ויקטור דייוויס הנסון, היסטוריון צבאי וחוקר העולם הקלאסי, הקדיש מאמר חדש לשאלה שהפכה לאחת הסוערות בפוליטיקה האמריקאית: מדוע ישראל הפכה למוקד של ביקורת חריפה כל כך, בעוד שמדינות אחרות המעורבות במלחמות ובמעשי טבח זוכות, לטענתו, ליחס שונה.
במאמרו, שפורסם ב־18 באוגוסט ב״אמריקן גרייטנס״ תחת הכותרת ״עייפות משנאת ישראל״, הנסון טוען כי קיימת חוסר פרופורציה ביחס לישראל. כבר בפתיחה הוא כותב כי ישראל זוכה ל״שנאה אובססיבית״, אף שמדינות אחרות אחראיות למעשי זוועה קשים.
אחת הטענות המרכזיות שלו נוגעת לכסף ולשאלת ההשפעה הזרה על מוסדות אמריקאיים.
״האם אמריקה באמת שבויה בהשפעה יהודית?״, שואל הנסון, ומיד מציג את המספרים שלדבריו מחייבים את השאלה להיבחן מחדש. לפי הנתונים שהוא מביא, ישראל תרמה מאז הקמתה כ־300 מיליון דולר, כשהסכום מתואם לאינפלציה, לאוניברסיטאות ולארגונים ללא מטרות רווח בארצות הברית. מנגד, הוא מציין כי מדינות המפרץ העבירו יותר מ־12 מיליארד דולר וסין יותר מ־6 מיליארד.
״ובכל זאת, איכשהו ישראל מואשמת בקנייה ובהפעלת מנוף על מוסדות אמריקאיים״, הוא כותב.
מכאן עובר הנסון לשאלת הסיוע האמריקאי. לדבריו, מאז תחילת המלחמה באוקראינה בפברואר 2022 העבירה ארצות הברית לאוקראינה כמעט 200 מיליארד דולר בסיוע צבאי וכלכלי. הוא טוען כי מדובר בערך פי עשרה מהסכום שניתן לישראל באותה תקופה.
ההשוואה נועדה, מבחינתו, לערער את הטענה שישראל היא הנהנית החריגה מתמיכתה של וושינגטון. הוא מוסיף כי במקביל ישראל הייתה נתונה למתקפות של יותר מ־30 אלף טילים וכטב״מים מצד איראן וארגונים חמושים באזור.
אבל הנקודה הטעונה ביותר במאמר היא המלחמה בעזה והוויכוח סביב מספר ההרוגים.
הנסון טוען כי אי אפשר לבחון את הנתונים בלי להביא בחשבון את אופי הלחימה בשטח בנוי ואת העובדה שחמאס פועל בתוך אזורים אזרחיים. הוא מצטט את ג׳ון ספנסר, חוקר לוחמה עירונית בווסט פוינט, שלפיו היחס בין הרוגים מקרב הלוחמים לבין האזרחים בעזה נע בין אחד לאחד לאחד לשניים – לטענתו, נמוך משמעותית מהיחס של אחד לתשעה שבו נעשה שימוש בחלק מההשוואות.
״במלחמה בשטח בנוי היחס בין הרוגים לוחמים לאזרחים בעזה נע בין 1:1 ל־1:2״, כותב הנסון כשהוא מפנה למחקריו של ספנסר.
הטענה הזו משמשת אותו כדי להדגיש שמספר ההרוגים הכולל, כשלעצמו, אינו מספר את כל הסיפור. לדבריו, צריך לבחון גם את זהות ההרוגים, את אופי הלחימה ואת השימוש שעושה חמאס בתשתיות אזרחיות.
החזית הרביעית היא ההיסטוריה.
הנסון דוחה את ההגדרה של ישראל כמדינה קולוניאליסטית ואת הטענה שהיהודים הם ״מתיישבים קולוניאליסטים״ בארץ ישראל. הוא מצביע על הקשר ההיסטורי היהודי לארץ שנמשך, לדבריו, כ־3,500 שנה.
״יהודים יכולים לטעון כי הם חיו במולדתם הנוכחית לפחות 3,500 שנה״, הוא כותב.
מכאן הוא מפנה את הדיון למדינות אחרות: סין וטיבט, טורקיה וצפון קפריסין, אזרבייג׳ן וארמניה, ואף למדינות אירופיות המחזיקות בשטחים מעבר לים. השאלה שלו אינה אם ישראל חפה מביקורת, אלא מדוע המונחים ״קולוניאליזם״, ״אפרטהייד״ ו״טיהור אתני״ מופנים כלפיה באופן שהוא רואה כחריג.
הנסון מסיים את המאמר בטענה רחבה בהרבה מהוויכוח על מדיניות ישראל.
לדבריו, ״לשנוא את ישראל תוך תמיכה בחמאס״ אינו מאבק אמיתי למען זכויות אדם, אלא סימן לתופעה עמוקה יותר במערב. הוא טוען כי השנאה לישראל חושפת, לדבריו, לא רק עמדה כלפי מדינה אחת, אלא משהו על הערכים והדעות הקדומות של מי שמאמץ אותה.
0 תגובות