השעה 11:30 בבוקר. השמש הקופחת של קרית שמונה לא מצליחה להפיג את המתח באוויר. אחרי נסיעה מתישה של שלוש שעות מירושלים, אנחנו נעצרים בצומת המצודות. כאן, בנקודת המפגש, מחכים לנו נציגי מערך ביטחון המידע של צה"ל. התדרוך קצר, חד וברור: אפס מרחב לטעויות. "אף צילום של הצירים, אף רמז לנתיבי התנועה", מבהיר הקצין. בשטח האויב, כל פרט מידע הוא תחמושת בידי חיזבאללה.
דקות ספורות לאחר מכן, מטרטרים המנועים של שני רכבי 'טיגרס' – מפלצות פלדה ממוגנות ירי. קצין צה"ל מקבל את פנינו בלחיצת יד, שיחת נימוסין קצרה, ומיד עובר לפקודות המבצעיות.
"ברגע שתחצו את הגבול, קסדות על הראש ולא מורידים אותן לאורך כל הנסיעה – עד שאתם נכנסים לתוך החנות", הוא מדגיש.
הוא מדבר על האיומים, ומזכיר לנו איפה אנחנו נמצאים. "כרגע יחסית רגוע כאן, אבל ה'יחסית' הזה הוא הדבר הכי מסוכן. תהיו עירניים. אם יתרחש אירוע ביטחוני, אם ישוגר לעברנו רחפן נפץ – אנחנו, יחד עם לוחמי גדוד 'צבר' של גבעתי, נתפעל את האירוע ונשמור עליכם. נסיעה טובה".
השעה כבר 11:50. הדלתות המשוריינות של ה'טיגרס' נטרקות ברעש מתכתי כבד. אנחנו מתחילים בתנועה לעבר הקו. פחות מעשר דקות של נסיעה, והנה הוא מולנו: השער הצהוב המפורסם, הקו המפריד בין מדינת ישראל הריבונית לבין השטח הריבוני של ארגון הטרור הרצחני ביותר במזרח התיכון. החיילים בעמדת הגבול מוודאים שמות, בוחנים את הרכבים, והשער נפתח לרווחה.
המשימה: נסיעה של כחצי אל עומק האויב. היעד: "חנות הבגדים" הידועה לשמצה בכפר השיעי אל-ח'יאם.
חלונות הרכב הממוגן מציגים תמונה אפוקליפטית. לאורך כל הציר, העיניים נחשפות למימדי ההרס העצומים. כאן אין בתים תמימים. כוחות צה"ל החריבו כאן את תשתיות הטרור עד היסוד. כמעט בכל בית שנפתח – נמצאו אמצעי לחימה, טילים ומטענים. המראות מזכירים באופן את חורבות רפיח שבעזה. הכל חרב, שממה מוחלטת, אין נפש חיה.
אל-ח'יאם, מעוז שיעי של חיזבאללה, פונה מתושביו על ידי לוחמי צה"ל כבר בתחילת התמרון הקרקעי. כעת, השטח חייב להיות סטרילי. כל תנועה חריגה, כל רשרוש במרחב, מקפיץ את הלוחמים שנמצאים עם אצבע על ההדק, דרוכים לכל תרחיש.
המלכודת שבתוך "חנות החסד"
אנחנו מגיעים ליעד. על הנייר, המקום הזה הוגדר כ"חנות בגדים למעוטי יכולת" – מעין מפעל חסד לבנוני שנועד לספק בגדים בזול לתושבי הכפר. אלא שמאחורי המיצג ההומניטרי הסתתר גיהנום צרוף.
בתחילת התמרון, כוח של סיירת גבעתי נתקל כאן במחבלי חיזבאללה. במקום התפתח קרב עז, פנים אל פנים, באש חיה. לאחר שהמחבלים חוסלו, החלו כוחות ההנדסה לסרוק את המבנה. בעיצומה של הפעילות, במרכז החנות התמימה למראה, נחשפה התגלית הדרמטית: פיר מנהרה מוסווה היטב, עמוק בתוך רצפת הבטון.
המתווה הוסתר בצורה מושלמת. שום עין חיצונית, שום תצפית או רחפן לא יכלו לזהות אותו. בתוך המנהרה, בעומק של כ-30 מטר, נמצאו אמצעי לחימה וציוד לשהייה ארוכה במיוחד, שנועד לאפשר למחבלים לנהל לחימה ממושכת נגד לוחמי צה"ל המתמרנים במרחב.
בשטח ההרוס מקבלים את פנינו הקצינים והלוחמים של גדוד 'צבר'. הם מצביעים על הרחוב המרוסק שבו אנו עומדים ומספרים על רגעי האימה והגבורה של הקרב שניהלו פה לוחמי צה"ל, קרב שהוביל בסופו של דבר לחשיפת המנהרה האסטרטגית הזו.
30 מטרים מתחת לאדמה
הקצין הבכיר מסמן לנו להיכנס פנימה. המחזה סוריאליסטי לחלוטין: חנות בגדים לכל דבר. חליפות, שמלות ופריטי לבוש עדיין תלויים על הקולבים, ממתינים לקונים שלעולם לא יגיעו. אבל כשמסיטים את המבט לרצפה – נחשף הפער המצמרר בין המציאות לאשליה. שם, בין הקולבים, נפער הלוע של הפיר.
תדרוך אחרון, ויחד עם המפיק שלנו אשר רוט אנחנו מתחילים לרדת אל בטן האדמה. כ-30 מטרים מתחת לפני הקרקע. הירידה מתחילה בסולם מתכת אנכי, ולאחריו גרם מדרגות בטון מסודר שמוביל אותנו עמוק אל התופת התת-קרקעית.
זו אינה מנהרה רגילה. שכחו ממה שראיתם בעזה. מדובר במנהרה טקטית ברמת תחכום מבהילה: מערכות מיזוג אוויר מתקדמות, תשתית אינטרנט פעילה, מאגרי מזון, תרופות, מצברי ענק וחדר פיקוד קדמי מאובזר. חמ"ל שלם של חיזבאללה מתחת לחנות בגדים. התוכנית של המחבלים הייתה ברורה: לשהות כאן שבועות ארוכים, להגיח מתוך הפיר שבחנות הבגדים, לבצע ירי נ"ט לעבר לוחמי צה"ל – ולהיעלם בחזרה אל מתחת לאדמה.
בתוך האפילה של המנהרה, הקצין הבכיר מדגיש בפנינו נתון מדהים: המנהרה הזו לא הופיעה באף מפה מודעינית. הלוחמים חשפו אותה "במקרה", תוך כדי לחימה עיקשת ותוך גילוי תושייה יוצאת דופן בשטח: "הנה עוד הוכחה למה חייבים לוחמים על הקרקע, מתווה שכזה לא יכול להיחשף בפעילות אווירית, אין דרך אחרת".
"זה לא חדש לנו", משתף אותנו הקצין בקור רוח. "חיזבאללה משתמש בדרך קבע בתשתיות אזרחיות. זה קורה כמעט בכל בית שהגענו אליו – טילי נ"ט לצד אמצעי לחימה רבים שמחביאים בחדרי ילדים ובסלונים. ועדיין, המנהרה הספציפית הזו היא חריגה בצורה קיצונית ביחס לכל תוואי תת-קרקע שחשפנו עד היום, הן בעזה והן בלבנון".
"הסיוט של מטולה" הושמד
אחרי כחצי שעה של סיור בבטן האדמה, תחת לחץ אוויר מעיק ותחושת קלסטרופוביה, אנחנו מטפסים חזרה למעלה אל אור השמש של חנות הבגדים. יצאנו יחד עם הקצין הבכיר אל הרחוב החרב. מנקודת התצפית הזו, הנוף מדבר בעד עצמו: מצד אחד עומק לבנון, ומהצד השני – במרחק נגיעה – יישובי אצבע הגליל ובתיה של מטולה..
"אל-ח'יאם מאיימת ישירות על מטולה", מסביר הקצין. "המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו היה הסיוט הגדול ביותר של תושבי מטולה והסביבה. מכאן תוכנן הטבח, מכאן כוונו הקנים. כעת, צה"ל שולט פה לחלוטין. אנחנו שולטים על הרכס האסטרטגי הזה, והוא נמצא בידיים שלנו".
קצין אחר פונה אליי ומבקש לחדד את המסר: "ישי, תבין. בבתים האלו שאתה רואה כאן מסביב, הבתים שהרסנו – ישבו מחבלי חיזבאללה. הם עמדו בחלונות וביצעו ירי בכינון ישיר לעבר הבתים של תושבי מטולה. מהריסות הבתים האלו שלפניך הוצאנו את טילי הנ"ט שלהם".
אנחנו נפרדים מהלוחמים. מפקד הפלוגה (המ"פ) מביט בנו ומסכם במשפט אחד שמקפץ את כל תמצית התקופה: "אנחנו כאן לשנים רבות. זה הלקח החד-משמעי מהשביעי לאוקטובר. אנחנו – הלוחמים – חוצצים בגופנו בין האזרחים למחבלים. לא עוד קרבות סמוך לגדר הגבול בתוך הבתים שלנו, אלא רחוק מאוד מהגבול – בעומק שטח האויב"
0 תגובות