איראן של ימים אלו נראית כמו חבית חומר נפץ שפתילה כבר בוער בשני קצותיו. מצד אחד, מחאת ענק ששוטפת את המדינה ושואבת את כוחה מזעם כלכלי וייאוש של דור שלם. מצד שני, משטר פגוע ופרנואידי שמוכן "לשרוף את המועדון" ולגרור את האזור כולו למלחמה כוללת כדי להבטיח את הישרדותו.
התגובה ל"יום הדין": 500 טילים בדרך לישראל
המערב עוקב בדאגה אחרי הנעשה בטהראן, על פי הדיווח ב־NBC News, סכנת הטילים הבליסטיים – ומספרם הגדול של הטילים שהאיראנים יכולים להשתמש בהם בהתקפה – היא הדאגה המרכזית ביותר של ישראל, ומכאן שכינוסי הקבינט שעורך ראש הממשלה בנושא האיראני עוסקים גם בכך.
להמחשה, לטיל ה"ח'ייבר" האיראני טווח של 1,500 ק"מ, והוא היה הראשון שבידי איראן המבוסס על דלק מוצק, שלא מחייב תדלוק מורכב לפני השיגור.
משקל הראש הקרבי שלו מוערך ב-500 ק"ג.
הוא מסוגל לכסות כל נקודה בישראל ממעמקי איראן. האיום המדאיג באמת טמון ביכולת שלו לשאת ראשי קרב מתפצלים, שנועדו "להציף" את מערכות ההגנה האווירית של צה"ל ולייצר הרס היקפי רחב בו-זמנית.
המלכוד של טהראן: יד אחת על ההדק, השנייה על שולחן הדיונים בתוך סיר הלחץ הזה, נראה כי הדיפלומטיה האיראנית מנסה למנוע את הפיצוץ הבלתי נמנע ברגע האחרון. שר החוץ האיראני, עבאס אראקצ'י, שיגר השבוע מסר כפול לעולם: מחד, הצהרה על נכונות למשא ומתן המבוסס על "כבוד הדדי" – קוד לריכוך הסנקציות שחונקות את הרחוב האיראני – ומאידך, הבהרה כי המדינה "מוכנה לחלוטין" למלחמה כוללת.
הפרשנות בירושלים למסריו של אראקצ'י היא ברורה: המשטר האיראני מבועת מהאפשרות של מתקפה חיצונית שתשתלב עם המהומות מבית. הדיבורים על "משא ומתן" הם ניסיון לקנות זמן ולייצר לגיטימציה בינלאומית, בעוד שהאיום במלחמה נועד להרתיע את המערב מלתמוך במפגינים. זהו בדיוק המקום שבו ישראל נכנסת לתמונה כ"צל מאחורי הפרגוד" – במטרה לחשוף את הבלוף ולמנוע מהמשטר את חבל ההצלה הדיפלומטי שהוא כל כך זקוק לו.
לצד זאת, בתקשורת הרשמית באיראן מדווחים רבות על חילול הקודש ושריפת מסגדים על ידי המפגינים. בפרסום הזה הם טוענים שהמסגד בסראבלה, אילאם, נשרף במהלך ההפגנות. המטרה שלהם היא להראות שאין שהמפגינים לא חסים על סמלי קודש והם סתם פרזיטים.
הצל מאחורי הפרגוד: כך פועלת ישראל ב"שטחים האפורים"
בזמן שהאיומים בטילים ממלאים את הכותרות, המערכה האמיתית מתנהלת מתחת לרדאר. השאלה המרכזית במערכת הביטחון היא: האם ישראל צריכה לדחוף את המשטר האיראני אל מעבר לצוק?
עודד עילם, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מסביר במאמר שפורסם ב"ישראל היום" כי פעולה פומבית היא טעות אסטרטגית.
"ישראל חייבת להישאר הצל מאחורי הפרגוד", הוא מסביר. לדבריו, הדרך להפלת המצודה עוברת בארבעה מסלולי חשאיות:
לוחמת תודעה כירורגית: לא עוד כרוזים, אלא הזרמת מידע מפליל על שחיתות אישית של בכירי המשמרות ישירות למכשירי הטלפון הפרטיים של האזרחים והלוחמים.
סדקים במנגנון: יצירת ערוצי תקשורת חשאיים לדרגי הביניים בצבא ובמשטרה, תוך הבטחה לחסינות ב"יום שאחרי" – במטרה לעודד עריקה שקטה.
מתיחת קווי האספקה: תמיכה חשאית בקבוצות בדלניות בפריפריה האיראנית (כורדים ובלוצ'ים). המהלך הזה מאלץ את המשטר לפצל כוחות ולשלוח דיוויזיות לקצוות המדינה, מה שמחליש את ההגנה על מוקדי השלטון בטהראן.
הלוויין נגד השאלטר: אספקת אינטרנט רציף באמצעות טכנולוגיות לוויין וסייבר, כדי למנוע מהמשטר "להוריד את השאלטר" על התקשורת של המפגינים.
למה המשטר עדיין לא נפל?
למרות הזעם המטורף – מעל 500 הרוגים ו-10,000 עצורים לפי דיווחים בארה"ב – המהפכה סובלת מבעיה מבנית. עילם מגדיר זאת כ"נהר שפרץ את סכריו: יש למחאה עוצמה לשטוף הכל, אך ללא הנהגה מאוחדת שתתחום את הזרם, המים פשוט מתפזרים במישור ונספגים באדמה.
האופוזיציה האיראנית נותרה מפולגת: רזא פהלאווי נתפס כנוסטלגיה מלוכנית שאינה מדברת לשכבות העוני, וכוכבי תרבות כמו עלי קרימי ("מאראדונה האסיאתי") מחזיקים בהשפעה ברשתות, אך לא בפיקוד על כוח חמוש. כדי להפיל את המצודה בטהראן, נדרשת מסה קריטית של מיליונים שתהפוך את הדיכוי לבלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית – וזהו בדיוק הנתיב שישראל מנסה לסלול בזהירות, מבלי להשאיר טביעות אצבע.
0 תגובות