כמעט כולנו מכירים את הרגע הזה - אתה יושב באוטובוס, הולך ברחוב או עומד בתור, ופתאום בלי שום רמז ברור אתה מרגיש שמישהו מביט בך. אתה מסתובב - ולפעמים באמת מגלה זוג עיניים בוהות. בין 68% ל-94% מהאנשים מדווחים על התחושה הזו. כבר בשנת 1898 כתב הפסיכולוג אדוארד טיטשנר שסטודנטים האמינו שהם מסוגלים "להרגיש" כשמישהו בוהה בהם מאחור.
אבל האם זו באמת תחושת אמת? למרות שהיא כל כך נפוצה ומשכנעת, רוב המחקרים לא הצליחו להוכיח שאנחנו באמת יכולים לחוש מבט אנושי מבלי לראות אותו בפועל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מה שכן, המדע מגלה שמדובר במנגנון הישרדותי מדהים - חלק ממערך מופלא של חיישנים ותפיסה שהבורא נטע במוחנו, כדי שנוכל להתמודד עם סכנות, לפרש כוונות ולחיות בעולם חברתי מורכב.
גלאי מבטים מובנה במוח
במוח האנושי יש אזור מיוחד שנקרא STS - Superior Temporal Sulcus - שמתפקד ממש כמו "גלאי מבטים". הוא מזהה כיוון מבט של אחרים תוך פחות מ-200 אלפיות השנייה. מחקרים הראו שכשהאזור הזה נפגע - גם היכולת להבין לאן אנשים מסתכלים נפגעת. לצדו פועל אזור נוסף - FFA, או Fusiform Face Area - שמתמחה בזיהוי פנים. שני האזורים האלה פועלים יחד בתיאום מופתי: האחד מזהה מי, השני מזהה מה הוא עושה עם מבטו. מדובר במערכת מדויקת ומשוכללת שבלעדיה לא היינו מסוגלים לתפקד חברתית.
מחקרים מראים בדיוק כמה חיוני האזור הזה. כשהסירו את אזור ה-STS לקופים במהלך מחקר, הם איבדו את היכולת לזהות מבטים שבעבר ביצעו בקלות. כמו כן, מקרה נדיר של אישה יפנית בת 54 עם נגע מוחי ממוקד באזור הזה הראה קושי משמעותי בזיהוי כיוון מבטים - היא תפסה מבטים שמאליים כישירים, ובמידה פחותה, מבטים ישירים כימניים.
המוח שלנו, כחלק ממערך הישרדותי מתוחכם שמהווה עדות לחוכמה שמעל ומעבר להבנתנו, נוטה לטעות לכיוון הזהירות. כלומר - עדיף לו לחשוב שמישהו מסתכל עליך גם כשלא, מאשר לפספס מקרה שבו באמת מישהו בוהה בך בכוונה רעה. הטעיה כזו אולי לא מזיקה, אבל פספוס עלול לעלות ביוקר. זו דוגמה נפלאה לאופן שבו הגוף והנפש "מכוונים" מראש להגן על האדם, גם במחיר של אזעקות שווא.
כשהמוח רואה מה שאין
המוח שלנו אוהב לזהות דפוסים - במיוחד כאלה שנראים כמו פנים. זוהי תופעה מוכרת בשם פארידוליה. מספיקות שתי נקודות ונקודה מתחתיהן - כדי שהמוח מיד יזהה "פנים". גם כאן, המערכת מופעלת תוך כ-165 אלפיות השנייה בלבד - עוד לפני שאנחנו בכלל מודעים לכך. כלומר, אנחנו מתוכנתים לראות פנים - גם כשאין כאלה - משום שיכולת זיהוי מהירה של מבט או הבעה היא קריטית להישרדות וליחסים בין-אישיים.
רמזים שקטים מהסביבה
לרוב, התחושה ש"משהו מסתכל עליך" נובעת לא מחוש מסתורי, אלא מרמזים שקטים שהמוח קולט - כמו צליל נשימה קל, חום גוף של מישהו קרוב, שינוי קל בזווית אור או תנועה בקצה שדה הראייה. לפעמים גם התחושה עצמה גורמת להתנהגות שמזמינה את המבט - אתה מרגיש שמביטים בך, מסתובב לבדוק, ומישהו קולט את התנועה הזו ומביט חזרה. כך נוצרת אשליה ש"ידעת מראש".
גם מצב רגשי משפיע. במצבי דריכות, עייפות, דאגה או חרדה - המוח רגיש יותר לרמזים חברתיים. מחקרים הראו שמוזיקה שמעוררת עירנות או מצב רוח ירוד מגבירים את הסיכוי לפרש גירויים כ"מבט".
אפילו ציור של זוג עיניים על פוסטר מספיק כדי להשפיע על ההתנהגות. בניסוי באוניברסיטת ניוקאסל גילו חוקרים שכאשר נתלו תמונות עיניים מעל עמדת קפה במשרד, העובדים תרמו יותר כסף. התחושה שמישהו "רואה אותך", גם אם זה רק על פוסטר, מעוררת תחושת אחריות חברתית, ובמקרה הזה חיזקה את הנכונות לתרום.
במקרים של הפרעות נוירו-התפתחותיות, כמו אוטיזם, נצפה קושי ביצירת קשר עין, בזיהוי מבטים ובהבנת רמזים חברתיים. זה מחזק עוד יותר את ההבנה עד כמה המנגנון הזה חיוני – ועד כמה הוא מדויק כשהוא פועל כראוי.
תופעה שחיה גם בשפה
בעברית מידי פעם תשמעו אנשים אומרים "הרגשתי את העיניים שלו בגב שלי". גם בשפות רבות אחרות יש ביטויים דומים. זהו ביטוי עמוק של התופעה הזו בתרבות האנושית - מה שמחזק את התחושה ויוצר מעגל חוזר שבו השפה מזינה את התחושה, והתחושה מזינה את השפה.
התחושה שמישהו מביט בך אינה עדות לכוחות מסתוריים, אלא חלק ממערך מתוחכם - מופת של תכנון אלוקי - שבו מערכות מוחיות מזהות במהירות פנים, מבטים, כוונות וסכנות. המוח מעדיף לטעות בזהירות, והוא ניזון מרמזים קטנים, זיכרונות, תחושות ודפוסים שנועדו להגן עלינו ולהכין אותנו לתגובה חברתית מתאימה. זהו מנגנון שכולו עדות לחוכמת הגוף והנפש, ולרצון להעניק לאדם כלים שיעזרו לו להבין מתי הוא במרכז תשומת הלב – גם אם היא לא נאמרת במילים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מקורות אקדמיים חלקיים:
Watanabe, S., Kakigi, R., & Puce, A. (2001). Time course of superior temporal sulcus activity in response to eye gaze: a combined fMRI and MEG study. NeuroReport, 12(17), 3775-3779.
Campbell, R., Heywood, C. A., Cowey, A., Regard, M., & Landis, T. (1990). Sensitivity to eye gaze in prosopagnosic patients and monkeys with superior temporal sulcus ablation. Neuropsychologia, 28(11), 1123-1142.
Akiyama, T., Kato, M., Muramatsu, T., Saito, F., Nakachi, R., & Kashima, H. (2006). A deficit in discriminating gaze direction in a case with right superior temporal gyrus lesion. Neuropsychologia, 44(2), 161-170.
Hadjikhani, N., Kveraga, K., Naik, P., & Ahlfors, S. P. (2009). Early (M170) activation of face-specific cortex by face-like objects. NeuroReport, 20(4), 403-407.
Palmer, C. J., Paton, B., Kirkovski, M., Enticott, P. G., & Hohwy, J. (2015). Context sensitivity in action decreases along the autism spectrum. NeuroImage, 104, 131-139.
Liu, J., Li, J., Feng, L., Li, L., Tian, J., & Lee, K. (2014). Seeing Jesus in toast: neural and behavioral correlates of face pareidolia. Cortex, 53, 60-77.
Zhou, L. F., & Meng, M. (2020). Do you see the "face"? Individual differences in face pareidolia. Journal of Pacific Rim Psychology, 14, e4.
0 תגובות