קרה לכם שראיתם אדם במצב מסוים והצלחתם להזדהות איתו כאילו אתם ממש הוא? זה יכול להיות אדם קשה יום שמעורר בכם צער עמוק על מצבו או אדם כעוס מאוד שגורם גם לכם לצאת משלוותכם. על התופעה הזאת ממונים נויורונים ייעודים במוח והיא אחת מתהופעות המרתקות ביותר שחושפת מעט מנפלאותיו של המוח האנושי - האיבר שכמה שחוקרים אותו, עדיין נמצאים רחוק מלהבין את מורכבותו על שלל יכולותיו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נוירוני מראה הם תאים מוחיים מיוחדים שמתפקדים כמו מראה: הם פועלים ומגיבים גם לפעולה עצמית וגם לפעולה שנצפית אצל אחר. כלומר, נוירון כזה 'יירה' כשהאדם (או בעל החיים) מבצע פעולה כלשהי, וגם כאשר הוא רואה מישהו אחר מבצע אותה פעולה.
התגלית הראשונה של תאים כאלה היתה בשנות ה-90, כשהצוות של ג’אקומו ריצולטי מאוניברסיטת פארמה באיטליה השתמש באלקטרודות במוחם של קופים ונפגע בתגלית בלתי צפויה: חלק מהנוירונים ירו גם כשמדעני הניסוי עצרו לבצע פעולה בעצמם מול הקוף כשהקוף רק מתבונן בהם. בשנת 1996 הצוות נתן לתופעה הזו את השם “נוירוני מראה” (Mirror Neurons), על שום הדימוי לפעולה המתבצעת “בהבזקה” (mirroring) במוחו של המתבונן. במחקרים שבאו אחר כך נמצאו עדויות לכך שבני אדם מפעילים באזורים דומים במוח מערכת מראה אנלוגית לזו של הקופים, אם כי קשה למדוד אצלנו נוירון בודד כפי שעושים בקופים.
היסטוריה וגילוי
כאמור, התגלית המקורית נעשתה באוניברסיטת פארמה שבאיטליה ב-1992: ודליו גלאזה יחד עם ג’אקומו ריצולאטי וחוקרים נוספים עמדו על כך שתאים במוח הקוף אותו חקרו (פרימורטור קורטקס) ירו כשהקוף ביצע פעולה מסוימת, אבל גם כשהקוף רק צפה במדען מבצע את אותה פעולה. כך נולדו “נוירוני המראה” - תאים שמגיבים ליצירה ולתצפית על פעולה כאחד. בשנים הבאות הראתה הדמיית מוח (fMRI) של בני אדם שכשאנו רואים מישהו אחר מבצע פעולה, מתעוררים באזורים מוטוריים במוח שלנו תבניות פעילות המקבילות לאלה הנראות כשאנחנו עצמנו מבצעים את הפעולה.
תגלית מרעישה נוספת התרחשה בשנת 2010-2011, כשבמחקרים בחולים אפילפטיים נבדקו אלקטרודות במוח ונרשמו נוירונים בודדים שהתגברו גם בעת צפייה בפעולה בדומה לממצאים הקודמים. כמו כן נמצא למשל שהיו כאלה גם באזורי זיכרון (האונה הטמפורלית), מה שעורר השערות על מעורבותו של הזיכרון בהלך הפעולה. מאז הגילוי הראשוני בוצעו מחקרים רבים - בקופים ובבני אדם - המנסים להבין באילו אזורים נוספים במוח קיימת פעילות “מראית” וכיצד היא משתלבת בתפקודים גבוהים יותר.
מחקרים מרכזיים בנושא
בנוסף למחקרים שצויינו, מחקרים מאוחרים יותר הראו שהמנגנון פעיל גם אצל תינוקות ויונקים אחרים כבר מלידה - למשל, קופי תינוקות בני יום הראו חיקוי של מחוות פנים כבר לאחר דקות מלידתם. בנוסף, תופעות דומות נמצאו אצל בעלי חיים אחרים: למשל, תאי מראה זוהו בתגובות לצלילי תנועה של בעלי חיים (כמו קולות שבר של אגוז), וגם אצל ציפורים. ואף במוחם של אנשים עיוורים, שלמרות שאינם רואים דבר, הם משתמשים בשמיעה כדי לפרש תנועות.
ניסויים שנעשו במסגרות חינוכיות מצאו שגם בגישה החברתית יש למערך זה השפעה: ב-2013 הראו חוקרים שקופי מקוק העדיפו להעביר אסימון לחוקר שהחקה את תנועתם, בהשוואה לחוקר שלא החזיר להם חיקוי. בבני אדם, סקירת מוח של שני אנשים בהשתתפות במשחק הניחושים 'Charades' הראתה שסנכרון הפעילות באזורי המראה של המבצע והצופה עקב את תנועת המוח של האחר בכל רגע. ממצאים אלה תומכים בתאוריה שמנגנון המראה עשוי לסייע בהבנת פעולות של אחרים ובתקשורת בין אישית.
השפעות על התנהגות וחברה - המשמעות המעשית של המחקר
לנוירוני המראה מיוחסות השלכות מרחיקות לכת על יחסי גומלין אנושיים: מראים שהם עשויים להיות מעורבים בחקירת אמפתיה, למידה חברתית וחיקוי. על פי השערה ראשונית, האופן שבו המראה מפעילים את המוח יכול לאפשר “לחוש” את רגשותיו או את מטרותיו של האחר - כלומר, להיות בסיס נוירולוגי לאמפתיה.
נוירוני המראה הופיעו במחקרים כאחראים חלקית ליכולת לחקות אחרים וללמוד מהם. הדגש הוא על למידה על ידי חיקוי, המהווה חלק מרכזי בהתפתחות חברתית: למשל, יכולת הילד לצפות ולחקות פעולות מאפשרת לו לרכוש מיומנויות ובעצם “לדוגמן” מאחרים. מחקרים אף הראו שנוירוני מראה פעילים כבר בגיל הרך, כך שבינקות מוקדמת הם עשויים לסייע בהבנת פעולות סביבם.
בנוסף, יש הטוענים שנוירוני המראה תורמים להתחברות חברתית: פעילות דוגמת חיקוי בלתי-מודע מגבירה חיבה בין אנשים. גם במחקר שנעשה עם בעלי חיים נמצאה תוצאה דומה, קופים בחרו לשתף פעולה עם חוקר שהחקה אותם, מה שמעיד על תפקידו של חיקוי כגורם מחבר.
בבני אדם, שפת גוף ומחוות בין-אישיות עשויות אף הן להתפרש דרך מנגנון המראה. למשל, בניסוי הראו שהמוח של אנשים המשתתפים הצופים במחווה פיזית (Gesture) משקף בסינכרון גבוה את מצבו המוטורי של מבצע התנועות - תוצאה שמרמזת על מקומו של מרכיב המראה בתקשורת לא-מילולית ואולי בהתפתחות השפה (הנובעת במידה מסוימת מהעברת מחוות בין-אישיות).
מבחינה פסיכולוגית ופסיכופתולוגית, דנו החוקרים ביתר שאת בקשר שבין נוירוני מראה לבין הפרעות תקשורת חברתית. למשל, הועלתה השערה שאוטיזם קשור ל"מראה שבורה": אולי אנשים על הספקטרום האוטיסטי סובלים מפגיעה או תפקוד לקוי במערכת המראה, מה שמשתקף בקשיים באמפתיה ובתקשורת. עם זאת, עדויות בנושא זה מעורפלות. סקירות עדכניות מצביעות כי יש ממצאים סותרים - במחקרים מסוימים נמצא פעילות מראה בלתי-תקינה באוטיסטים, אך אחרים לא הראו הבדל מובהק. בקיצור, ייתכן שמערכת המראה קשורה להפרעות חברתיות כמו אוטיזם, אך אין קונצנזוס מדעי חד-משמעי בנושא הזה.
מחלוקות מדעיות בנוגע לנוירוני המראה
נושא נוירוני המראה מעורר גם ביקורות ונקודות מפתח חמות במחלוקת: ראשית, יש הטוענים שהשפעת המנגנון הופרכה בגרסה המקורית שלה. גישות פופולריות קישרו את הנוירונים למראה לכל תחום - מאמפתיה ועד שפה - אך היום החוקרים מזהירים שאין הם האחראים הבלעדיים או הכרחיים לכל אלו. עובדה שבלטה במחקרים היא שגם אם נוירוני מראה תורמים לחיקוי ולהבחנה בין תנועות (למשל הבחנה בין שליחת יד לצורך הרמת חפץ לבין אמירת שלום), המוח האנושי מסוגל למזג ולהבין כוונות ורגשות גם בלעדיהם. במילים אחרות, ככל הנראה המערכת הזאת מעורבת בלמידת התנהגות וחיקוי, אבל אפשר לנחש רגשות ומחשבות בלי להתבסס עליה באופן יחיד.
נקודה שנייה: האם קיימים נוירוני מראה בבני אדם כפי שבקופים? במשך שנים לא היתה הוכחה ישירה להקלטות של נוירונים בודדים במוח האדם. לכן רבים הסתמכו על הדמיות מוח להשערת הימצאות מערכת דומה. חוקרים אף הזהירו שהתופעה תוארה בהנחות יתר, בהינדוס לאחור (reverse engineering) כ"הליכי היגיון מעגליים": למשל הנחה שכל אזור שמאיר ב-fMRI בזמן צפייה בפעולה הוא לא בהכרח מלמד על קיומם של נוירוני מראה. רק בעשור האחרון אושרה הימצאותם של תאים ספציפיים במוח האדם (במחקרים על חולי אפילפסיה), ועדיין רבים מדברים על מערכת מראה רחבה ולא על תאים בודדים.
שלישית: הוצעו הסברים אלטרנטיביים. חוקרים כמו הילי וקטמור מדגישים שהתכונות המתוארות כנייחדות לנוירוני מראה יכולות להסביר גם על ידי למידה מנוסה וקשרים עצביים רגילים. הם הציגו מודלים לפיהם נוירוני מראה נוצרים במהלך החיים על סמך חיבור עקבי בין ראייה וביצוע (תיאוריית הלמידה האסוציאטיבית). במילים שלהם, ניתן “ליצור” או “לעצור” בקלות יחסית מערך זה על ידי חוויות למידה מסונכרנות ולא מדובר בדבר נוירולוגי מולד. כלומר, לפי גישה זו, אלה לא תאים מולדים עם תפקיד מוחי עמוק אלא תוצאה של למידה חברתית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לסיכום, כרגע המיון המדעי רואה בנוירוני המראה מרכיב מעניין במערך העצבי החברתי שלנו, אך דוחה את ההכללות המקוריות והשולל את הטענה שהם מקור ההבנה החברתית היחיד. המוח האנושי מסתדר למשימות אמפתיה ותיאום חברתי גם ללא “מראה” שכזאת. יחד עם זאת, המשך מחקר יכול להבהיר בדיוק באילו מצבים מנגנון המראה פעיל וכיצד הוא מתקשר לרגשות וללמידה - אבל אין ספק שעדיין נותרו שאלות פתוחות בתחום זה.
0 תגובות