האירוע הקשה שהתרחש בסוף השבוע האחרון בירושלים - מטלטל את כולנו.
אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק אירע, אך היות וכבר נשאלתי בשעות האחרונות לאחר המקרה, כיצד ראוי להגיב ולתווך את האירוע הקשה הזה, החלטתי, במקום הפוסט השבועי, לכתוב את המילים הבאות.
אני לא רוצה "לרקוד על הדם" חלילה, והסמיכות לאירוע מקשה עלי את הכתיבה, אולם בעקבות השמועות הרבות, ההנחות והאשמות בקבוצות, אני רוצה לנסות לחסוך עגמת נפש מיותרת, הלקאה עצמית או חלילה חיקויים.
כשמתרחשת טרגדיה כזו - הלב נקרע, והשכל מחפש תשובה.
זו תגובה אנושית וטבעית: מתוך החרדה שזה עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, אנחנו ממהרים לשאול מי אשם? מה גרם לזה?
כולנו מחפשים הסבר, נקודת אחיזה, משהו שירגיע את החרדה וירחיק את זה מאיתנו. כי "שם בטח היה רקע", ו"אולי הייתה סיבה מוצדקת", וכו'.
אבל האמת היא שברוב המקרים אין סיבה אחת ברורה.
הנפש האנושית מורכבת, רבת־שכבות ועמוקה.
לפעמים גם מי שנראה רגוע, שמח ומוקף חברים, נושא בתוכו סערה שאיש לא רואה.
קשה מאוד לזהות מחשבות או רצונות כאלה מראש.
כי בסופו של דבר נסתרות דרכי הנפש ונסתרות דרכי ה'.
יש מקומות בנפש שאפילו האדם עצמו לא מבין עד הסוף, וכל שכן הסובבים אותו.
בסביבתו של הבחור ע"ה החלו לפשפש במעשיהם ולחפש מה גרם לכך.
זו טעות, כי אין דבר בעולם שיכול, כתוצאה ישירה, לגרום לדבר חמור כל כך.
אין ספק שכולנו צריכים להשתפר בהתנהגות שבין אדם לחברו, לכבד את הזולת ולהיות רגישים זה לזה. אך המחשבה שחבריו הם אלו שגרמו לכך, היא מייסרת ולא נכונה.
הרבה נערים מתמודדים עם קשיים ועם התמודדויות בגילאים הללו.
ועדיין, בתוך כל הבלבול והכאב הזה, חשוב להזכיר אמת אחת פשוטה ועמוקה:
חיים הם קדושים.
חייך אינם רכושך - הם פיקדון אלוקי.
“על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת.”
הקב"ה נתן את החיים, ורק הוא רשאי ליטלם.
כאשר אדם שולל מעצמו את החיים - הוא פוגע בדבר היקר והקדוש ביותר שיש: בקדושת החיים עצמם.
היהדות רואה בחיים שליחות אלוקית, והשליחות הזו נמשכת כל עוד הנשמה באדם.
אין אדם שנשלל ממנו הכוח להתמודד.
הקושי הוא חלק מהחיים, אך יחד איתו, תמיד ניתנים גם הכוחות לצלוח אותו.
זה אחד היסודות העמוקים ביהדות ובחסידות: עם הניסיון מגיעים גם הכוחות.
הרבי מלובביץ' כותב באיגרת (כ"ב כסלו תשי"ז): 'ובמה שכותב שמוכרח וכו', מובן שאין זה אמת כלל וכלל, ואין איש הישראלי מוכרח ח"ו לעשות היפך רצון הבורא ית'.
ועוד להעיר שאין בניסיון זה כל תועלת, כיון שכל זמן שהנשמה אינה ממלאה תפקידה המצווה עלי' מנותן התורה, באה היא בגלגול אחר גלגול בעולם הזה,
אלא שכשעוד קלקל הרי הגלגול קשה ביותר...
ועוד ברור שכל הטעמים והאמתלאות שכותב הרי זה טענות מהלעומת זה שאין להם יסוד במציאות.
ויהי רצון שיכיר את האמת כי טוב הוא, ברוחניות וגם בגשמיות.
דברים חדים ונוקבים, אך מאחוריהם מסתתרת אהבה אינסופית לכל יהודי,
ואמונה גדולה בכוחה של כל נפש להתגבר, להתרומם מעל כל הקשיים והאתגרים, ולחיות חיים מלאים ושמחים.
ולכן, לצד הזעזוע העצום ושלילת המעשה, חייבת להיות גם חמלה.
נער שנוטל את חייו כנראה כאוב מאוד, כנראה מרגיש בודד, מבולבל ומיוסר עד קצה גבול היכולת.
הוא לא רוצה למות - הוא רוצה להפסיק לכאוב.
וזהו כאב שכולנו צריכים להתייחס אליו ברצינות, באמפתיה ובלב פתוח.
עם זאת, אסור לנו להפוך את המעשה הזה לאפשרות, למסר או לדוגמה.
אין לגיטימציה למעשה כזה! לא דתית, לא מוסרית, ולא אנושית.
זו לא דרך לבטא כאב, לא מוצא, ולא פתרון.
"ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך" - כפי שנאמר בפרקי אבות.
אסור לנרמל, להצדיק, או להציג זאת מתוך הבנה.
החיים, עם כל הקושי שבהם - הם מתנה, והם תמיד שווים מאבק.
המסר שלנו לצעירים בימים כאלה צריך להיות ברור וחד:
📍 אם קשה לך - בקש עזרה.
אל תישאר לבד.
אל תרמז ואל תצפה שיבינו אותך לבד.
פנה, אמור בקול ברור - בקש עזרה!
זו לא חולשה - זו גבורה.
ולכל נער ששומע על מקרים כאלה ומרגיש בלב פחד או הזדהות, תזכור:
אתה רק בתחילת הדרך שלך.
גם אם עכשיו חשוך, גם אם נדמה שאין מוצא - זו תקופה, והיא תחלוף.
החיים משתנים, הנפש גדלה, ואתה עוד תגלה בתוכך כוחות שלא ידעת שקיימים.
יש המון אנשים שחוו תקופות חשוכות בילדותם או בהתבגרותם,
והתמודדו, התחזקו, הקימו בתים ומשפחות לתפארת.
הכאב לא מנבא את העתיד - הוא רק פרק אחד במסע.
דווקא עכשיו, בתוך הסערה, עלינו לזכור:
זה לא הזמן להאשים, זה הזמן לחבק.
זה לא הזמן לדון, זה הזמן לראות זה את זה.
להיות קשובים, רגישים, ולא להשאיר אף אחד לבד עם הכאב שלו.
כי קדושת החיים איננה רק עיקרון דתי,
היא אמונה עמוקה בכוחו של כל אדם, בכל מצב, למצוא את הדרך חזרה אל האור.
הכותב הוא, דובי ברוד מטפל חב"די m.a שמתמחה בטיפול בבני נוער.
0 תגובות