עם לבדד ישכון | האם לעד נחיה על חרבנו?

(צילום: דובר צה"ל)

פרץ רצחנות ברברית התגלה לעינינו במתקפה הפתע של החמאס, רוע שאפילו רואי השחורות לא הצליחו לחזות. ניסינו להעניק לזה שמות: "חיות", אך אז נזכרנו שאפילו חיות לא מתנהלות באכזריות כזו. גם הכינוי "נאצים" מחמיא לאותם רוצחים שפלים.

עצרת האומות המאוחדות ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל "כ"ט בנובמבר" (צילום: לע"מ)

מי שכן חי מספיק זמן בשביל לראות את ההתנגדות הערבית וזיהה אותה היטב, הוא זאב ז'בוטינסקי, שבמאמר מכונן שפרסם - לפני מאה שנה בדיוק - בשם "קיר הברזל" הציב תמונה מפוכחת, הוא הבין כי אין סיכוי שהערבים יקבלו בברכה את הפרויקט הציוני, שהם מזהים כפלישה קולוניאליסטית לטריטוריה אסלאמית.

ז'בוטינסקי מסביר במאמר כי צפוי מאבק ארוך וקשה ללא סיום נראה לעין בין היהודים לערבים, והדרך היחידה של הפרויקט הציוני להצליח לגבור עליו היא הקמת "קיר ברזל" מטאפורי, שיגן על המדינה הציונית מפני התקפותיהם של הערבים, עד שאלו יבינו שקיר הברזל בלתי שביר, ויתייאשו ממאמציהם.

אך גם הרצל וגם ז'בוטינסקי לא ראו את מימוש חזונם, הם לא ראו את האנטישמיות האירופאית מתפרצת במלוא עוזה על היהודים, למרות ששניהם חזו אותה, ולא ראו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל במלחמת השחרור. הרצל מת ב-תרס"ד-1904, כמעט 40 שנה טרם השואה, וז'בוטינסקי בת"ש-1940, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה, ושמונה שנים לפני הקמת המדינה.

כ''ט בנובמבר תש''ח – תוכנית החלוקה

בדיוק השבוע לפני 76 שנים, 29 בנובמבר 1947, קיבל האו"ם את החלטת החלוקה, המחלקת את הארץ בין ערבים ליהודים, ותובעת הקמת שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, ביניהם צפוי להיות שיתוף פעולה כלכלי.

כידוע, היהודים בהובלת בן גוריון קיבלו את הצעת החלוקה, והערבים דחו אותה ופתחו במלחמה. לאור כישלונם במלחמה, אכן הוקמה מדינת ישראל, אך מדינת פלסטין לא קמה, בעיקר כי הפלסטינים עדיין לא קיבלו את עובדת קיומה של מדינת ישראל, ושאפו להקים את מדינתם על כל שטח ארץ ישראל.

כעת הפכה השאלה הפלסטינית למעשית, אם טרם הקמת המדינה, היו שתי עמדות מרכזיות, זאת שהציג הרצל - העמדה הנאיבית כלפי הערבים, וזאת שהציג ז'בוטינסקי - העמדה הריאלית כלפי הערבים. עם הקמת המדינה היו שני מובילי העמדות ממשיכיהם של ז'בוטינסקי והרצל אך עתה לכאורה התהפכו המגמות, בן גוריון שהמשיך לכאורה את הרצל, אימץ לכאורה את העמדה הריאלית של ז'בוטינסקי, והוא תכנן את תפיסת הביטחון של ישראל - בה עסקנו במאמר קודם - בהתאם לעקרונות "קיר הברזל". ואילו מנחם בגין שהמשיך כביכול את ז'בוטינסקי, הציג עמדה שהייתה כעת אוטופית ושאפה לשלוט על כל ארץ ישראל על הרוב הערבי שעלול להיווצר בה.

הבעיה הדמוגרפית

כיום, כאשר מדברים על רוב ערבי בארץ ישראל, הדבר נשמע רחוק מהמציאות, אך למען האמת שאלת הרוב עמדה בלב הפרויקט הציוני, החלום הציוני שנרקם באירופה במשך עשרות שנים לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל, נתקל בבעיות שונות, אחת המטרידות שבהן היא שיהודים אירופאים כמעט ולא רצו לעלות לארץ, גם בזמן ששערי הארץ היו פתוחים לעליה טרם החלת מדיניות "הספר הלבן" שהגבילה עליית יהודים.

היהודים במערב אירופה חיו בלב הקדמה המערבית, ולא חשו צורך מיוחד לנטוש את הנוחות לטובת ביצות השרון ועמק החולה, גם לא עבור חולות הנגב. הם ייעדו את המדינה היהודית העתידית עבור אחיהם ממזרח אירופה, הסובלים מאנטישמיות. אך מיליוני יהודי מזרח אירופה משנפתחה עבורם האפשרות, העדיפו להגר ל"גולדנע מדינה" בארה"ב, ולאפשרויות הבלתי מוגבלות שהיא מציעה.

באופן יחסי, מעטים היו החלוצים שנרתמו לניסיונות "הנאיביים" של הציונים ליישב ארץ נושנה ונידחת. ומכיוון שכך, התעצם האתגר להשיג רוב יהודי בארץ ישראל, רוב שיהיה מבוסס דיו על מנת לכונן מדינה בעלת רוב וממילא שלטון יהודי בגבולות כל-שהם בתוך שטחי ארץ ישראל, גם אם לא על כולה. 

(צילום: דובר צה"ל)

מה חשוב לנו יותר, מדינת ישראל או ארץ ישראל?

לא תמיד ברורה ההבחנה בין ארץ ישראל ובין מדינת ישראל, אך כאן היא חשובה מתמיד. ארץ ישראל היא פיסת אדמה בין הירדן לים התיכון ובין החרמון לאילת, בשטח הארץ יושבים כיום כ-7 מיליון יהודים כ"י, וכ-6 מיליון ערבים (המספר המדויק שנוי במחלוקת).

לעומת זאת מדינת ישראל היא המנגנון שהוקם על מנת לכונן מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל, אך המדינה איננה שולטת ואיננה מספחת באופן מלא את כל חלקי ארץ ישראל. אמנם בשטח הריבוני של מדינת ישראל גרים רוב אזרחיה היהודים, אך מתגוררים בו גם שני מיליון מתוך ששת מיליון ערביי ארץ ישראל. יתר ערביי ארץ ישראל המכנים עצמם "פלסטינים" כשמה של הארץ טרם הקמת המדינה, מתגוררים בשטחי יהודה שומרון ועזה.    

וכאן טמונה הבעיה הדמוגרפית, ככל שמדינת ישראל תחזיק שטחים רחבים יותר בארץ ישראל, כך יתווספו למדינה יותר ערבים היושבים באותם שטחים, וגם אם הם יהפכו לפתע לשוחרי שלום לחלוטין הם עלולים לסכן את אופיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לצורך המחשה, אם תחליט מדינת ישראל לספח את כל שטח ארץ ישראל למדינה, מלבד הבעיות שייווצרו לה מבחינה בין לאומית, היא תאלץ לתת זכויות לכל ערביי ארץ ישראל, דבר שיוביל לכך שלפחות חמישים מתוך 120 חברי הכנסת יהיו ערבים. ועם ההתפתחויות הדמוגרפיות בעתיד עלול להיווצר רוב ערבי שיוכל באופן תיאורטי לכונן מדינה ערבית בצורה דמוקרטית וללא שפיכות דמים.

זו הסיבה המרכזית שמדינת ישראל מעולם לא התיימרה לספח את כל שטחי ארץ ישראל. היא מעוניינת לשמר רוב יהודי מוצק במדינת ישראל, גם במחיר ויתור על שליטה במרחבי ארץ ישראל.

ומכאן מתחילה התסבוכת שהביאה אותנו עד הלום. תיכף נשוב אל ההיסטוריה אבל חשוב להבין שמתוך אותו הרצון להסיר אחריות משטח עזה המיושב בצפיפות על ידי ערביי ארץ ישראל, ולשמור על רוב יהודי במדינת ישראל, ביצע אריאל שרון את ההתנתקות - השנויה במחלוקת - בשנת 2005, ובכך גרע בבת אחת כ-1.5 מיליון ערבים מהשטח שבשליטתה של מדינת ישראל, וצמצם את האיום הדמוגרפי.

כך גם התוכנית שבאה בעקבות ההתנתקות, "ההתכנסות" של אולמרט, שנועדה לעשות את אותו מהלך ביהודה ושומרון, גם היא נועדה לשמור על הרוב הדמוגרפי היהודי במדינת ישראל, ולאו דווקא מתוך ניסיון לחולל תהליך שלום. כאשר החשש הגדול ביותר של שרון ואולמרט שצמחו מתוך מפלגת הימין ליכוד, הוא לא מפני מדינה פלסטינית, אלא מפני דרישה של הפלסטינים-ערביי ארץ ישראל דווקא להשתייך או להסתפח למדינת ישראל, ובכך לשנות אותה מבפנים, דמוגרפית, בצורה דמוקרטית.

אך בכדי להבין איך התגלגל המהלך שדווקא מנהיגים מימין מוותרים על שטחי ארץ ישראל, אפילו ללא הסכם שלום עם הפלסטינים. יש לשוב אל ההתחלה, ומשם אל ימינו אנו ואל הבעיה הפלסטינית שהסתבכה עם פריצת מלחמת שמיני עצרת.

שתי מדינות לשני עמים

כזכור, לאחר שדחו הערבים את תוכנית החלוקה ובתום מלחמת השחרור, נמלטו מאות אלפי ערבים שהיו בשטח המיועד למדינת ישראל, גם ליהודה שומרון ועזה, אותם לא כבשה ישראל במלחמת השחרור. כך נוצר רוב יהודי מוצק במדינת ישראל, עם מיעוט ערבי שכלל בעיקר כפרים ערביים שלא לחמו במלחמת השחרור והתנגדותם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הייתה מינורית.

באותן 19 שנה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ביהודה ושומרון (יו"ש) שלטו הירדנים, וברצועת עזה שלטה מצרים. הפלסטינים שחלמו באותו הזמן להניס את היהודים מכל שטחי ארץ ישראל בעזרת מדינות ערב, ולשוב לבתיהם, לא ניסו להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה שומרון ועזה.        

כידוע, גם לאחר מלחמת ששת הימים לא קמה מדינה פלסטינית, אלא מדינת ישראל כבשה - יש שיאמרו שחררה - את יהודה שומרון ועזה (יש"ע) מידי ירדן ומצרים, על כל הפלסטינים שחיו באותם "שטחים" כפי שהם מכונים היום בישראל, או "שטחים כבושים" כפי שהם מכונים בעולם.

ומכאן עלתה השאלה, מה עושים עם השטחים? ומה עושים עם הפלסטינים? באותם ימים הייתה זו שאלה שנשאלה בעיקר בישראל, בעוד העולם הערבי - והפלסטינים בתוכו - המומים מעוצמת הניצחון הישראלי במלחמה.

במענה לשאלה עמדו בפני מדינת ישראל כמה אפשרויות:

1. לסגת מה"שטחים" ולאפשר לפלסטינים להקים בהם מדינה פלסטינית כפי שהציע להם האו"ם בתוכנית החלוקה.

לתוכנית זו מספר חסרונות, הראשון שבהם, צריכה להיות נכונות פלסטינית להכיר בקיומה של מדינת ישראל, ולהתייאש מן הרצון להחליפה במדינה ערבית. ובקיצור צריך שני צדדים לתהליך שלום מסוג זה.

חסרון נוסף הוא הרצון לשמור על חבלי ארץ ישראל בשליטה ישראלית, האם יהיו מוכנים אזרחי ישראל לוותר על חברון, קבר רחל, וקבר יוסף, ערש האומה היהודית. גם לא על גוש עציון, שההתיישבות היהודית בו חרבה במלחמת השחרור. בישראל קמה תנועה רחבה של אנשי ימין ושמאל, דתיים כחילונים, שקראה לשמור על חבלי הארץ שנכבשו זה עתה ולא להרפות מהם.

2. אפשרות נוספת היא, לספח את שטחי יש"ע למדינת ישראל, להחיל בהם את החוק הישראלי, כולל מתן אזרחות לערבים שמתגוררים בהם.

חסרון מרכזי כאן היה מהכיוון הבינלאומי, העולם ראה בשטחים אלו שטח המיועד להקמת מדינה פלסטינית, וסיפוח של שטח של מדינה שנכבש במלחמה עלול להוות הפרה של החוק הבין-לאומי, הפרה שתוצאותיה עלולות להיות סנקציות משמעותיות וניתוק קשרים.

חסרון נוסף הוא כמובן, האתגר הדמוגרפי בו עסקנו בהרחבה, והסכנה לרוב היהודי במדינה.

אפשרויות נוספות ובלתי ריאליות הן: האפשרות לספח את השטח מבלי להעניק לפלסטינים אזרחות ישראלית, אך גם היא איננה עומדת בכללי הדמוקרטיה המקובלים, זוהי מדיניות המוכרת וידועה לשמצה כיום כ"אפרטהייד" בה לא לכל האזרחים יש את אותן הזכויות, וגם היא הייתה גורמת לנידויה של ישראל ממועדון המדינות הדמוקרטיות המתוקנות.

כמובן שהאפשרות לגרש מיליוני ערביי ארץ ישראל אל מחוצה לה, מה שמכונה "טרנספר", זו אפשרות שאיננה ריאלית במדינה דמוקרטית.

(צילום: דובר צה"ל)

רגל פה רגל שם  

כך שהאפשרות המעשית היחידה שנותרה לישראל באותם ימים היא מדיניות "הפרווה", מצד אחד ישראל איננה מספחת את השטחים לקרבה, ומן הצד השני היא איננה מאפשרת להקים בהם ישות פלסטינית עצמאית.

יתרה מכך, ישראל הקימה התנחלויות בשטחי יש"ע למרות שהדין הבין-לאומי אוסר על הקמת ישובים אזרחיים בשטח כבוש. לכן טרחה ישראל להערים ולהקים את ההתנחלויות כבסיסי צבא, אותם מותר להחזיק בשטחים כבושים, אט אט היא הרחיבה את "הבסיסים הצבאיים" לכדי התנחלויות אזרחיות-ביטחוניות, כלומר התנחלות אזרחית המסייעת לשמור על הביטחון. זו הסיבה שגם אישים משמאל כשמעון פרס בשעתו תמכו ב"התנחלויות הביטחוניות" בשטחים.  

זאת למרות שבאותם ימים הנימוק המרכזי להתנגדות להקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון לא היה הסכנה הביטחונית שמהווה הקמתה, אלא הרצון לשמר את כל "השטחים" בשליטה ישראלית, גם אם ישראל איננה מספחת אותו לשטחה של המדינה בפועל. שימור שנתמך בנימוקים דתיים או לאומיים. אך גם לנימוק הבטחוני היה תפקיד חשוב כלפי פנים, וכלפי העולם.

קריסת הקונספציה

בצורה זו - פחות או יותר - התנהלו הדברים ממלחמת ששת הימים ועד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, תוך שישראל חושבת שהיא תצליח לשמור את המצב בצורה דומה עד לקץ הימים.

מהומות האינתיפאדה הראשונה, בהם עסקנו במאמר קודם כאן, הנחיתו על ראשם של חלק ממנהיגי המדינה - בעיקר בגוש השמאל - את ההבנה כי לא ניתן לנהל את הבעיה הפלסטינית בדרך של התחמקות והטעיה, וכי אם ישראל איננה מוכנה לקבל החלטה חד משמעית באשר לגורל הפלסטינים ו"השטחים" הרי שהיא לא תדע שלווה ותיתקל בהתנגדות פלסטינית גם אם חמושה רק באבנים ובמקלות.

הבנה זו גרמה להם לחתור לפתרון הסכסוך באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בהסכם אוסלו, תהליך שנתמך לראשונה בנכונות פלסטינית "להתפשר", "להכיר בישראל", ולהקים מדינה פלסטינית מצומצמת בשטחי יש"ע בלבד.

בדיעבד, יודעים כיום רוב המומחים לומר כי מדובר היה בהליך הטעיה מתוחכם אותו זמם רב המרצחים ערפאת, אך אין ספק כי היו בקרב הפלסטינים - כמו בקרב הישראלים - מי שהתכוונו אכן לקיים פשרה היסטורית, פשרה שכשלה שוב ושוב.

ניהול הסכסוך או פתרון הסכסוך

בפועל כשלון גישת פתרון הסכסוך במסגרת התהליך המדיני שהוביל מחנה השמאל בהסכמי אוסלו, החזיר שוב לקדמת הבמה את גישת ניהול הסכסוך, בה דגל הימין. גישה שנסמכת בעיקרה על עקרון "קיר הברזל" בו עסקנו בתחילת המאמר. לפיו על ישראל לשמור על עוצמה ביטחונית עד שאויביה יתייאשו מלתקוף אותה וישלימו עם עובדת קיומה. ובכן, מלחמת שמיני עצרת הוכיחה שגם ב"קיר ברזל" או גדר מתוחכמת במיליארדי שקלים ניתן לפרוץ עם טרקטור פשוט.

אז מה עושים כשכל הקונספציות קורסות? תחזיתו של הרצל לפיהם הקמת מדינה יהודית תצמצם את האנטישמיות, הוכחה כשגויה, האנטישמיות בעולם גואה תחת מעטה של אנטי-ציונות. היהודים שנתפסו על ידי העולם כמיעוט רדוף, כדוד מול גוליית, נראים מפעילים טנקי מרכבה חדישים ומטוסי f35 מול חבורת טרוריסטים חמושים בקלצ׳ניקובים וקסאמים, פתאום היהודים הפכו לגוליית והפלסטינים לדוד עם חלוקי הנחל.

אך גם רעיון "קיר הברזל" שהציע ז'בוטינסקי ספג מכה קשה, והוכיח כי ל"ניהול הסכסוך" ישנם מחירים כואבים וקשים מנשוא, וכל קיר ברזל או פלדה לעולם יהיה חסר תועלת בפני מחבל רכוב על טרקטורון מעופף הנוחת אל תוך בית שליו בקיבוץ ושורף את יושביו למוות.

אכן, מדינות ערב ברחבי המזרח התיכון השלימו ברובם עם קיומה של מדינת ישראל. אך בניגוד לתחזיותיו לא זו בלבד שהפלסטינים לא מתייאשים מלהטיח את ראשם בקיר הברזל שבנתה ישראל, הם אף מצליחים לבקוע אותו, תחת ממשלות ימין וממשלות שמאל. מה שמעלה תהיה האם קיר הברזל אכן אפקטיבי בכל הנוגע לפלסטינים.

כך מצאה את עצמה ישראל במבוכה וללא מענה כאשר כל תפיסות העולם ביחס לסוגיה הפלסטינית - מימין ומשמאל - פשטו את הרגל לאחר מתקפת שמיני עצרת. אך לשם כך כדאי לרענן את הזיכרון בעמדות השונות במפה הפוליטית בישראל ערב המתקפה.

אז מה היה לנו שם?

ערב מתקפת החמאס בשמיני עצרת, נעה העמדה הישראלית בציר הידוע שבין ימין ושמאל.

- הימין האידיאולוגי החזיק בעמדה התובעת את סיפוח השטחים - או חלקים משמעותיים מתוכם - למדינת ישראל, תוך הימנעות ממתן זכויות אזרח לפלסטינים שמתגוררים בשטחים.

- הימין "המתון" החזיק בעמדה שעיקרה ביטחונית, שסברה כי מדינה פלסטינית עצמאית מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל, מכיוון שהיא עלולה להתפתח לישות טרור כפי שהפכה להיות עזה. אך לו ניתן יהיה לקיים באופן תיאורטי בעתיד ישות פלסטינית מפורזת בשטחים, יהיה זה בגדר הרע במיעוטו.

זו הסיבה המרכזית בגללה שאף שלטון הימין בראשות נתניהו להחליש את הרשות הפלסטינית, שחותרת להקמת מדינה פלסטינית בשטחים, ולחזק את חמאס, מתוך מטרה להחליש את יכולת התביעה של הפלסטינים למדינה פלסטינית בהיותם מפוצלים בינם לבין עצמם, בין שלטון הרשות הפלסטינית "המתונה" ביהודה ושומרון, ובין שלטון החמאס בעזה.

מכוח עמדה זו שאף הימין לחזק את ההתנחלויות - בעיקר בגושי ההתיישבות - המהוות מכשול בפני הקמת מדינה פלסטינית.

- המרכז הישראלי בראשות לפיד וגנץ החזיק בעמדה דומה לזו של הימין הישראלי, אך איננו מעוניין בחיזוק ההתנחלויות, מכיוון שבעיניו הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית מפורזת אינו כה תיאורטי, וההתנחלויות מסכלות את ההיתכנות של מדינה כזו, ומסבכות את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית.

- השמאל "המתון" (שבעבר זכה לנוכחות רבה ונמחק כמעט כליל מהמפה הפוליטית) החזיק בעמדה עוד יותר אופטימית, לפיה על ישראל לחתור לפתרון הסכסוך וסיום הכיבוש הישראלי בשטחים תוך פינוי התנחלויות, מתוך שאיפה להקים בהם מדינה פלסטינית. כאשר המניע העיקרי שלו הוא החשש הדמוגרפי בו עסקנו בהרחבה, ואשר הניע בעבר את המרכז הישראלי לנסיגה חד צדדית מהשטחים, אפילו ללא הסכם שלום עם הפלסטינים.

- השמאל הקיצוני, תומך בהקמת מדינה אחת דמוקרטית בכל שטחה של ארץ ישראל, בה ליהודים וערבים יהיו זכויות שוות. ואשר זהותה תקבע על ידי כל יושבי הארץ יהודים כערבים, גם אם בכך תאבד זהותה היהודית של מדינת ישראל.

עד כאן העובדות, ומכאן לפרשנות.

מה נשתנה?

לאחר שבחנו את העמדות השונות ערב המלחמה, אם ננסה לבחון מה השתנה, נראה שכמעט דבר לא השתנה. אמנם בעקבות המתקפה תפיסת הימין ספגה מפלה חמורה, אך תפיסת השמאל בוודאי שלא זוכה לעדנה בימים אלו. 

נראה כי הציבור בישראל נע ימינה בעקבות המלחמה, מעט אל הימין האידיאולוגי אך בעיקר אל מחוזות הימין הבטחוני. רוב הציבור בישראל איבד באופן סופי את האמון ביכולת להגיע לפתרון או אפילו צמצום הסכסוך עם הפלסטינים בטווח הנראה לעין. אך באופן אבסורדי, מי שמתחזק מן התנועה ימינה הוא דווקא מחנה המרכז בראשות גנץ, כמי שהבדלי המדיניות בינו ובין נתניהו מזעריים, אך הוא איננו נתפס כאחראי לכישלון המהדהד.

קשה לדעת מה תהיה המדיניות העדכנית של ישראל כלפי הפלסטינים ביום שאחרי המלחמה. אך חשוב לזכור שבניגוד למה שנראה עתה בלתי אפשרי, מלחמות כואבות עלולות להוביל דווקא לתהליך מדיני ונכונות לפשרות והסכמי שלום, כך היה 6 שנים בלבד לאחר מלחמת יום כיפור. 

אך עד שיבוא הסכם שלום שנראה רחוק כל כך בין הישראלים לפלסטינים, נראה שהמאמץ העיקרי יושקע בהעצמת קיר הברזל, ובשליטה ביטחונית חזקה יותר על כל שטחי ארץ ישראל כולל רצועת עזה כפי שהיה טרם ההתנתקות, דבר שיצריך הערכות ביטחונית וכלכלית בהיקפים דמיוניים שאינם מוכרים לנו בעשרות השנים האחרונות.

סביר להניח ששינוי משמעותי ביחס לתפיסת קיר הברזל יהיה הפיכתו לקיר אקטיבי, כלומר קיר שיוזם מתקפות מנע וסיכול טרור, ואיננו ממתין באופן פסיבי להתקפה. ואולי זה היה מקור ההשראה לשם המלחמה, במקום "קיר ברזל" דומם, "חרבות ברזל" תוקפניות.

ואנו שאין לנו קיר ברזל להישען עליו אלא על אבינו שבשמים ניוותר עם השאלה, האם לעד נחיה על חרבנו? או כפי ששאל אבנר את יואב: "הלנצח תאכל חרב".