אם יש מקומות בעולם שמסמלים כיום חיי פאר ועושר מופלגים, דובאי היא כמובן אחד מאותם המקומות. אך למרות העשירות והמותרות שהיא מציגה לראווה, יש לה גם צד נוסף, פחות פוטוגני.
בדובאי מתקיימת מערכת מעמדות ברורה וקשיחה, שמבוססת על מוצא, לאום, מקצוע ומעמד כלכלי. רק כ-10% מהאוכלוסייה הם אזרחים אמירתים, הנהנים מהטבות ממשלתיות, דיור מסובסד, גישה חופשית לחינוך ובריאות, ומשרות בשירות הציבורי. לעומתם, כ-90% מהתושבים הם עובדים זרים, המפוזרים על פני מדרג רחב של מקצועות – ממנהלים ובעלי מקצועות חופשיים ועד לפועלי בניין ועובדי ניקיון.
פערי ההכנסה בדובאי חדים במיוחד: בעוד עובדים זרים ממדינות המערב ומקצועות ההייטק מרוויחים עשרות אלפי דירהאם בחודש ונהנים מוויזות יוקרתיות, מרבית העובדים מדרום אסיה ואפריקה משתכרים פחות מ-2,500 דירהאם בחודש, חיים בתנאים צפופים ומרוחקים מהעיר, ולעיתים שולחים 70% מהכנסתם למשפחותיהם ומהיתר חיים חיי דוחק. שוק הנדל"ן מחמיר את הפערים: מחירי הדירות במרכז העיר עלו ב-300% מאז 2002, והמשפחות מהמעמד הבינוני נדחקות לפרברים, בעוד העשירים שולטים בשכונות היוקרה.
המערכת הכלכלית והחברתית מעצימה את המתח בין המעמדות. עובדים זרים כפופים למערכת הקפאלה, שמעניקה למעסיקים שליטה כמעט מוחלטת על חייהם – מה שמוביל לניצול, גזילת שכר, החרמת דרכונים, ולעיתים אף לעבודה בתנאים הקרובים לעבדות. איסור על התאגדות מקצועית או שביתות מגביל את יכולתם של עובדים לשפר את תנאיהם, ומחזק את תחושת חוסר האונים והניכור.
הפערים אינם רק כלכליים – אלא גם חברתיים ותרבותיים. המעמדות הגבוהים, בעיקר אזרחים ובעלי הון זרים, חיים באזורים נפרדים, נהנים משירותי חינוך ובריאות פרטיים, בעוד המעמדות הנמוכים מתקשים לקבל שירותים בסיסיים, ונדרשים להסתפק במוסדות ציבוריים צפופים או יקרים. לפי דיווחים, תחושת הניכור והמתח בין המעמדות גוברת, במיוחד לנוכח יוקר המחיה, קיפאון השכר במעמד הביניים, והיעדר אופק לשיפור מעמדם של העובדים הזרים.
מחקרים מצביעים על כך שהמתח החברתי בדובאי אינו גלוי לרוב, בשל מדיניות דיכוי מחאות והגבלות על חופש ההתארגנות, אך הוא קיים מתחת לפני השטח, במיוחד בקרב המעמד הבינוני והנמוך, שמרגיש מודר ומוחלש. תהליכים אלה דומים לדפוסים שנצפו במדינות ערביות נוספות, שבהן שחיקת המעמד הבינוני הובילה לתסיסה חברתית.
לסיכום, דובאי היא עיר של עושר קיצוני לצד עוני והדרה, כשפערי המעמדות יוצרים מתח חברתי מובנה, שמוסתר לעיתים אך מורגש היטב בקרב רוב תושביה. מה יהיה בעתיד? האם נהיה עדים למהפכה או מרד שיביאו שינוי על עיר הזהב והיהלומים? ימים יגידו.
0 תגובות