אחרי שקיעת ענני-השחור בכרמל, אפשר כעת להצביע על דבר שנפגע אנושות מהאסון, והוא: תרבות ה"סמוך" הידועה בציבוריות הישראלית.
סמוך, פירושו אין מה לדאוג. יש לנו צבא חזק; יש לנו משטרה חזקה; יש לנו ראש-ממשלה חזק, וגם נשיא שחי לנצח כנראה. ובמישור הפרטי, אני סומך על רופא-המשפחה שלי; אני סומך על פקיד-הבנק שלי, אני סומך על חברת-הסלולאר שלי.
עד שמגיעה התקלה…
וכשזו מגיעה מה קורה אז? מיד עולה לשידור "הדובר", מקשקש כמה הסברים והתנצלויות, מספר על הפקת-לקחים, ובמקרה הצורך מאיים שהדין ימוצה עם האחראים למחדל או לאסון. והאמון שב למקומו.
●
השריפה בכרמל זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כששמענו את הדיווחים הראשוניים על השריפה, יודה כל אזרח, כי הוא ציפה שבתוך שעה או שעתיים לכל היותר, יגיעו הדיווחים על סיומה של הדרמה. כי הרי הכבאיות בשטח, וגם מסוקים חגים מעל ומפחידים את האש.
אך לא כך היה. במקום זאת, שמענו את ראש-ממשלתנו מבקש על נפשו ועל ארצו מאומות-העולם. מדינת ישראל החזקה, מצהירה שאיננה יכולה.
כמה אירוני היה לשמוע במשך ימי הכיבוי, את פרפורי-הגסיסה של תרבות ה"סמוך" הישראלית, בנוסח הצהרות מביכות בסגנון "השגנו שליטה על האש", כשהם מחזיקים מים במשך כדקה עד הדיווח הבא: "האש מתפשטת". וחוזר חלילה.
בסוף התגברו על האש.
אחרי שבעים-ושבע שעות של לחימה, הושגה שליטה על האש. 16 מסוקי-כיבוי; 31 מטוסי-כיבוי; משאיות וחומרי-כיבוי-שריפות; פסיכולוגים ומומחים לשריפות – הגיעו מרחבי-העולם: ארה"ב; בולגריה; גרמניה; הולנד, רוסיה וכו´. ואם אינני טועה, אז גם כמה טיפות-גשם, הצטרפו לכוחות-הכיבוי בשעות האחרונות.
●
אכן. הגיע הזמן שנאמץ גישה יותר סקפטית, כלפי יצורים בני-אנוש. וכשנסתובב ברחובות העיר, לא נסמוך על הצבא שיהיה בסדר, וגם לא על המשטרה. וכשנשב אצל הרופא, נשאל שאלות נתעניין ולא נסמוך בעיניים-עצומות. וכשנתייצב מול פקיד-הבנק, לא נסמוך על שיקול-דעתו בלבד.
ישנה גם גרסא יהודית לתרבות ה"סמוך" הישראלית. היא אמנם קצת יותר ארוכה, אך גם יותר אמינה ומומלצת: "אין לנו על מי לסמוך, אלא רק על אבינו שבשמים".
(פורסם בבלוג הגניזה)