הוא ניצב על הפודיום כשזר פרחים בידו ומדליה מוזהבת מעטרת את צווארו. הקהל מריע בהתלהבות, הצלמים מתעדים כל דמעה של אושר. אך בלילה שאחרי הניצחון, כשאורות הבמה כבים, המנצח מוצא עצמו לבד בחדר המלון. הטלפון הנייד דומם להפליא, וחבריו הישנים כבר לא בטוחים כיצד לפנות אליו.
תחושת בדידות משונה מחלחלת - זו הבדידות של המנצח, הפרדוקס שבו ההצלחה האדירה שבידיו לא מבטיחה שמחה או חברה, ולעיתים דווקא מרחיקה ממנו את העולם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התופעה הזו, שבה אנשים שהגיעו לפסגות הישגים מגלים שהם בודדים מתמיד, אינה פרי דמיונם בלבד. זוהי תופעה פסיכולוגית והיסטורית מתועדת. רבים מהמצליחנים - בין אם אמנים פורצי דרך, פוליטיקאים בשיא כוחם, ממציאים חדשניים או מנכ"לים של תאגידי ענק - מעידים שבפסגה לפעמים קר מאוד.
יש לכך סיבות מגוונות: קנאה מצד הסביבה, התרחקות חברתית של האחרים וגם הסתגרות עצמית של המצליח עצמו. ננסה לבחון את מקורותיה של בדידות המנצח - במחקרים המדעיים, בדוגמאות ההיסטוריות ובשיקוף תרבותי - ונתהה אם זוהי גזרה משמים או מחיר שניתן לצמצם.
מחיר התהילה: קנאה וניכור חברתי
לא פעם, רגעי ההישג של האחד מציתים רגשי קנאה אצל האחר. קנאה היא רגש אנושי בסיסי, וכאשר אדם בסביבתנו מצליח בצורה יוצאת דופן, עולה בנו לעיתים תחושה לא נוחה של השוואה עצמית. תחושות קנאה כאלה עלולות להתדרדר לעוינות ואף להחרמה חברתית של המצליחן. חוקרים מצאו שאנשים החווים קנאה נוטים להתרחק ולהרחיק את מי שהם מקנאים בו, אולי כדרך להתגונן מפני תחושת הנחיתות שנוצרה. במקרים קיצוניים, אותה קנאה מתורגמת לאקטים של ניכור: התעלמות, רכילות ארסית, ואפילו ניסיונות לחבל בהצלחת הזולת.
במחקר משנת 2019 שפורסם ב-Journal of Experimental Psychology נבדקה שאלה מעניינת: כיצד ניתן להפחית את גל הקנאה השלילית שמתעורר סביב אנשים מצליחים? החוקרים גילו תופעה מעודדת - כאשר מצליחנים חשפו לא רק את ניצחונותיהם אלא גם את הכישלונות שהובילו אל ההצלחה, פחתו במידה ניכרת רגשות הקנאה העוינת של הסובבים. במילים אחרות, אם המנצח מוכן להודות שגם דרכו רצופה בכישלונות ומשברים, הסביבה רואה בו אדם אנושי יותר ופחות כ"מושלם" מתנשא. כך ניתן להפוך קנאה מרה להשראה: לא במקרה הזכירו החוקרים את אפקט “קנאת סופרים תרבה חוכמה” – מצב בו קנאה חיובית דווקא מדרבנת אחרים להשתפר.
דוגמה סמלית לכך אירעה בשנת 2016, כאשר פרופ’ יוהנס האוושופר מפרינסטון פרסם קורות חיים של כישלונותיו - רשימת מלגות ותפקידים שלא קיבל - במטרה להראות לעולם שמאחורי הישגיו מסתתרת גם רשימת פספוסים מכובדת. המחווה הלא שגרתית זכתה לשבחים, ואנשים רבים הודו שהיא מפחיתה את תחושת הקנאה ומעניקה פרופורציה להצלחה.
אלא שלא תמיד המנצחים מודעים להשפעת הצלחתם על סביבתם, ולא תמיד הסביבה מגיבה בהערצה טהורה. לא פעם אפשר לשמוע מצליחנים אומרים בתחושת מרירות ש"זה בודד בפסגה". הביטוי הזה - קלישאה במבט ראשון - מגובה במידה רבה בממצאים: סקר בקרב מנכ״לים העלה שכמחצית מהם מרגישים בודדים בתפקידם, ו-61% אף סבורים שהבדידות הזו פוגעת בביצועיהם כמנהיגים.
בדידות המנצח יכולה לנבוע מתחושת ניכור מצד הסובבים בעבודה ובחברה; עמיתים לעבודה עלולים להרחיק את המנהל המצליח מחשש להעדפה או מענישה, שכנים וחברים ותיקים אולי כבר לא בטוחים כיצד להתייחס לאדם ש"התרומם" מעליהם בהצלחתו, ויש מי שאפילו יגיבו בעוינות פסיבית-אגרסיבית. היה מי שאמר כי "כולם יתמכו בך עד שתצליח" - רמז לאותה תופעה שבה הסביבה מוחאת כפיים כל עוד אתה בדרך למעלה, אך עלולה להתהפך כשכבר הגעת. הצלחה מסחררת עשויה להציב מראה לא נוחה לאחרים, ולהזכיר להם את פערי ההישגים בחייהם שלהם. עבור המנצח, התוצאה היא לא פעם התרחקות חברתית ובדידות.
"בודד בתוך ההמון": כשהצלחת לא מבטיחה חברים
לא רק הקנאה והעוינות החיצונית מובילות לבדידותו של המצליחן. לפעמים זוהי הבדידות מבפנים, הנובעת מאופי אורח החיים בצמרת. פרופ' תומאס ג'וינר, פסיכולוג אמריקאי, חקר את הקשר בין הצלחה לבדידות במיוחד בקרב גברים בכירים. בספרו "Lonely at the Top" הוא טוען שהצלחה מקצועית עלולה להפוך לגורם סיכון של ממש לבדידות, בעיקר כאשר המצליחן מקריב את הקשרים האישיים שלו על מזבח השאפתנות. ג'וינר מצא שאצל גברים רבים - שמותנים חברתית לרדוף מעמד, כוח והישגים - ההשקעה האובססיבית בקריירה באה על חשבון משפחה וחברים. שנים אחר כך, כשהם מגיעים לשיא הקריירה או יוצאים לגמלאות, הם מגלים שהזניחו את חיי החברה שלהם ושכעת אין להם רשת תמיכה קרובה.
"לגברים יש נתח לא פרופורציונלי מהעושר והכוח – אבל גם נתח לא פרופורציונלי מהסבל האנושי," כותב ג'וינר, ומזכיר את שיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב גברים כמראה למצוקה הזו. ההצלחה, מתברר, גבתה מחיר סמוי של בדידות.
תחושת ה"לבד בצמרת" פוגעת גם בנשים מצליחות, כמובן, אך לעיתים באופן שונה. בעוד שנשים נוטות לשמר מערכות יחסים תומכות לאורך חייהן, גברים מצליחים רבים מגלים את הבדידות בעיקר בגיל מאוחר יותר, כאשר "מרוץ העכברים" נרגע והם מתבוננים סביב. כך או כך, המסלול לצמרת תובע לא פעם ויתורים חברתיים כבדים. מנהלים בכירים ודמויות מפורסמות מוקפים אנשים לאורך היום – ישיבות, אירועים, ראיונות – ובכל זאת לא פעם הם בודדים בתוך ההמון. כפי שמתאר זאת ד"ר ארתור ברוקס, מגדולי חוקרי האושר בארה"ב, במאמר שפרסם ב-The Atlantic, הבדידות בצמרת אינה חוסר אנשים סביבך, אלא חוסר בקשרים אנושיים אמיתיים. במילותיו, בעבודה "מצליחנים הם 'Lonely in a crowd'" – בודדים בין רבים. הסיבה לכך כפולה: ראשית, מעצם התפקיד יש פער מובנה בין המנהיג לסובביו.
מחקר מפורסם מצא שעובדים מדרגים את האינטראקציה עם הבוס שלהם כגורם הלחץ והשליליות מספר אחת ביומיום. העובד אינו מרשה לעצמו להתנהג בטבעיות ליד המנהל, והמנהל מנגד חושש להתקרב יותר מדי לעובדים. וכך נוצרת סיטואציה מוזרה שבה למנהל מצליח יש הרבה כפיפים ועמיתים - אבל כמעט אין לו חברים. שנית, אורח החיים התובעני של ההצלחה משאיר מעט מאוד זמן לחיי חברה.
ננסה להמחיש זאת: מנכ״ל אמריקאי עובד בממוצע כ-62 שעות בשבוע (לעומת 44 שעות של עובד מן השורה). שעות העבודה הבלתי נגמרות, הנסיעות והלחץ התמידי - כל אלו גורמים להזנחת המשפחה והחברים מחוץ לעבודה. יש מי שאפילו מפתחים התמכרות לעבודה ("וורקוהוליזם") מתוך אמונה שכך ימשיכו להצליח, בעוד שבפועל ההתמכרות רק מעצימה את ריחוקם מהקרובים להם. הפסיכולוג ג׳ון קסיופו הגדיר זאת היטב: "בדידות משקפת את התחושה שלך לגבי מערכות היחסים שלך" – וכאשר כל יחסיך הופכים מקצועיים, תועלתניים ורדודים, הבדידות חוגגת, גם אם אתה מוקף אנשים במשרד או באירוע נוצץ.
לא מפליא אפוא שמחקרים מדווחים על שיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה ואף סיכון בריאותי בקרב מצליחנים בודדים. למעשה, מחקרים מסוימים מעידים שבדידות כרונית מסוכנת לבריאות באותה מידה כמו עישון 15 סיגריות ביום – נתון שממחיש עד כמה הנפש והגוף משלמים מחיר על היעדר קשרים משמעותיים.
דוגמאות אישיות ממחישות את התמונה הכפולה הזו של בדידות המנצח. קומיקאים רבים, אף כאלו שהצחיקו מיליונים, סובלים פעמים רבות מדיכאון ובדידות שהם מסתירים מאחורי המסך - תזכורת כואבת לכך שהצלחה וכישרון אינם חסינים מבדידות.
דוגמה לכך הוא מי שהיה לסמל של צחוק ושנינות עד כדי שיצר לעצמו חקיינים רבים - צ'ארלי צ'פלין. צ’פלין, שנהג לגלם את הנווד החביב שנאבק בקשיי החיים תוך שמירה על הומור אנושי, חי חיים אישיים אפופי בדידות, גלות, מאבקים פוליטיים, חקירות מצד ממשלת ארה"ב - בקיצור, חיים לא מצחיקים בכלל. בביוגרפיות עליו הוא מתואר כאדם מתבודד, רדוף רגשות אשמה, בעל שליטה נוקשה בצוותים סביבו, ולעיתים אובססיבי ליצירתו. הוא אף אמר בעבר
"אני אוהב ללכת בגשם, כדי שאף אחד לא יראה את הדמעות שלי".
דוגמה נוספת הוא אילון מאסק, יזם-העל ומעשירי העולם, התוודה בראיון על תחושת הריק שבחייו האישיים: "להיות בבית גדול וריק, כשהצעדים מהדהדים במסדרונות ואין אף אחד שם - איך אפשר להיות מאושר במצב כזה?".
גם אשת העסקים האפרו-אמריקאית אופרה ווינפרי, מהנשים החזקות, העשירות והמשפיעות בעולם, סיפרה שדווקא ההצלחה העצומה שלה מקשה עליה למצוא אנשים שמסוגלים באמת להזדהות עם סיפורה האישי. עדויות כאלה מזכירות לנו שהבדידות חוצה גבולות מגדר ועיסוק - היא פוקדת יזמים ומנהיגים, קומיקאים וזוכי פרסים, ולעיתים קרובות דווקא ברגעי השיא שבהם נדמה שלזוכה יש את "כל מה שצריך" כדי להיות מאושר.
הצלחה, קנאה והקשר תרבותי
היחס הבין-אישי להצלחה אינו אחיד בכל מקום. הוא מושפע במידה רבה מערכי התרבות והחברה. בחברות מסוימות, הישגיו של היחיד הם מקור גאווה קולקטיבי; באחרות, בולטות יוצאת דופן של הפרט מעוררת מייד אנטגוניזם. בעולם דובר האנגלית נפוץ הביטוי "Tall Poppy Syndrome" – "תסמונת הפרג הגבוה" – המתאר חברה שקוצצת את ה'פרח' הגבוה מבין שדותיה. הפרג הגבוה הוא אותו אדם שעלה על כולם בהישגיו, והתגובה סביבו היא לעיתים עוינת: רצון "להוריד אותו לגודל טבעי". התופעה הזו מוכרת היטב גם בישראל.
במאמר ביקורת שפורסם בעבר באחד העיתונים בארץ הוסבר שישראל, בממדיה הקטנים ובאופייה ה"קיבוצי" משהו, לוקה לעיתים בתסמונת הפרג הגבוה: יש המרגישים עוינות כלפי מי שהצליח יותר מהם, במיוחד אם העז לעשות זאת הרחק מהארץ. הכותב מתאר שילוב של "קנאה יוקדת ותשוקה לעשות זאת בעצמך" הרוחש מתחת לפני השטח בחברה הישראלית. מצד אחד הישראלים מתגאים ב"כוכבים" שיצאו מביניהם והצליחו בעולם, ומצד שני יש הנאה פרובינציאלית כמעט בלבקר, להקטין ולעקוץ את אותם כוכבים. "או לפרגן לו מכל הלב, או לשתות לו את הדם בקשית" – כך, בשפת ציורית, תיארו שם את שתי הברירות במציאות הישראלית כלפי מצליחנים . ייתכן שהדברים נשמעים מוקצנים, אך רבים יזהו בהם גרעין של אמת: בחברה שבה ערך השוויון מודגש, מי שמתבלט יוצא דופן עלול לעורר מידה של חשד וקנאה.
לעומת זאת, בחברות הנחשבות אינדיבידואליסטיות יותר - למשל בארצות הברית - נהוג לכאורה להריע למצליחן ולראות בו השראה. תרבות "חלום ההצלחה האמריקאי" מעודדת יחידים להגיע לפסגה ולהתגאות בכך. אך גם באמריקה, מאחורי החיוכים ומילות הברכה, יכולים לבעבע רגשי תחרות וקנאה. ההערצה לדמויות מצליחות דקיקה כשכבה עליונה; מתחתיה עלולים לזרום זרמים של לעג (כמו בטוקבקים וברשתות החברתיות) או ניכור. מנגד, בחברות מזרח-אסייתיות קולקטיביסטיות, קיימת לעיתים נורמה של הצנעת הצלחה - היחיד ממהר לחלוק את הקרדיט עם הצוות, המשפחה או אפילו המזל, כדי שלא להתבלט יותר מדי. שם חוששים מעין הרע או מערעור ההרמוניה הקבוצתית באם אדם אחד יקצור את כל התהילה.
הד לפער התרבותי הזה מצאנו אפילו במחקרים: למשל, במחקר חוצה-תרבויות צוין שבחברות מסורתיות יותר אנשים מצליחים חוששים ש"עין" הקהילה תצר עין עליהם, בעוד שבחברות מערביות הפרט חש חופשי יותר להתבלט - אך אז הוא עלול להתמודד לבד עם ההשלכות הרגשיות של הצלחתו. בין אם זה המונח הסאטירי "חוק יאנטה" הסקנדינבי שאוסר עליך לחשוב שאתה טוב מאחרים, מערכת נורמות חברתיות המוקיעות הצטיינות אישית ודגש על ענווה. ובין אם זו תרבות מזרח-תיכונית של חשש מגלוי עין הרע - המצליחן לומד לנווט בין גאווה צנועה להסתתרות. מה שברור הוא שהקשר בין הצלחה לבדידות אינו רק עניין פסיכולוגי פרטני, אלא גם תוצר של נורמות חברתיות: האם החברה רואה בהצלחה אישית ניצחון לכולם, או שמא איום שיש להגיב אליו בריחוק?
סוף דבר: בין בדידות לבחירה
הבדידות של המנצח מצטיירת, אם כן, כמורכבת ורבת-פנים. יש בה יסוד טרגי כמעט - אדם מגיע לגבהים שאחרים רק חולמים עליהם, ובדיוק שם, במקום שבו הנוף נפתח לרווחה, הוא מגלה שאין לצידו איש לחלוק איתו את המראה. ההיסטוריה אף הוסיפה נופך דרמטי לחשש הזה: כולנו מכירים את סיפורו של יוסף ואחיו, כבר בתורה מוזכר כי כתונת הפסים שסימלה את עליונותו בעיני אביו הציתה קנאה עזה באחיו, שהשליכו אותו לבור ובכך הפכו אותו למבודד ממשפחתו, הגם שאמר יוסף לאחיו כי כל מה שקרה "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" ,עדיין ראו חז"ל להזהיר ואמרו:
"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י ע"ב).
נדמה שהמסר הוא אוניברסלי וחוצה זמנים: הצלחה גדולה מדי עלולה לבוא עם תג מחיר של בדידות, כאילו האיזון חייב להשתמר.
איך בכל זאת ניתן להתמודד?
ואולם, אין זה בלתי נמנע שהמנצח יוותר בודד. מחקרים ופרשיות אישיות גם מראים שניתן להתמודד עם בדידות ההצלחה ולמתן אותה. אחד המפתחות הוא מודעות: מי שמכיר בסיכון הבדידות, ישקיע מראש בתחזוקת קשריו הקרובים, לא יתנצל על הצלחותיו אך גם לא יסתיר את חולשותיו. חוקרים נוספים כג'וינר ואחרים מציעים למצליחנים לטפח תחביבים וקשרים מחוץ לעבודה, למצוא זמן למשפחה ולחברים, ואפילו לשקול קבוצות תמיכה או מפגשים עם עמיתים בדרג דומה - כדי לחוות אחווה ולא להישאר בבועה מבודדת. וכמובן, כפי שראינו, פגיעות ואותנטיות הן נוגדני הקנאה: מנצח שמוכן לשתף גם ברגעי קושי וכישלון מזמין את סביבתו להזדהות איתו במקום להתנכר לו.
בסופו של יום, "הבדידות של המנצח" אינה גזרה משמים אלא אתגר אנושי-חברתי. היא מזכירה לנו שהצלחות וכישלונות שזורות יחד בחיי כל אדם, ושהכוח האמיתי נמדד לא רק בגובה הפסגה שאליה טיפסנו, אלא גם במספר הידיים שאנחנו יכולים לאחוז בהן בדרך. ההיסטוריה מלאה זוכים שניצבו לבדם, אך גם בחברים ושותפים שטיפסו יחד והפכו את המסע לחוויה משותפת. אולי הלקח החשוב ביותר הוא שהניצחון המתוק באמת הוא זה שאינו משאיר אותנו בודדים בפסגה, אלא כזה שיש לנו עם מי לחלוק אותו. כפי שאמר פעם מישהו חכם, הצלחה אמיתית נמדדת לא רק בהישגיך, אלא בכמה אנשים שמחים בשבילך כשאתה משיג אותם. מקהלת המעודדים הזו - של משפחה, חברים וקהילה תומכת - היא הנוגדן הטוב ביותר לבדידות של המנצח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מקורות: מחקרים וכתבות שפורסמו ב-The Atlantic, Globes, ynet, Steve Rose PhD blog, Desert Willow BH blog, ועוד.
0 תגובות