בסוף פברואר 2026, כשפרצה המלחמה בין ישראל וארצות הברית לבין איראן, עמדה על הפרק תוכנית שאפתנית במיוחד. לא רק תקיפות אוויריות על מתקני גרעין וטילים, אלא מהלך קרקעי שנועד לערער את יסודות המשטר האיראני מבפנים. אך שלושה ימים בלבד לאחר תחילת הלחימה, הגיעה ההוראה מוושינגטון: לעצור.
לפי דיווחים מפורטים שפורסמו בחודשים האחרונים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, המוסד הכין תוכנית להפעיל כוחות כורדיים – מאיראן ומעיראק – ככוח קרקעי שיפלש מצפון-מערב, יפתח חזית ויצית מחאה עממית רחבה. התוכנית, שכונתה במקורות שונים בשמות קוד כמו "חתול במגפיים", נבנתה לאורך זמן והייתה אמורה לשנות את פני האזור.
חימוש בנשק שלל מעזה ולבנון
לפי הדיווחים, ישראל חימשה את המיליציות הכורדיות בנשק שלל מחמאס בעזה ומחיזבאללה בלבנון, העניקה אימונים – חלקם אף על אדמת ישראל – והבטיחה כיסוי אווירי רציף. הרעיון היה ליצור אזור אסור לטיסה ולספק תמיכה באש כדי לאפשר התקדמות מול כוחות משמרות המהפכה.
אפילו CNN מודה: המגמה התהפכה - כך מנצחת ארה"ב את איראן
הכוח הראשוני הוערך בכ-15 אלף לוחמים, עם תקווה שיצטרפו אליהם עוד אלפים מתוך האוכלוסייה המקומית ומיעוטים נוספים. המטרה: לפרוץ את מחסום הפחד, ליצור כאוס שיאלץ את המשטר לפזר כוחות, ולהוביל בסופו של דבר לקריסה או להחלפת שלטון.
ראש המוסד דחף, צה"ל והאמ"ן היססו
ראש המוסד דאז, דדי ברנע, נחשב לאחד התומכים הבולטים במהלך. לפי מקורות, הוא הציג אותו להנהגה הישראלית ולנשיא האמריקני דונלד טראמפ עוד לפני פרוץ המלחמה. ישראל ראתה בכך הזדמנות היסטורית לנצל את החולשה הזמנית של איראן וליצור תנאים שהעם האיראני עצמו יוכל לנצל.
בצה"ל ובאמ"ן, לעומת זאת, נשמעו קולות ספקניים יותר. חלק מההערכות דיברו על סיכויים נמוכים, על חולשה צבאית יחסית של הכורדים ועל סכנות של הסלמה אזורית. כזכור, ערב המלחמה הציג ברנע בקבינט את הערכת המוסד לפיה "תהליך הפלת המשטר עלול להימשך חודשים רבים, אפילו שנה".
שלושה ימים – ואז הגיעה ההוראה מוושינגטון
ואז הגיע הרגע הקריטי. שלושה ימים לאחר תחילת המבצע, כשהכוחות כבר היו מוכנים לפעולה והתקיפות האוויריות פתחו מסדרונות, הגיעה ההוראה מבית הלבן: "אל תעשו". לפי דיווחים, הלחץ הטורקי של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מילא תפקיד מרכזי. אנקרה חששה מחיזוק כוחות כורדיים באזור, ושיחה עם טראמפ הספיקה כדי לעצור את המהלך.
גם דליפות לתקשורת, ספקות פנימיים בממשל האמריקני והערכת סיכונים תרמו להחלטה. התוכנית המקורית ירדה מהפרק. ישראל הציגה חלופות – ניסיונות השפעה תודעתית, קשרים עם דמויות כמו מחמוד אחמדינג'אד ואסטרטגיות אחרות – אך אלה לא הניבו את התוצאה המיוחלת.
המשטר שרד – והמחלוקות התגלעו
המשטר באיראן שרד את המלחמה, אף שספג פגיעות קשות ביכולותיו הצבאיות והגרעיניות. בתוך מערכת הביטחון הישראלית התגלעו מחלוקות: המוסד טען שההזדמנות הוחמצה, בעוד גורמים אחרים הדגישו שפעולה קרקעית כזו בעיצומה של מלחמה פעילה הייתה מסוכנת מדי ובעלת סיכויי הצלחה מוגבלים.
כיום, כשהכלכלה האיראנית מתפרקת תחת מכות הסנקציות והאינפלציה דוהרת, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ממשיך להבהיר כי אין לו לוח זמנים להקל על הלחץ. "אני לא ממהר", אמר בראיון לאל-ג'זירה, "אין לי שום לוח זמנים בכלל".
הסיפור הזה חושף כמה שכבות של המציאות האזורית. מצד אחד – השאפתנות הישראלית והנכונות לחשוב מחוץ לקופסה בכל הנוגע לאיום האיראני. מצד שני – המגבלות של בריתות, האינטרסים המנוגדים של בעלות ברית כמו טורקיה, והקושי העצום להפיל משטר מבוסס ומדכא באמצעות כוחות חיצוניים ומיעוטים. הכורדים עצמם, עם ההיסטוריה הארוכה של מאבקים ומפחי נפש, נשארו בסופו של דבר מחוץ לתמונה הגדולה.
חצי שנה אחרי תחילת המלחמה, הדיווחים על התוכנית שנעצרה ממשיכים להתפרסם ולעורר דיון. האם זו הייתה הזדמנות אמיתית שהוחמצה, או רעיון שאפתני מדי שסיכוייו היו קלושים מלכתחילה? התשובה תלויה במי ששואלים. מה שברור הוא שברגעים הקריטיים של המלחמה, ההחלטה האמריקנית שינתה את מסלול האירועים – והשאירה את שאלת עתיד המשטר באיראן פתוחה.
0 תגובות