בעבר, השכחה הייתה אחד המנגנונים החברתיים והביולוגיים החשובים ביותר של האנושות. טעויות העבר, חובות כספיים שנסגרו או אירועים מביכים נטו להתפוגג עם חלוף הזמן, קבורים בארכיוני נייר מאובקים שדרשו מאמץ פיזי וכספי ניכר כדי לאתרם. השכחה העניקה לאדם את היכולת להשתקם, להמציא את עצמו מחדש ולפתוח דף חלק. אולם, המהפכה הדיגיטלית הפכה את המשוואה: הזיכרון הפך לברירת המחדל, והשכחה הפכה למשאב יקר המצריך הליכים משפטיים מורכבים. האינטרנט כבר לא שוכח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מנועי החיפוש, ובראשם גוגל, יצרו מצב שבו כל אדם נושא עמו "צל דיגיטלי" בלתי מתכלה. כל חיפוש פשוט של שם עשוי להעלות פיסות מידע מיושנות, לא רלוונטיות או פוגעניות, שיוצרות פרופיל מעוות של הפרט בעיני מעסיקים, בני זוג פוטנציאליים והחברה כולה. הפרדוקס של הזיכרון האינסופי הוא שמידע שנכון עובדתית בנקודת זמן אחת, הופך לשקרי או מטעה באופן מהותי בנקודת זמן אחרת, פשוט משום שהוא מסרב להיעלם.
סיפורו של מריו קוסטחה גונזלס: האיש שהחליט להילחם באלגוריתם
הסיפור שהגדיר את המאה ה-21 מבחינה משפטית החל בשנת 1998 בברצלונה. העיתון "לה ונגוארדיה" (La Vanguardia) פרסם שתי הודעות קצרות בדבר מכירה פומבית של נכסים השייכים למריו קוסטחה גונזלס, עקב חובות לביטוח הלאומי. הפרסום היה חוקי לחלוטין באותה עת, שכן הוא נעשה בהוראת הממשלה כדי להבטיח את פירעון החובות.
עשור לאחר מכן, קוסטחה גונזלס כבר היה אדם אחר. החובות הוסדרו מזמן, הוא פיתח קריירה מקצועית ועשה חיל, אך למרות הכל גילה כי שמו הטוב נותר כבול לאותה מודעה מ-1998. בכל פעם שחיפשו את שמו בגוגל, שתי התוצאות הראשונות היו הקישורים לאותן מודעות עיקול. קוסטחה גונזלס הרגיש כי מנוע החיפוש יוצר מצג שווא לגבי מצבו הכלכלי הנוכחי ופוגע בזכותו הבסיסית לשיקום ולפרטיות.
בשנת 2010 פנה קוסטחה גונזלס לסוכנות הספרדית להגנה על מידע (AEPD) בתלונה נגד העיתון ונגד גוגל. הוא דרש שהעיתון יסיר את המידע מארכיון האינטרנט שלו ושגוגל תחדל מלהציג את הקישורים. הסוכנות הספרדית קיבלה החלטה מאוזנת: היא דחתה את התלונה נגד העיתון, בטענה שהפרסום היה חוקי ומשרת תפקיד ארכיוני, אך היא הורתה לגוגל להסיר את הקישורים. גוגל, שראתה בכך איום על המודל העסקי שלה ועל חופש המידע, ערערה לבית המשפט הגבוה בספרד, וזה הפנה את השאלה לבית הדין האירופי לצדק (CJEU).
המהפכה המשפטית נוסח האינטרנט: מדוע גוגל היא "בעלת שליטה במידע"?
פסק הדין שניתן ב-13 במאי 2014 הדהים את עולם הטכנולוגיה. גוגל טענה כי היא אינה אחראית לתוכן המופיע באתרים צד ג' וכי היא פועלת כצינור להעברת מידע בלבד. אולם, בית הדין האירופי קבע כי פעולת האיסוף, האינדוקס והארגון של המידע האישי על ידי מנוע החיפוש מהווה "עיבוד מידע אישי" (Processing of personal data).
יתרה מכך, בית הדין קבע כי מפעיל מנוע החיפוש הוא "בעל שליטה" (Controller) במידע זה, כיוון שהוא זה שקובע את המטרה ואת האופן שבו המידע מוגש למשתמש. המשמעות הייתה מרחיקת לכת: מנועי חיפוש חייבים לציית לחוקי הגנת המידע האירופיים, גם אם השרתים שלהם נמצאים מחוץ ליבשת, כל עוד יש להם נציגות עסקית המקדמת את שירותיהם במדינות האיחוד (כמו גוגל ספרד).
בית הדין קבע כי לאנשים פרטיים יש זכות לבקש הסרה של קישורים אם המידע המקושר הוא "לא מדויק, לא מספיק, לא רלוונטי או מוגזם". מהפכנית במיוחד הייתה הקביעה כי ככלל, הזכות לפרטיות של הפרט גוברת על האינטרס הכלכלי של מנוע החיפוש ואף על האינטרס של הציבור הרחב למצוא את המידע דרך חיפוש השם הספציפי של האדם. סייג חשוב הוטל רק כאשר מדובר בדמויות ציבוריות, שם האינטרס הציבורי עשוי להצדיק את המשך הצגת המידע.
יישום הזכות להישכח: גוגל בתפקיד השופטת והתליין
בעקבות פסק הדין, גוגל נאלצה להקים מנגנון אדיר לטיפול בבקשות להסרת תוכן. היא פרסמה טופס מקוון שבו יכול כל אזרח אירופי לנמק מדוע קישור מסוים פוגע בו. מאז, הוגשו מיליוני בקשות, וגוגל הפכה, במידה רבה, לערכאה שיפוטית פרטית המכריעה בין פרטיות לחופש הביטוי על בסיס יומיומי.
הנתונים שנאספו בעשור האחרון חושפים את היקף התופעה. גוגל מדווחת כי היא דוחה כמחצית מהבקשות. דחייה זו מתבססת לרוב על הטענה כי המידע עדיין רלוונטי לציבור, למשל במקרים של עבירות פליליות חמורות, הונאות פיננסיות של אנשי עסקים או התנהלות של נבחרי ציבור שלעברם ישנה השלכה ישירה על תפקידם כיום.
הביקורת על התהליך היא רבה. פעילי חופש ביטוי טוענים כי גוגל מסירה קישורים "ביד קלה" מדי כדי להימנע מחיכוך עם הרגולטורים, ובכך יוצרת צנזורה שקטה של ההיסטוריה. מצד שני, מומחי פרטיות טוענים כי גוגל שומרת לעצמה כוח מוגזם להחליט מה "רלוונטי" ומה לא, ללא פיקוח שיפוטי אמיתי ברוב המקרים.
הפנים האנושיות של השכחה
מאחורי המספרים היבשים והטרמינולוגיה המשפטית עומדים אלפי אנשים שחייהם השתנו בזכות הזכות להישכח - גם אצלנו בישראל. במקרים רבים, מדובר באנשים נורמטיביים שמעידה אחת בעברם הפכה לכתם נצחי שמנע מהם פרנסה ושיקום.
הזכות להישכח בישראל: מהפכת 2025
במשך שנים, ישראל נחשבה למעוז של חופש הביטוי, כאשר בתי המשפט נטו להעדיף את זכות הציבור לדעת על פני הזכות לפרטיות בכל הנוגע לפרסומים מהעבר. חוק הגנת הפרטיות הישראלי, שנחקק בשנת 1981, היה מיושן ולא נתן מענה לאתגרי האינטרנט.
ניסיונות חקיקה קודמים בשנים 2014, 2016 ו-2017 לעגן את "הזכות להישכח" נכשלו שוב ושוב בשל התנגדות של כלי תקשורת וארגוני זכויות אדם שחששו מפגיעה בחופש העיתונות. בתי המשפט, מצדם, סירבו להכיר בזכות כזו ללא הסמכה מפורשת מהמחוקק. בעתירות כמו "בג"ץ חשבים" או "עניין אלסטר נ' פיוניר", קבעו השופטים כי בהיעדר חוק, לא ניתן לחייב מנועי חיפוש למחוק מידע אמיתי. הכלי היחיד שעמד לרשות הנפגעים היה חוק איסור לשון הרע, אך הוא התברר כלא יעיל במקרים שבהם המידע היה נכון עובדתית אך פשוט "מיושן".
אולם, ב-5 באוגוסט 2024 אישרה הכנסת את תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות, אשר נכנס לתוקף ב-14 באוגוסט 2025. תיקון זה, יחד עם תקנות הגנת המידע החדשות (בנוגע למידע המועבר מהאיחוד האירופי), מיישר קו עם ה-GDPR האירופי ומציג לראשונה את "הזכות למחיקה" בדין הישראלי.
תיקון 13 מגדיר מחדש מהו "מידע רגיש" (כעת "מידע בעל רגישות מיוחדת"), וכולל בתוכו נתונים ביומטריים, מידע על נטייה מינית, מצב כלכלי ועבר פלילי. החוק הישראלי החדש מכיר בכך שבעולם של בינה מלאכותית ועיבוד נתונים מאסיבי, הזכות לפרטיות אינה רק "זכות להיעזב לנפשך", אלא הזכות לשלוט במידע האישי שלך ובאופן שבו הוא נשמר ומוצג.
אתגרי העתיד: בינה מלאכותית והקרב על הגלובליות
למרות ההתקדמות החקיקתית, הזכות להישכח ניצבת בפני אתגרים טכנולוגיים ופוליטיים חסרי תקדים.
הקרב על הגבולות
אחד העימותים המשפטיים הקשים ביותר התרחש בין גוגל לרשות הצרפתית להגנת מידע (CNIL). צרפת דרשה שגוגל תסיר קישורים מכל הדומיינים שלה בעולם (כולל google.com האמריקאי) ול רק מדומיין מקומי בצרפת, בטענה שהסרה רק מהגרסאות האירופיות (כמו google.fr) אינה יעילה. בשנת 2019 קבע בית הדין האירופי פשרה: גוגל אינה חייבת ליישם את הזכות להישכח באופן גלובלי, אלא רק בתוך האיחוד האירופי. עם זאת, עליה להשתמש בטכנולוגיות חסימה גיאוגרפיות (Geo-blocking) כדי למנוע ממשתמשים בתוך אירופה לעקוף את ההסרה על ידי כניסה לגרסה האמריקאית. סוגיה זו נותרה שנויה במחלוקת, שכן מדינות, כמו ישראל, עשויות לדרוש בעתיד הסרה רחבה יותר כדי להגן על אזרחיהן.
הבינה המלאכותית: הזיכרון שלא ניתן למחוק?
הופעת מודלי שפה גדולים (LLMs) כמו ChatGPT ו-Claude מציבה סימן שאלה ענקי על עתיד הזכות להישכח. מנוע חיפוש מסורתי רק "מצביע" על מידע שנמצא באתרים אחרים. לעומת זאת, מערכות AI "לומדות" את המידע ומטמיעות אותו בתוך האלגוריתמים שלהן.
אם מודל AI למד על עברו הפלילי של אדם מתוך מיליוני דפי אינטרנט, קשה מאוד מבחינה טכנית "לבודד" את המידע הזה ולגרום למודל לשכוח אותו מבלי לאמן את המודל מחדש בעלות של מיליוני דולרים. תיקון 13 הישראלי וה-AI Act האירופי מנסים להתמודד עם כך על ידי דרישה לשקיפות ואחריותיות מצד מפתחי המערכות, אך הפתרון הטכנולוגי המלא עדיין אינו נראה באופק.
נקודת המבט של היהדות
את האפשרות לשכוח את העבר ולא לזכור אותו לאחר אנו מכירים כבר מהתורה. בפרשת בהר נאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ה, י"ז) חז"ל הבהירו שבאונאת דברים הכתוב מדבר
"הא כיצד אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו 'פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה'. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד".
וכעת, לאחר שקבלנו מבט מעמיק יותר על השפעת זיכרון העבר השלילי על עתידו של אדם, הדברים מקבלים משנה תוקף.
ובכלל, נקודה מסויימת שהוזכרה בדברי חז"ל הנ"ל כדי לעמוד עליה לרגע. כולנו מכירים את אונאת דברים כאיסור שנוגע לשינוי מן האמת, ואכן לפי המשך הגמרא שם זוהי פרשנות נוספת לכתוב. הנטייה הרווחת היום לצערינו הרב היא שכאשר רואים אדם שכלתה אליו הרעה מחפשים לכך סיבות שונות ומשונות. 'פלוני שנפגע בתאונת דרכים? ככל הנראה הביא את זה על עצמו, הוא הרי לא התפלל כמו שצריך או לא למד מספיק. ופלונית שחלתה ל"ע הרי זה בגלל ענייני צניעות שלקתה בהם..." והנה, חז"ל הורו לנו שיש בכך אונאת דברים, לאו דאוריתא. אסור לנו לשפוט את האחר על סמך העבר שלו, הוא לפננו כדף חלק. "באשר הוא שם".
סופו של המאבק
פרשת מריו קוסטחה נגד גוגל לא הייתה רק מקרה משפטי על חובות ישנים, היא הייתה רגע של התפכחות חברתית. היא סימנה את סוף העידן שבו הטכנולוגיה נתפסה ככוח נייטרלי והכירה בכך שלאלגוריתמים של חיפוש יש כוח לעצב גורלות אנושיים. הזכות להישכח אינה מנסה למחוק את האמת או לשכתב את ההיסטוריה, אלא להחזיר לאדם את "הזכות לשתיקה" על אירועי עבר שאינם רלוונטיים עוד למצבו הנוכחי.
בישראל, המהפכה של אוגוסט 2025 תעמיד את המשק הישראלי במבחן חדש. בנקים, חברות ביטוח, אתרי חדשות ומנועי חיפוש יצטרכו לאמץ תרבות של "פרטיות כברירת מחדל" ולהכיר בכך שלכל אדם מגיע דף חלק. האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשיקום ימשיך להשתנות, אך המסר של מריו קוסטחה ברור: בעולם שבו הזיכרון הדיגיטלי הוא נצחי, הזכות להישכח היא התרופה היחידה שמאפשרת לנו להיות בעלי יכולת להשתנות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כפי שסיכם זאת קוסטחה עצמו בראיון לאחר הניצחון: "אנשים שואלים אותי כמה כסף הוצאתי על המאבק הזה. זה עלה לי כסף, לא מעט, אבל בסוף מה שחשוב הוא שהרעיונות ניצחו". עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, הניצחון הזה הוא ההבדל בין חיים בצל העבר לבין עתיד של הזדמנות שנייה.
0 תגובות