לפני כמה חודשים פגשתי גבר בן 52. נראה שקט. עם עיניים עצובות כאלה, כאילו החיים אמרו לו: "נגמר, די".
הוא פנה אליי פתאום, בלי הקדמה, ואמר: "אני מתגעגע לאשתי, אתה יודע? לאשה שהתגרשתי ממנה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הסתכלתי עליו. שתקתי. הוא המשיך:
"כשהיינו נשואים, רבנו המון. היינו נוגעים בנקודות הכי רגישות אחד של השני. לא הייתה חמלה. לא הייתה הבנה. כל אחד משך לכיוון אחר. ואז היא אמרה — די. וזהו. הגענו לרבנות. קראנו לזה ‘חוסר התאמה’. אבל היום אני יודע: זה היה פשוט חוסר סבלנות. חוסר הבנה. ובעיקר — חוסר עבודה. לא עבדנו על עצמנו, רק ניסינו לתקן את השני".
הוא עצר. בלע רוק. "היום אני יודע. עזבנו אחד את השני בדיוק ברגע שבו היינו יכולים להתחיל לאהוב באמת. כי רק אחרי שהמסכות נופלות — שם מתחילה אהבה אמיתית".
אני שתקתי. מה כבר אפשר להגיד מול כאב כזה?
אנחנו חיים בתקופה משונה.
תקופה של שפע, נוחות, הכל מהיר, הכל כאן ועכשיו.
אם משהו לא עובד — מחליפים.
אם משהו לא מדויק — זורקים.
מכנסיים, פלאפונים, חברים, קהילות… וגם בני זוג.
זה דור שלא בנוי לעבודה.
דור שמאמין שזוגיות צריכה "לעבוד לבד".
שאם יש קשיים — סימן שזה לא זה.
שאם יש כאב — סימן שצריך לברוח.
הגישה היא פשוטה:
"לא מתאים לי? זרוק. לא מדויק לי? ביי."
אבל האמת? אין דבר כזה "מתאים מושלם". כי זוגיות היא לא מראה — היא מסע.
היא לא נבנית מהתאמה, אלא מהתאמה עצמית— כל יום, מחדש.
אבל למה באמת? למה כל כך הרבה גירושין? יש לזה הרבה סיבות, אבל אני רוצה לגעת בשתיים עיקריות:
1. חוסר רצון להתמודד עם המידות
זוגיות אמיתית זו עבודה. עבודה קשה. עבודה יומיומית. עבודה על המידות.
אדם עם כעס — ילמד להירגע. אשה עם פחדים — תעבוד על אמון. גבר עם אגו — ילמד להקשיב באמת. אשה עם צורך בשליטה — תלמד להרפות.
אבל במקום זה, מה קורה היום?
הצדדים באים לזוגיות עם כל המטען — ומצפים שהשני יכיל. שיבין. וכשזה לא קורה — בורחים.
אין כמעט מאמץ אמיתי להתמודד. אין "בוא נלך לטיפול זוגי", אין "בוא נעבוד על זה". יש רק: "לא מתאים לי. ביי."
אבל האמת היא — שזה תמיד לא יתאים. כי הזוגיות לא נועדה כדי להתאים לי. היא נועדה לשבור לי את האגו, לפתוח לי את הלב, ולהעמיק את הנפש. וזה דור שלא מוכן לזה.
2. בעיות רגשיות לא פתורות
ואולי הנקודה הכואבת מכולן:
אנשים מגיעים היום לנישואין פצועים.עם טראומות, פחדים, חוסר ביטחון, תחושת ערך נמוכה, רגישות קיצונית — וכל זה מתפוצץ בתוך הזוגיות.
היא מרגישה שהוא לא רואה אותה — אבל בעצם, היא מרגישה שהיא לא שווה.
הוא מרגיש שהיא לא מכבדת אותו — אבל בעצם, הוא חי עם אבא שפגע לו בגבריות.
אבל במקום לעצור ולעבוד — מאשימים. "את לא רגישה!" "אתה קר!" "אין לי אוויר איתך!" "אתה לא מבין אותי!" ובום — גירושין.
אבל זה לא הוא ולא היא. זה הפצע. זה הילד הפנימי שלא טופל. זה הכאב שלא קיבל מענה.
וזה השבר, ששוב נבקע — בתוך המקום הכי אינטימי והכי רגיש: הבית.
לפעמים, בין שיחה לשיחה, מגיעים אליי מכתבים. לא רשמיים.
כתובים בדם הלב.
כמו זה:
"אני עייפה. נשבר לי.
ניסיתי הכול. דיברתי איתו, בכיתי מולו, צעקתי עליו, שתקתי מולו.
שום דבר לא משתנה.
הוא כל הזמן מרוכז בעצמו. כל הזמן עייף. קר. לא שואל איך אני מרגישה.
והוא אומר שאני דרמה קווין, שאני רגישה מדי.
אני כבר לא יודעת אם הבעיה בי או בו.
אני רק יודעת שאני לא מאושרת.
והכי מפחיד אותי — שגם אם אעזוב, אולי זה יקרה לי שוב עם מישהו אחר.
אולי זה בכלל הפצע שלי, ולא רק הקשר הזה."
או זה:
אני לא מבין אותה.
כל דבר שאני עושה — לא טוב. כל מילה — ביקורת.
אני מרגיש שאני חי עם שופטת, לא עם אישה.
אבל אולי גם אני לא בסדר. אולי אני באמת לא רואה אותה.
לא לימדו אותי איך לאהוב.
אני רק יודע שאני פוחד. פוחד לאבד אותה. ופוחד עוד יותר להישאר איתה ככה."
וכל פעם שאני קורא, אני חושב לעצמי — זה לא שני אנשים שנגמר ביניהם.
זה שני לבבות שצועקים הצילו — ואף אחד לא לימד אותם איך.
רוב הזוגות לא צריכים להתגרש — הם צריכים להתעורר
אני אגיד משפט קשה, אבל חשוב:
ב-80% מהמקרים — לא צריך להתגרש.
צריך טיפול.
צריך מסע רגשי.
צריך עבודה על המידות.
וצריך ללמוד מה זו אהבה.
כי אהבה — זו לא רומנטיקה.
אהבה זה כשאתה יודע מי עומד מולך — עם הפצעים שלו, עם הפחדים שלו — ואתה נשאר.
אתה בוחר לראות, ולא רק לקבל. אתה בוחר לא להיעלב. את בוחרת לא לתקן אותו — אלא לגדול איתו.
זוכרים את האיש ההוא, בן ה-52?
הוא חזר אליי לפני שבוע. אמר לי:
"התחלתי תהליך רגשי. הלכתי להבין מה לא ראיתי אז.
והיום אני מבין: אני לא רוצה זוגיות נוחה. אני רוצה זוגיות אמיתית.
כזו שתכאב לי לפעמים, שתכעיס אותי, שתוציא ממני חלקים שאני לא מכיר —
אבל גם תלמד אותי, תרפא אותי, תאהב אותי באמת."
הוא עצר רגע, ואמר: "אם הייתי יודע אז, את מה שאני יודע היום… הייתי נלחם עליה עד הסוף."
אז אולי עוד לא מאוחר בשבילכם אם אתם בזוגיות שנראית אבודה — אולי עוד לא מאוחר.
אולי עוד אפשר לעצור. לנשום. ולשאול: מה בי לא נרפא? מה בי פוחד להרגיש?
על איזה חלק בי אני מגן כל הזמן — במקום לחשוף אותו?
כי שם מתחילה העבודה האמיתית.
לא בזוגיות. בעצמנו.
ורק מי שמוכן לעבוד על עצמו — יכול לבנות אהבה שנשארת.
ולפני סיום, חשוב לומר ביושר:
נכון, פעם אנשים לא התגרשו גם כשהיו ביניהם פערים כואבים, חוסר התאמה עמוק, ואפילו סבל יומיומי.
הם נשארו — לפעמים מתוך פחד, בושה, או חוסר ברירה.
זה לא היה אידיאלי. זה היה קיצוני לצד אחד — לחיות בתוך כאב בלי אוויר.
אבל היום?
הקיצוניות התהפכה:
קצת כאב — כבר בורחים.
קצת קושי — כבר מפרקים.
היום אנשים מתגרשים לפני שבכלל ניסו באמת לאהוב.
אז אולי הגיע הזמן למצוא את האמצע. לא להישאר בכל מחיר — אבל גם לא לברוח מכל רגש. לעבוד. להרגיש. ולהאמין שאפשר לבנות בית — לא מושלם, אבל עמוק. חי. מרפא. אמיתי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום.
רק אהבה. ורק חמלה אמיתית לעצמנו — ולמי שמולנו.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות