במשך שנים, מיקוש ימי חייב בדרך כלל את הכוח המבצעי להתקרב אל אזור המטרה. ספינות או כלי שיט נדרשו להגיע אל האזור, להניח את המוקשים ולצאת ממנו. אלא שדיווחים חדשים מאיראן מצביעים על ניסיון לשנות את המשוואה הזאת באמצעות שילוב בין יכולות רקטיות לבין לוחמה תת-ימית.
על פי הדיווחים, חיל הים של משמרות המהפכה עושה שימוש ברקטות מסוג פג'ר־5, בקוטר 333 מ"מ, שעברו הסבה מתצורתן המקורית. במקום ראש הקרב הרגיל של הרקטה, נטען כי היא יכולה לשאת מוקשים ימיים ולהעביר אותם מהחוף אל אזור ימי מרוחק יותר.
מדובר בשינוי משמעותי בשיטת הפריסה: במקום שספינה תצטרך להגיע אל האזור שבו אמורים להיות מונחים המוקשים, השיגור מתבצע מהיבשה והמטען עושה את דרכו אל הים.
על פי המקורות האיראניים שצוטטו בדיווחים, המערכת נועדה לאפשר פריסה מהירה במיוחד, כאשר נטען כי ניתן להציב מאות מוקשים בתוך פרק זמן של כשעה. מדובר בטענה משמעותית, אם כי היקף היכולת המבצעית בפועל והנתונים המדויקים שלה אינם ברורים באופן עצמאי.
המערכת אינה מתוארת רק כאמצעי להנחת מוקשים. לפי הדיווחים, המוקשים מיועדים לשמש כחלק ממערך הגנה סביב איים ואזורים אסטרטגיים לאורך החוף האיראני. לאחר פריסתם במים, הם אמורים להישאר מתחת לפני הים ולהמתין לכלי שיט שייכנסו לאזור שבו הוצבו.
על פי התיאור האיראני, מדובר גם במוקשים בעלי יכולות חישה והפעלה אוטונומיות, שנועדו לזהות כלי שיט ולהגיב להתקרבותם. אם היכולת אכן פועלת כפי שמתואר, היא מאפשרת ליצור מעין "חגורת הגנה" סביב אזורים רגישים בלי להחזיק כוח ימי גלוי בכל נקודה.
הבחירה להשתמש ברקטות לצורך משימת מיקוש מעניקה לשיטה ממד נוסף. הפריסה עצמה יכולה להתבצע מהחוף, כך שהכלים שמניחים את המוקשים אינם חייבים להיכנס אל האזור שבו הם עתידים לפעול.
עבור המפרץ הפרסי, שבו עוברים נתיבי שיט מסחריים ואנרגיה מרכזיים, ליכולת כזו עשויה להיות משמעות אסטרטגית. עצם האפשרות להציב במהירות מכשול תת־ימי באזור מסוים יכולה להקשות על תנועת כלי שיט ולחייב את הצד השני להשקיע משאבים בזיהוי, סריקה ופינוי של המוקשים.
0 תגובות