"שכבתי על הגג במרחק של איזה קילומטר והם לא ראו אותי", מספר לנו חיים פ. מתנדב השומרים מודיעין עילית. "בתקופה האחרונה כל יום מתרחשים באזור הצתות ובשביל שננסה למנוע את הפגיעה או אפילו לתפוס אותם עשינו תורנות בימי השבוע מי מתצפת על האיזור".
>> למגזין המלא - כנסו
למה לא בחפ"ק?
"כי הם מתארגנים לפעמים ממקום שאנחנו לא רואים, כך שהייתי צריך לשבת במקום ממש גבוה והלכתי לגג של בניין. יש לי משקפת אלקטרונית מאוד מתקדמת, גם יש לה זום שמגדיל פי 30 וגם אפשר לצלם עם זה. זה לא יעיל ללילה, אבל ביום זה ממש טוב, בטח אם אתה מעמיד אותה נכון.
"ואז אני רואה קבוצה של בני נוער מגיעים. הם היו בערך בני 12 או 13, אבל היה אתם עוד איזה אחד מבוגר יותר. הוא כאילו פיקד עליהם, הראה להם והסביר להם. הוא התנהג ממש מוזר. בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור שלו, עד שקלטתי שהוא מדבר בשפת ידיים. הוא עשה עם היד תנועות של אקדח והפנה את זה לכיוון העמדה של החיילים שלפעמים נמצאים שם".
אוקי. ומה הם עושים?
"אני רואה וגם צילמתי שהם הכינו בקבוקי תבערה. ואז הם פשוט לקחו סולם והעמידו אותו על גדר ההפרדה כשמהצד השני הם זרקו חבל. כמובן שמיד עדכנתי את החברה שיהיו מוכנים וגם עדכנו את הצבא שלא יעברו שם רכבים. הם הרבה נוסעים על הציר ברכבים כאלו קטנים, לא ממוגנים, וחס וחלילה שיפגע בקבוק תבערה או אבן".
הצבא מגיע מיד?
"בעיקרון כן. הם באמת עובדים קשה מאוד למרות שהורידו כאן את כמות החיילים, אבל הצבא זה גוף מאוד מסודר ומרובע ויש נהלים על גבי נהלים מתי מותר לירות גומי או רוגר. בגדול, אין להם כל כך דרך או שהם לא רוצים להתמודד עם נערים מחבלים, כך שאנחנו בפועל חלק מההשתדלות שבשמירה על העיר".
אוקיי, תמשיך בסיפור...
"זהו אין כזה סיפור. אני עקבתי, ראיתי גם איך שהנער החירש אילם מצלם אותם שמים על המצח חתיכת בד שנראה לי שזה של החמאס, והם הצטלמו כמו לפני איזה פיגוע. אז אנחנו היינו בדריכות מלאה. במקביל אלי היו מתנדבים שם מאחור שחיכו לתפוס אותם".
הצלחתם לתפוס אותם?
"לא. באסה, אבל לא. וגם אני לא צילמתי את החדירה עצמה. אחרי 3 שעות שאני על הגג, ירדתי ללכת למנחה ובדיוק הודיעו בקשר שהם נכנסו. נכנסו 2 נערים. זרקו בקבוק תבערה וברחו מיד. עד שהספיקו לרוץ לתפוס אותם היה כבר אש והם ברחו. זה עניין של שניות".
מה קרה עם השריפה?
"היה שריפה, די רצינית. אחרי כמה זמן הגיעו מכבי אש. נכנסו. האמת שביקשנו מהם שלא לכבות בשביל שיישרפו כל השיחים ולא יוכלו להדליק שוב, אבל הכבאי לא רצה להקשיב. נכנס פנימה וגם בסיכון לא הגיוני לקח אתו מלא ילדים שיסחבו לו את הצינורות.
"תכלס, אחרי כמה דקות כשהילדים בפנים, הערבים זרקו אבנים. הכבאי כמעט חטף אבן וברח החוצה. זה היה מחזה הזוי, מלא ילדים ובלגן ועל הדרך גם אוטובוס פגע בכבאית. בקיצור, שישו ושמחו".
"אגב", הוא מוסיף מיד, "אני חייב חייב שתנצל את הבמה הזו לקרוא להורים להזהיר את הילדים שלא יתקרבו ושלא יתעסקו. גם אני כילד הייתי סקרן וזה נורמלי לרצות להיות באקשן אבל כאן יש סכנה גשמית ורוחנית. הילדים טובים אבל מספיק שיהיה איזה נער ויש כמה כאלו שמקללים ושרבים עם כוחות הביטחון והנה לנו חילול השם. שלא לדבר על זה שהם עומדים על הגגות או במקומות מסוכנים וכן גם לחטוף אבן בראש זה לא נחמד".
איך מסתיים הסיפור?
"הסיפור לא מסתיים", הוא מחייך, "כל יום בלגן אחר. הייתי רוצה להגיד לך שאם היה לחיילים אישור לירי זה היה פותר את הבעיה, אבל כולנו יודעים שזה לא כזה פשוט. הנה תראה בן גביר, מה השתנה?".
טוב, תעזוב אותי מפוליטיקה. איך אתה רוצה שנסיים את הכתבה?
"אתה שואל ברצינות? אין לי מושג, זה לא העבודה שלי. הכי חשוב, ובשביל זה אני מתראיין, שאנשים ידעו שאנחנו פעילים כאן יום יום ועוד יותר חשוב שיזהירו את הילדים. אולי תכתוב איזה משהו חיובי. תראה על אוסף בקבוקי התבערה שיש לך והיונים שהטילו בפנים ביצים. היום הגוזלים עפו".
אוקי אכתוב...
כתבתי.
