בטקס התייחדות מרגש לחללי חטיבת הקומנדו, הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר לא הסתפק בדברי זיכרון. הוא בחר להפוך את הרגע לקריאה ברורה ומחייבת: שירות בצה"ל הוא מצווה, וגיוס חרדים הוא צורך מבצעי, מוסרי וקיומי.
"בימי מלחמה מתחדדת חשיבות השליחות של שירות צבאי משמעותי בצה"ל – זוהי הנעלה שבמצוות – מצוות הגנת הארץ, אזרחיה ומורשתנו ההיסטורית", מסר הרמטכ"ל מול משפחות שכולות ולוחמים. "זוהי זכות, חובה ועול – אותם אנו נושאים בגאווה. חובה עלינו לחזק את ערך השירות בצה"ל, להרחיב את השורות, לתמוך בלוחמים כגיבורי האומה ומודל של מופת ציוני".
המילים האלה אינן חדשות במלואן. זמיר חוזר עליהן שוב ושוב מאז נכנס לתפקיד. אך הערב, בטקס של יחידת העילית שמסמלת יותר מכל את "הכי רחוק, הכי קשה, הכי מסוכן", המסר קיבל משקל אחר. לא נאום פוליטי ולא דיון בוועדה, אלא אמירה ישירה, כמעט תורנית: שירות בצה"ל הוא מצווה.
זמיר כבר אמר בעבר, בפגישות עם לוחמים חרדים בפלוגת הנגב ובחטיבת החשמונאים, ש"הרחבת השורות, ובהן גיוס הציבור החרדי, היא צורך מבצעי הכרחי" וגם "חובה מוסרית" כלפי מי שנושא את הנטל כבר שנים. הערב הוא הוסיף שכבה עמוקה יותר: לא רק צורך – שליחות. לא רק חובה – זכות ועול שנושאים בגאווה.
המלחמה נמשכת, המילואים שחוקים, והארכת השירות הסדיר לבדה לא מספיקה. הפקודה המטכ"לית לשילוב חרדים כבר נחתמה, והקריאות החוזרות ממשיכות להישמע. אך הערב, לפחות, הרמטכ"ל לא השאיר מקום לספק: בימי מלחמה – זו לא רק שאלה של שוויון בנטל. זו שאלה של קיום.
טקסי התייחדות הם בדרך כלל רגעי שקט, כאב והוקרה. זמיר בחר להפוך את הרגע הזה לקריאה ברורה: כדי שהנופלים לא נפלו לשווא, וכדי שהלוחמים של היום לא יישברו מחר – צריך עוד ידיים על ההדק, עוד כתפיים תחת העול.
המסר ברור: הלוחמים של חטיבת הקומנדו הם "גיבורי האומה ומודל של מופת ציוני". עכשיו צריך שיהיו עוד כאלה – מכל חלקי העם.