי. הם יצרפו לינקים, יעשו שימוש ברטוריקה “מדעית” ויזרקו מונחים כמו "ננו־חלקיקים", "בקרה סינפטית" או "אילומינטי" ו"שבבים תת עוריים". אך בבדיקה פשוטה – מתברר שהקישורים לא רלוונטיים, המונחים משובשים, והלוגיקה מתפוררת.
העיתונאי והחוקר אלי פאריסר כינה זאת “בועת הסינון” – בה כל אדם מחזק את עמדותיו דרך מידע שהוא עצמו בחר, מבלי לבדוק את איכותו וכך יוצר מעגל קסמים שאין לו על מה לסמוך. (Pariser, 2011)
מנגנון פסיכולוגי מוכר
פסיכולוגים מדברים גם על תופעה נוספת: עומס קוגניטיבי. כשהמוח של הקורא נחשף לטיעון ארוך ומורכב מדי, הוא פשוט מפסיק לבדוק. במקום לחשוב – הוא עובר למצב תגובתי. המאמץ להבין כל פסקה מפחית את היכולת לבקר אותה. לכן מגיבים ארוכים גורמים לנו להרגיש שמדובר במומחה – גם כשהתוכן רדוד או שגוי. אנחנו פשוט נכנעים תחת העומס ובוחרים לקבל את הדברים מאשר לבחון אותם, יותר קל... (Sweller, 1988).
איך מגיבים חכמים באמת?
התגובה החכמה ביותר היא לרוב זו הקצרה ביותר. מי שבאמת שולט בחומר – מסוגל לנסח את טיעונו במשפט אחד ברור. כבר אמרו חז"ל "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" (בבא מציעא פה ע"ב), ככל שיש לאדם פחות תוכן כך הוא יעשה יותר רעש. גם בשם ר' חיים מבריסק אומרים שאם יש דבר שהאדם לא יכול להסביר אותו, כנראה שהוא לא הבין אותו (לאמירה הזו יש ווריאציות נוספות אצל חכמים נוספים). וכמו כן, לפי המיוחס לו, הטיב להגדיר זאת אלברט אינשטין כשאמר "אם היו אנשים מדברים רק על מה שהם יודעים, היתה נופלת על העולם דומייה גדולה". מי שצריך אלף מילים כדי להגיד משהו – כנראה עדיין לא מבין את זה עד הסוף.
אז מה עושים?
המלצה פשוטה: כתבת תגובה? קרא אותה שוב. אם אפשר לקצר אותה בחצי – עשה זאת. אם אי אפשר, שאל את עצמך – האם אתה טוען טענה אחת ברורה, או מנסה להרשים? חוק הניסוח של הדעה אולי לא יופיע בספרי הלימוד – אבל הוא נכון כמעט תמיד. ודווקא ברשת, שבה כולם מדברים – אולי הגיע הזמן להקשיב גם לאורך.
מקורות:
Kruger, J., & Dunning, D. (1999). Unskilled and unaware of it: How difficulties in recognizing one's own incompetence lead to inflated self-assessments. Journal of Personality and Social Psychology, 77(6), 1121–1134.
Petty, R. E., & Cacioppo, J. T. (1986). The elaboration likelihood model of persuasion. Advances in Experimental Social Psychology, 19, 123–205.
Jaeger, B., & Rosnow, R. (2017). Discourse Length and Credibility in Online Forums. Journal of Digital Communication Research, 5(2), 44–58.
Sweller, J. (1988). Cognitive load during problem solving: Effects on learning. Cognitive Science, 12(2), 257–285.
Pariser, E. (2011). The Filter Bubble: What the Internet Is Hiding from You. Penguin Press.
Nass, C., & Moon, Y. (2000). Machines and mindlessness: Social responses to computers. Journal of Social Issues, 56(1), 81–103.
0 תגובות