הרב נחמיה שטיינברגר הוא חידה מהלכת. אם תפגשו אותו ברחוב, תראו דמות חרדית קלאסית: חזות ליטאית מוקפדת, שפה ישיבתית עשירה, ורבנות בקהילה נחשבת ברחביה. אבל מתחת לחליפה, מסתתרת אחת הדמויות המרתקות והמשפיעות ביותר על קו התפר שבין המגזר החרדי לחברה הישראלית.
כמי שכיהן כמנהל המכינה החרדית באוניברסיטה העברית ומוביל את התחום החרדי בקרן הפילנתרופית "מיימונידס", שטיינברגר חי את המתח הזה יום יום. אבל בפרק החדש של "תהודת זהות", הוא לא בא לדבר כעסקן או כאיש אקדמיה, אלא כבן ישיבה שעבר את המסלול הכי הארד-קור שיש – ויצא ממנו עם תובנות שקשה לעכל.
בראיון עומק, הוא משרטט את המסלול הפתלתל שעבר: מהילדות בבית וגן, דרך המשטר הקפדני של ישיבת 'אור ישראל', ועד למסדרונות האקדמיה והספקות על האתוס של "חברת הלומדים".
הילד מ"מערבא" שרצה להיות "פרומער"
סיפורו של שטיינברגר הפוך מהנרטיב המוכר של "נוער נושר". הוא לא נזרק מהמערכת; הוא הסתער עליה.
הוא גדל בשכונת בית וגן בירושלים, בבית של "קו התפר" – אביו לימד בישיבות הסדר והבית היה פתוח ומכיל, אך חרדי למהדרין. הוא למד ב"לויכטר" (מוסד של החינוך העצמאי עם לימודי חול ברמה גבוהה) והמשיך לישיבה התיכונית היוקרתית "מערבא".
"הייתי ילד טוב ירושלים," הוא מספר. "אבל בקיץ אחד, במחנה 'בני תורה' של הגרב"מ אזרחי זצ"ל, משהו בי נדלק. פגשתי את ה'ישיבה-בוחער' בתפארתו, את הברק בעיניים כשלומדים 'שניים אוחזין', והתאהבתי. החלטתי שאני רוצה להיות חלק מזה. לא רציתי בגרויות, רציתי להיות 'בן תורה' נטו".
למרות שאביו התעקש שיסיים בגרות מלאה (הבטחה שקיים לבסוף), שטיינברגר שאף לפסגה. הוא התקבל לישיבת "אור ישראל" בפתח תקווה, המוסד שנחשב ליהלום שבכתר הליטאי ולסמל של מצוינות תובענית.
"ראש הישיבה, הגאון רבי יגאל רוזן, אמר לנו בפירוש: 'כאן זה סיירת מטכ"ל'," הוא משחזר. "המשמעת הייתה ברזל. המבחנים היו קשים. בחור בשיעור א' שם יודע לצטט 'קצות' ו'שב שמעתתא' בעל פה. זה מקום לאנשים שבאו לעבוד".
הבריחה באמצע "שיעור ב"
אבל האידיליה נסדקה. שטיינברגר מתאר בראיון את הקושי הגדול לא בשיעורים המבריקים, אלא דווקא ב"סדר ב" – השעות הארוכות והאפורות של עמל התורה הסיזיפי.
"שם נמדדת ישיבה," הוא אומר. "לא בברק של השיעור כללי, אלא ביכולת לשבת שלוש שעות על תוספות קשה ולא לזוז".
נקודת השבירה הייתה סמלית להפליא: מונדיאל.
"זה היה בשיעור ב'," הוא מחייך במרירות. "בישיבה כמו 'אור ישראל' אין מה לדבר על לראות משחק כדורגל. הרגשתי שאני לא מסוגל. הלכתי ל'חיזוק' בישיבת מיר ברכפלד, שהייתה אז בהקמה, ופשוט לא חזרתי. עזבתי את הסיירת".
ההלם הכלכלי
אחרי החתונה, כמו אלפי אברכים אחרים, נכנס שטיינברגר לכולל חשוב. הוא למד חמש שנים, כתב ספר על מסכת חולין, והיה בטוח שעתידו מובטח בעולמה של תורה. ואז הגיעה המציאות.
"יש רגע שבו אתה מבין שזה לא עובד," הוא מתאר את הטראומה בגילוי לב נדיר. "אתה נשוי, יש ילד, ופתאום אתה צריך להביא כסף הביתה. לא דמי כיס, אלא פרנסה. ואתה מגלה שאתה חסר אונים. אין לך מקצוע, אין לך כלים, ואין לך מושג איך העולם עובד, עד שהבנתי שאני חייב לרכוש השכלה".
"התלמידים הרגישו ניצבים בהצגה"
אחת התחנות הכואבות בקריירה החינוכית שלו הייתה הקמת הישיבה התיכונית החרדית "חכמי לב" בירושלים. שטיינברגר, שהיה ממקימי המקום ומנהלו, עושה חשבון נפש נוקב על המחיר ששילמו התלמידים.
"הישיבה הזו הייתה פורצת דרך, אבל היא חטאה בחטא היוהרה," הוא מודה. "היינו עסוקים בלהוכיח לעולם שאפשר אחרת. רצינו להראות שחרדים יכולים לעשות בגרות ולהישאר יראי שמים. אבל התלמידים? הם הרגישו שהם שחקנים בהצגה אידיאולוגית של המבוגרים. הם הרגישו שהם האמצעי להוכחת התזה, ולא המטרה בפני עצמה. זה יצר ניכור וריחוק. ילד צריך להרגיש שאתה דואג *לו*, לא לכותרת בעיתון".
"עמי הארצות" בתנ"ך
המעבר לאקדמיה – תחילה במכללה בבית וגן ואחר כך באוניברסיטה העברית – הפגיש את שטיינברגר עם פערי ידע שהממו אותו, דווקא בתחומים ה"ביתיים" ביותר.
"חשבתי שאני יודע הכל," הוא מספר. "אבל כשהתחלתי ללמוד תנ"ך ומחשבת ישראל באקדמיה, חטפתי כאפה. פתאום שמעתי מרצים דתיים-לאומיים מישיבת הר עציון ('הגוש') שמלמדים תנ"ך לעומק – את הפשט, את ההקשרים ההיסטוריים, את המבנה הספרותי. הבנתי שעם כל הלמדנות הליטאית שלי, בתנ"ך אני פשוט 'עם הארץ'".
שטיינברגר טוען בלהט: "אנחנו החרדים לא לומדים תנ"ך. אנחנו לומדים את רש"י על התנ"ך. אנחנו מפחדים מהטקסט הישיר. המפגש עם הלימוד הזה היה מטלטל, אבל הוא בנה אצלי קומה רוחנית חדשה".
רבולוציה, לא אבולוציה
בחלק האקטואלי של השיחה, מנתח שטיינברגר את המשבר הנוכחי של החברה החרדית. לטענתו, השיטה של "לסמוך על הנס" ולקוות לשינוי איטי (אבולוציה) פשטה את הרגל.
"החמש שנים האחרונות היו קטסטרופה," הוא קובע. "קורונה, אסון מירון, פרשת ולדר, ועכשיו המלחמה והגיוס. המציאות איבדה סבלנות להסדר הישן שבו החרדים דורשים אוטונומיה אבל לא לוקחים אחריות. אי אפשר להגיד 'המדינה אשמה' באסון מירון, ובאותה נשימה לא לתת למדינה לנהל את האירוע".
הוא מזהיר: "אנחנו דוהרים לתרחיש של 'רבולוציה' – מהפכה בכפייה. אם לא ניקח אחריות על הכלכלה ועל הביטחון שלנו, המציאות תכפה את זה עלינו בצורה אכזרית וכואבת".
אל תשפטו את העריק
למרות הביקורת הנוקבת, את השיחה מסיים שטיינברגר במסר מפתיע של חמלה כלפי "החרדי הפשוט".
"כשרואים בחור ישיבה שנעצר כעריק, קל לכעוס עליו," הוא אומר. "אבל האמת היא שהוא קורבן. הוא עושה בדיוק את מה שחינכו אותו לעשות מגיל אפס. הוא שבוי בתוך מערכת לחצים אדירה. החברה החרדית צריכה להשתנות, אבל כלפי היחיד? אנחנו חייבים לנהוג במידת הרחמים. הוא לא האויב, הוא הילד של כולנו".
- הפקה: אבי טופורוביץ
0 תגובות