אלמוג חולות, תושבת קיבוץ נירים לשעבר' האמינה בשלום עם הפלסטינים. "זה רק חמאס שיורה עלינו טילים, 95% מהאוכלוסייה הם כמונו", היא נהגה לומר לפני יותר משנה וחצי.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. באותו בוקר, היא החזיקה בחוזקה בדלת הממ"ד שלה בביתה שבקיבוץ נירים, כדי למנוע ממחבלי חמאס לחדור ולבצע טבח בבני משפחתה. כך במשך 12 השעות הארוכות ביותר בחייה.
"חולות ומשפחתה שרדו, אבל לא האמונה שלה בשלום", מתארים ב-CNN.
"אני לא יודעת במה אני מאמינה, אבל זה לא שלום", אמרה לרשת האמריקנית.
אלמוג תיארה את החיים המנותקים בקיבוץ. "קיבוצים הם כמו גן עדן עלי אדמות במובנים רבים", אמרה. "אתה חי בקהילה שבה כסף הוא לא הדבר הכי חשוב... אנשים מכירים אחד את השני, אנשים אכפתיים אחד מהשני, ואנשים עוזרים אחד לשני."
אולי החיים הבטוחים והשקטים הללו, הם שגרמו לחולות ולרבים אחרים כמוה להאמין שהשלום עם הפלסטינים הוא אפשרי.
משפחתה של אלמוג אמנם התרגלה לירי של רקטות וטילים במהלך השנים, אך גם את זה היא ידעה להסביר, למען "השלום". "הילדים שלי ידעו לענות לאנשים שהאנשים שזורקים טילים הם פשוט חמאס, ורוב האנשים בעזה טובים - בדיוק כמוהם".
כשאנשים מחוץ לקיבוץ אמרו עליה שהיא "נאיבית", היא האמינה שהם ימניים מדי וכי הצדק והאמת בידיה. כיום היא מודה: "אני זו שטעיתי".
"חשבתי שאנחנו רוצים לחיות יחד... כמו שתי מדינות... אנחנו יכולים לעבוד יחד, אנחנו יכולים לחיות יחד", היא אומרת ל-CNN.
היום, הדעה שלה בנושא עזה קרובה יותר לזו של סמוטריץ' ובן-גביר.
"אנחנו חייבים לכבוש את הגבול, להזיז את הגבול, ולשים שם שדות תפוחי אדמה ובוטנים עד הים. זו מערכת שונה, ואנחנו חייבים לעשות את זה", אומרת השמאלנית לשעבר בראיון.
תוכנית ההגירה של טראמפ אמנם מוצאת חן בעיניה, אך היא אינה מאמינה שהדבר אפשרי. "האם הייתי רוצה לקום מחר בבוקר, להתעורר ולראות שכל האנשים בעזה נעלמו והכל שקט? כן. באותו נושא, הייתי רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שכל האנשים בעזה רוצים שלום", אמרה, לפני שהוסיפה: "אבל האם אני חושבת ש(אחד מהם) אפשרי? לא."