במסגרת התוכנית "עבודה שבלב" אירח משה מנס את הרב והחזן חגי ימיני לשיחה מרתקת על קולות, מסורת והכנה עמוקה לתפילה. השיחה נפתחה באמירה הידועה ש"כל התימנים הם זמרים וחזנים ויש להם קול נהדר" – אמירה שימיני מאשר, אך מסביר אותה לא רק בכישרון מולד אלא בעיקר בחינוך מוקדם ומתמשך.
ימיני מספר על בית הכנסת התימני שבו גדל: כבר מגיל שלוש-ארבע, ברגע שהילד מתחיל לדבר, מכינים אותו לפסוקים. בשמחת תורה עולים ילדים קטנים לתורה, ומי שמשמיע את קולו חזק יותר זוכה לביטחון עצמי מהציבור. גם לפני בר מצווה עולים ילדים כאחד משבעת הקרואים, ולצידם עומד ילד נוסף שאומר את תרגום אונקלוס – פסוק אחר פסוק. "זה משהו שמסלל אותם לעמוד בפני ציבור", מסביר ימיני. הוא עצמו זוכר שעלייתו הראשונה לתורה הסתיימה בבכי ובריחה, אך מאז עלה ושר בכל מקום שאליו הגיע.
המפגש בין המסורות הוא אחד הצירים המרכזיים בשיחה. ימיני גדל על הנוסח הבלדי התימני ומעריץ אותו, אך פיתח אהבה גדולה לנוסח האשכנזי-ישיבתי. "הרבי הגדול שלי בנושא התפילות הוא הרב צבי רוטנברג", הוא מספר, ומזכיר כיצד למד בישיבת "בית מאיר" אצל הרב צבי רוטברג והקשיב לקלטות שבהן הרב מקליט את עצמו לפני הימים הנוראים – כדי לבדוק אם הוא מרגש את עצמו, אם המילים מדויקות ואם הוא נוגע בנקודה הנכונה. גם הרב שולם שבדרון נהג כך. ימיני עצמו חוזר על התפילה מדי שנה, מתכנן מנגינות חדשות (כשהמקום מאפשר) ויושב עם הגבאים כדי להתאים את הסגנון לקהל.
ההבדלים בין הנוסחים בולטים במיוחד בימים הנוראים. בתפילה התימנית, מספר ימיני, כמעט אין חזרת ש"ץ ברוב התפילות, והכול נאמר יחד. במוסף לראש השנה, אחרי אבות מגיעים ישר למלכויות, זכרונות ושופרות – בלי הפיוטים הארוכים המוכרים מהנוסח האשכנזי. התוצאה: פחות המתנה ויותר תחושת קהילה מתפללת כאחד. "היום חזרת הש"ץ היא תוספת על תוספת", הוא מציין, ומזכיר שהתפקיד המקורי של החזן היה להוביל את מי שלא ידע לקרוא.
אבל ההכנה האמיתית, מדגיש ימיני, היא "עבודה שבלב". לא רק מנגינות ופיוטים, אלא הכנת הלב עצמו. הוא לומד הלכות תפילה במשנה ברורה ובשולחן ערוך, חוזר על הטקסטים עד שהוא מבין כל מילה, ומכין דגשים שיכולים "לזעזע את הציבור" ולהזכיר לו משהו. "התפילה צריכה להיות נטו דיבור אל השם", הוא אומר. כשהוא קורא בקול "עלינו לשבח" או פיוטים מורכבים, הוא קודם כול מסביר לעצמו מה כתוב, ורק אחר כך מוסר את זה לציבור.
ל40 פרקים נוספים של עבודה שבלב הקליקו כאן
הרגע המרגש ביותר בשיחה הגיע כשימיני בחר קטע שקרוב במיוחד ללבו: "כי כשמך כן תהילתך" מסוף "ונתנה תוקף". זה הקטע הראשון שבו הופיע בציבור, אחרי שלמדו אותו בקפידה חיים פייפל, נפתלי הרשטיק ורמון גולדשטיין. הוא שר את המילים בנעימה עדינה אך חזקה:
"כי כשמך כן תהילתך, קשה לכעוס ונוח לרצות... כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה... ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו..."
הקטע מגיע אחרי מעמד של פחד ואימת הדין, ומביא נחמה ובקשה. "אנחנו כל כך כלום, ואנחנו עומדים מול מלך חי וקיים, ומתקבלים – אנחנו בנים שלו. זה מדהים", אומר ימיני. הסגנון שלו, כפי שמנס מציין, מזכיר מעט את מיכאי סובר: חזנות גדולה אך גם מלטפת, כזו שגם מי שלא אוהב חזנות "כבדה" יכול להתחבר אליה. "אל תביאו את הציבור, אל תצעקו עלינו", מסכם ימיני את הגישה של מוריו.
בסיום השיחה איחל משה מנס לימיני, ולכל השומעים, שיתקבלו התפילות לכתיבה וחתימה טובה ולגמר חתימה טובה. השיחה כולה היא תזכורת חיה לכך שחזנות אמיתית אינה רק קול יפה – אלא עבודה של לב, מסורת, לימוד והבנה עמוקה של המילים שיוצאות אל מול המלך.
0 תגובות