בפרק החדש של התוכנית "בריא לדעת" בהנחיית יוסי סרגובסקי, מתארח פנחס וייס עו"ס קליני - מומחה בטיפול זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, ומנהל של מרכז הטיפולי "מבטח" בירושלים.
בזמן האחרון כולנו מרגישים את הכאב. עוד מקרה קשה, עוד צעיר שאיבד תקווה. מאחורי כל סיפור כזה עומדת נשמה יקרה, בן תורה, תלמיד, בן אהוב של משפחה עולם שלם שקרס. השאלה שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו היא: איך זה קורה אצלנו? איך מגיע ילד חרדי למצב שבו נדמה לו שאין מוצא?
אני פוגש את השאלות האלה מדי יום. נערים מגילי שתים־עשרה ועד עשרים וארבע, ולעיתים גם מבוגרים, שמרגישים שהם טובעים בכאב. רובם לא באמת רוצים למות הם רוצים להפסיק לסבול.
בעבר, כשיהודי חווה מצוקה, הוא ידע לאן לפנות לתפילה, לרב, לחבר טוב, לשיחה עם הורה או איש מקצוע. אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. בעקבות חשיפה מתמדת לאירועים קשים הקורונה, אסון מירון, האסון בקרלין, המלחמות, וגם סרטונים ותמונות שמגיעים בקלות לכל מסך, נוצר מצב שבו המוות הפך למשהו נוכח מדי בתודעה.
החברותא של מרן השיא את בנו – הראשל"צ כובד בסידור קידושין
שחיקה מוסרית ומפגש תכוף מדי עם כאב החשיפה המתמשכת הזאת יצרה תופעה שאנחנו קוראים לה שחיקה מוסרית מצב שבו אדם מתרגל לראות מוות, עד שהגבול שבין החיים והמוות מיטשטש.
וכשנער במצוקה שומע אמירות ציבוריות קיצוניות כמו “נמות ולא נתגייס” הוא עלול לפרש זאת אחרת לגמרי. זו אמירה שמסוכנת לנפש של מי שכואב באמת. אנחנו חייבים לומר בקול ברור: מוות הוא לא פתרון. אנחנו לא דור חלש אנחנו דור כואב יש מי שאומר שהדור שלנו חלש. אני לא מסכים.
זה דור רגיש, דור שמרגיש עמוק, דור שמבקש משמעות, חום, הקשבה. אבל הוא גם דור שחווה עומס רגשי גדול מאוד, דור שחי תחת לחץ, חשיפה, וציפיות בלתי פוסקות. דווקא משום כך האחריות עלינו. על הורים, על מחנכים, על כל מי שמצוי בעמדת השפעה.
עלינו לראות כל ילד וילדה, לא רק כ”תלמיד” אלא כנשמה עם לב. שינוי בהתנהגות, ירידה בלימודים, התרחקות, חוצפה או שתיקה ממושכת כל אלו לעיתים קריאה שקטה לעזרה. ילדים לא תמיד מדברים את הכאב שלהם במילים. לפעמים הם מביעים אותו בהתנהגות. ולכן צריך ליצור מרחב בטוח. מקום שבו ילד יודע שמותר לו לדבר, שמותר לו להרגיש, שמותר לו לבקש עזרה.
חיבוק שמרפא אני אומר להורים תמיד: הורה שמחבק את הילד שלו, שאומר לו “אנחנו איתך, אנחנו אוהבים אותך”, עושה לעיתים יותר מאלף טיפולים. בית חם יכול להפוך למרחב טיפולי, בלי כותרת, בלי קליניקה רק עם לב. וחשוב לומר: אל תחכו למשבר כדי ללמוד איך להיות הורים
אפשר ללמוד מראש, לשאול, לקרוא, להתייעץ. הידע נגיש. לא בוחרים למות בוחרים לדבר בסופו של דבר, כמעט כל מי שאומר שהוא רוצה למות בעצם אומר שהוא רוצה להפסיק לסבול. התפקיד שלנו הוא להזכיר: אל תבחרו בפתרון קבוע לבעיה זמנית. תבחרו לדבר, לשתף, להתמודד.
העם שלנו עבר תקופות קשות שואה, פוגרומים, אובדנים. ותמיד בחרנו בחיים. גם עכשיו, כשיש כאב ובלבול, אנחנו יכולים לבחור בדרך של תקווה, של שיח, של אהבה. אנחנו לא דור חלש. אנחנו דור שיכול לשנות. דור שיכול להציל חיים אם רק נבחר לראות, לשמוע, ולחבק.
0 תגובות