ברגעים שקודמים לתקיעת שופר בראש השנה, כשהמתח בבית הכנסת מגיע לשיאו, הלב של בעל התפילה פועם בקצב אחר לחלוטין. עבור צביקה בינדר, מבעלי התפילה והתוקעים הבולטים בחסידות ברסלב, הרגעים האלו אינם רק ביצוע טכני של נוסח, אלא מסע נפשי עמוק שמתחיל עוד הרבה לפני שהחג נכנס – לעיתים דווקא מתוך המקומות המבולבלים והנשברים ביותר.
בשיחה מיוחדת וחשופה עם משה מנס, משרטט בינדר את הדמות של בעל התפילה הברסלבאי המודרני: בין השורשים העמוקים בבית סבו, ענק החסידות ר' לוי יצחק בינדר זצ"ל, לבין המניינים התוססים באומן, שבהם נשברים המחיצות והלבבות נפתחים מחדש.
"פתאום תפסתי את עצמי פותח מחזור של יום כיפור"
את אחד הרגעים המטלטלים בחייו כבעל תפילה הוא חווה לפני כארבע שנים. "הייתה לי שנה לא פשוטה, כולמי בבלבלה אחת גדולה", משחזר בינדר. "סליחות כבר מתחילות, ואני פשוט לא בעניין. חוץ משחרית, מנחה וערבית יומיים, הרגשתי שאין לי שום קשר. פתאום מגיע ערב ראש השנה, שלוש שעות לפני החג, ואני בלחץ מטורף. הלב שלי לא שם".
בדרכים לא דרכים; אומן מתמלאת ברבבות אנשים מכל קצווי תבל
בייאושו, פנה לאחיו יאנקי, המנהל מניין מבוקש באומן. "אמרתי לו: 'שתף אותי, תזכיר לי את הנוסח, שאני לא אבוא לא מוכן'. אני פותח את המחזור, מסתכל ואומר לו 'נו, קול נדרי...'. אח שלי מסתכל עליי ואומר: 'מה קול נדרי? אתה בכלל לא איתנו, פתחת מחזור של יום כיפור!'".
התגובה של אחיו אהרלה, שהיה נוכח במקום, שינתה לבינדר את כל התפיסה לגבי הגישה לעמוד:
"אהרלה אמר לי משפט שילך איתי לכל החיים: 'תקשיב, ככה רבינו רוצה אותך. איך שאתה לא מוכן – ככה תיגש. עם לב נשבר, בדיוק כמו שאתה'. וזה מה שעשיתי. יצאתי לדרך, והתפילות של אותה שנה היו הזכות והאותנטיות ביותר שהיו לי בחיים. באתי בלי עטיפות, נקי לגמרי, רק עם המטען של השנה שעברתי."
המניין של עשר בבוקר: כשהקימה המאוחרת הפכה לחיבור של הלב
כיום ניגש בינדר לעמוד במניין הענק של "שיינר" באומן, המונה כ-1,500 מתפללים. אולם הגעתו לשם הייתה מקרית לגמרי, וטמונה בסיפור אנושי ומלא גילוי לב.
"בשנה אחת שהייתי באומן, התפללתי במניין קטן של 100-150 איש. ביום השני של ראש השנה קמתי פתאום בתשע וחצי בבוקר. בתור בעל תפילה שרגיל לקום בנץ, הייתי בהלם. המניין היחיד שמתחיל ב-10:00 בבוקר באומן הוא המניין של שיינר. רצתי לשם."
כשנכנס למתחם, גילה ציבור ייחודי שהתחבר אליו מיידית:
הפשטות והאותנטיות: "זה מניין של אנשים שבאים באמת להתפלל מתוך הלב. הם לא עברו הכנות של שבועות, הם מגיעים ככה – היהודי הפשוט שבא לפגוש את הקב"ה כמו שהוא בכל מצב."הבכי הבלתי נשלט: "התחלתי להתפלל שם כאחד המתפללים, ופשוט דמעתי ללא הפסקה כל התפילה. מדי פעם הרמתי את הטלית לבדוק שאני במקום הנכון. באותו רגע קיבלתי החלטה: בעזרת השם, פה אני רוצה להיות בעל תפילה. השירה שם, החיבור הפשוט, הניקיון – זה מקום שמאפשר ללב לדבר."
כשנשאל האם חוסר ההכנה המוקדמת אינו מהווה תירוץ לעצלנות רוחנית, משיב בינדר בנחישות: "רוב האנשים חיים בתוך המרוץ של החיים. הם לא תמיד מצליחים להתכונן כמו בני עלייה, אבל המעשים שלהם והרצון שלהם להתחבר ברגע האמת – זה מה שפותח את שערים."
השורשים במאה שערים: "עומדים על הספסל ולא מפספסים תנועה"
הזיקה העמוקה של בינדר לנוסח ולתפילה אינה מקרית. היא יונקת מהסבא האגדי, ר' לוי יצחק בינדר זצ"ל, מנהיג חסידי ברסלב וממעבירי הלפיד של החסידות בארץ ישראל.
"סבא לא עשה יחסי ציבור, הוא פשוט עשה את ברסלב", מספר בינדר בגעגוע. "הוא היה דמות ענקית, מורמת מעם, אבל כשאמרו לו 'אתה הרב שלנו', הוא היה משיב בפשטות: 'אינני רב, אני עובד ה''. כשהיית מסתכל עליו מתפלל, היית נשאב פנימה, הופך להיות חלק מהאירוע."
הזכרונות מילדותו בבית הכנסת של ברסלב ("השול") במאה שערים חקוקים בנפשו:
"אני זוכר את עצמי כילד בן 6 או 7. אבא שלי שיהיה בריא היה לוקח אותי ואת אחי, מעמיד אותנו על הספסל מאחוריו, מחזיק אותנו באצבעות כדי שלא ניפול, ואנחנו היינו מרותקים. מסתכלים על בעל התפילה, נסחפים אחרי הנוסח. המנגינות והתנועות של ברסלב נכנסו בי כבר מגיל אפס."
"הצעקה מגיעה מבפנים": הסוד של הנוסח הברסלבאי
במהלך הראיון הדגים בינדר בקולו המרגש קטעים מתוך התפילה – מ"צדיק כתמר יפרח", דרך "אם לא למענך אלקים חיים", ועד הקטע המרכזי של "הַמֶּלֶךְ".
אחד האלמנטים המרתקים אותם הוא מתאר הוא "הצעקה" הברסלבאית – אותה התפרצות רגשית ספונטנית שפורצת במהלך התפילה או ברגעים של התעוררות: "זה קורה באמצע תפילה, בתשליך על הנהר, ואפילו באמצע סעודת חג", מפרט בינדר. "פתאום מישהו מרגיש את העומס בלב ומוציא צעקה עמוקה. תוך שנייה, 3,000 איש צועקים איתו יחד. אף אחד לא אומר לך לצעוק, זו לא הוראה. זו מפרקת את הנפש, זה מגיע ממקום אותנטי לחלוטין."
הוא משחזר מיוזמתו רגע שבו העז לשנות מעט מהמנהג המקובל במניין של "שיינר": "בשנה שעברה, בקטע של 'הביאנו לציון עירך', החלטתי לא לשיר את השיר המוכר והקצבי, אלא לעבור לנוסח הברסלבאי המתרפק והמתחנן. עצרתי, לקחתי נשימה, והתחלתי להשתפך בקול. הקהל השתתק. פתאום, באמצע הנוסח, מישהו בקהל תקע צעקה מקמת לבבות, וכל האלף וחמש מאות איש הצטרפו אליו בבכי.
בסוף התפילה ניגש אליי בחור עם תלתלים, שנראה רחוק לכאורה, ואמר לי: 'הגעתי לפה והתלבטתי אם לקום בבוקר לתפילה בכלל. עכשיו אני מבטיח לך שמחר אני הראשון שמתייצב. נגעת לי ישר בלב, גרמת לי להבין שיש תוכן אמיתי במילים שאנחנו אומרים'."
בין היראה של הקלויז לחופש של "שיינר"
השיחה נוגעת גם בגבולות הגזרה הצרים של בעל התפילה בחסידות. בברסלב הקלאסית, השמירה על הנוסח המקורי היא בציפורניים.
"במאה שערים, במירון, ובפרט ב'קלויז' המרכזי באומן שבו מתפללים כ-4,500 איש – אסור לגעת בנוסח", מבהיר בינדר. "היה בעל תפילה ענק, משהו מטורף, שבאחד הימים העז לשיר את 'מכניסי רחמים' של חיים בנט באמצע הקטע. זה שיר יפהפה ומרגש, אבל הוא חרג מהנוסח. אנשים חיכו לו בחוץ, ומאז הוא כבר לא ניגש שם לעמוד. המקום שם לא סובל שינויים."
לעומת זאת, במניינים הפתוחים יותר, הציבור צמא לחידוש ולרגש שמביא איתו בעל התפילה: "במקום שבו אני מתפלל, הקהל רוצה שתביא את הלב שלך. אתה יכול לשלב ניגון, אתה יכול להאריך, אתה יכול להשתפך. כשאני אומר 'הַמֶּלֶךְ', והקהל מוחא כפיים במשך 30 שניות ברציפות ללא שום מוזיקה – רק מחיאות כפיים של המלכת הקב"ה – אתה מרגיש את עול המלכות באוויר. משהו שאי אפשר להסביר במילים, רק לבוא ולהרגיש."
0 תגובות