במבט ראשון קשה להאמין שהמטוס המוזר הזה היה כלי עבודה מרכזי בתוכנית החלל האמריקנית. ה"סופר גאפי" נראה יותר כמו לווייתן מעופף מאשר מטוס תובלה, אך העיצוב החריג שלו נועד למטרה אחת: להעביר באוויר מטענים עצומים שלא ניתן היה לשנע במטוסים רגילים.
המטוס פותח בשנות ה־60 על בסיס מטוס הנוסעים בואינג 377, שעבר שינוי דרמטי. גופו הורחב באופן משמעותי, נבנה סביבו תא מטען עצום, ובחזית הותקן אף ענק שנפתח הצידה. המבנה הזה אפשר למהנדסים להכניס לתוך המטוס חלקי רקטות וחלליות שלמים.
אחד ההישגים המרשימים ביותר של ה"סופר גאפי" הגיע בתקופת תוכנית אפולו. המטוס היה היחיד בעולם שהוביל בשלמותו את שלב ה־S-IVB, השלב השלישי של רקטת סטורן 5 – הרקטה האדירה ששימשה את נאס"א לשיגור האסטרונאוטים אל הירח.
במקום לפרק את הרכיבים הענקיים לחלקים קטנים ולהרכיב אותם מחדש, ניתן היה להכניס אותם אל תוך המטוס ולהעביר אותם במהירות ממפעלי הייצור אל מתקני נאס"א. בכך הוא הפך לחוליה חשובה בשרשרת הלוגיסטית שהייתה דרושה כדי להוציא לפועל את משימות אפולו.
ה"סופר גאפי" לא הסתפק במשימות אפולו. הוא שימש גם להעברת רכיבים עבור תוכנית סקיילאב, ובהמשך המשיך לשאת ציוד ומטענים חריגים עבור תוכניות חלל נוספות.
הנתונים שלו מרשימים לא פחות מהמראה: בהתאם לגרסה, הוא היה מסוגל לשאת יותר מ־20 טונות של מטען, בתוך תא מטען בעל ממדים חריגים. האף הנפתח היה למעשה אחת התכונות החשובות ביותר שלו, משום שהוא אפשר להכניס מטענים רחבים וארוכים שלא היו נכנסים דרך דלת מטען רגילה.
למרות המראה המגושם, המטוס הפך לפתרון הנדסי מבריק. הוא לא נבנה כדי להיות מהיר, יפה או מפואר אלא כדי לעשות משהו שמטוסים אחרים פשוט לא יכלו לעשות.
גם עשרות שנים לאחר עידן אפולו, שמו נותר מזוהה עם אחת התקופות הגדולות בתולדות התעופה והחלל – תקופה שבה כדי להגיע לירח, היה צורך לא רק ברקטה אדירה, אלא גם במטוס מוזר במיוחד שיידע להביא אותה לשם.
0 תגובות