מה קורה עם המדיניות המפתיעה של הנשיא דונלד טראמפ במזרח התיכון, הלחצים על ירושלים לעצור את הלחימה, והאתגר המדיני והביטחוני העצום שעומד בפני בנימין נתניהו מול הבית הלבן? מדוע הנשיא דונלד טראמפ בולם את ישראל בלבנון ובאיראן? זו כנראה שאלת המיליון דולר ששואל כל ישראלי את עצמו בחודש וחצי האחרון.
ההצהרות האחרונות של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, ברשת החברתית שלו, הותירו מומחים רבים בירושלים ובוושינגטון נבוכים. מי שהוכתר לא פעם כנשיא הפרו-ישראלי ביותר בהיסטוריה האמריקנית, מציג בחודשים האחרונים קו נוקשה ומפתיע. מדיניות זו מבקשת לכפות סדר יום של שקט תעשייתי בכל מחיר, גם אם המשמעות היא השארת זרועות התמנון האיראני על כנן.
ההודעה שפרסם הנשיא, לפיה דרש מראש הממשלה בנימין נתניהו לעצור את התקיפות הנרחבות בביירות, לצד הצהרתו כי השיג הסכמות מול נציגי חיזבאללה, חושפת פער עמוק. פער זה קיים בין השאיפה הישראלית ל"ניצחון מוחלט" לבין האסטרטגיה הכלכלית-בדלנית של ממשל טראמפ בשנת 2026.
בתוך כך, בנימין נתניהו מוצא את עצמו במלכוד אסטרטגי חסר תקדים. מחד, המערכת הביטחונית והציבור בישראל מבינים כי הפסקת אש זמנית או חלקית, שאינה כוללת את פירוק היכולות של חיזבאללה ודחיקתו מעבר לנהר הליטני, היא קניית זמן בלבד עבור האויב להתעצמות מחודשת. מאידך, התייצבות חזיתית נגד נשיא רפובליקני דומיננטי עלולה לעלות לישראל במחיר מדיני כבד ופגיעה באשראי הביטחוני שהיא זקוקה לו.
כדי לתמרן במרחב הלגיטימציה הזה, נתניהו נוקט באסטרטגיה של הליכה על החבל הדק. בהצהרותיו הרשמיות הוא מקפיד להבהיר כי המדיניות הישראלית לא השתנתה וכי צה"ל ישמור על חופש פעולה מלא. קו זה הודגש גם על ידי שר הביטחון ישראל כץ, שהבהיר כי ישראל תמשיך לפעול לפירוק תשתיות הטרור בדרום לבנון ותגיב בעוצמה על כל הפרה.
נתניהו מנסה להציג לטראמפ את המהלכים הצבאיים לא כהתרסה, אלא ככלי היחיד שיאלץ את חיזבאללה ואת טהראן לחתום על הסכם כניעה אמיתי. הוא שואף להימנע מחתימה על הצהרת כוונות שברירית בטווח הקצר. השאלה המרכזית המעסיקה כעת את מקבלי ההחלטות היא: מה באמת רוצה דונלד טראמפ?
התשובה לשאלה זו אינה טמונה באידיאולוגיה דתית או בהבנה עמוקה של המזרח התיכון, אלא בראש ובראשונה בכלכלה ובפוליטיקה פנימית אמריקנית. טראמפ רואה במלחמות ארוכות וממושכות נטל על משלם המיסים האמריקני ומנוע לעליית מחירי האנרגיה העולמיים, דבר שעלול לפגוע בסיכויי המפלגה הרפובליקנית בבחירות האמצע הקרובות.
מטרתו של הנשיא ברורה: השגת הסכם מסגרת רחב שיכלול את פתיחת מצר הורמוז, ייצוב שוק הנפט העולמי והצגת הישג דיפלומטי מהיר של עושה שלום עולמי. זאת, גם אם ההסכם לוקה בחסר ומשאיר את איראן ואת גרורותיה במצב המאפשר להן להשתקם בטווח הרחוק.
הנשיא האמריקני אף הגדיר לאחרונה בחדר הסגלגל את המונח הפסקת אש במזרח התיכון במילים: "לירות בצורה מתונה יותר". הגדרה זו ממחישה את הגישה הפרגמטית-צינית של הממשל, המוכנה להשלים עם קיומו של עימות בעצימות נמוכה, ובלבד שלא יגלוש למלחמה אזורית כוללת שתחייב מעורבות אמריקנית ישירה או תזעזע את הכלכלה.
המצב הנוכחי, שבו המעצמה הגדולה בעולם לוחצת לעצור את המערכה לפני השלמת יעדיה, מעורר דאגה עמוקה בקרב אלו הרואים במלחמה זו הזדמנות היסטורית לשינוי פני המזרח התיכון ומיגור האיום האסלאמי-שיעי. כאן עולה השאלה: האם הלחץ הדיפלומטי לא מעניק חבל הצלה לציר הרשע?
כאשר וושינגטון כופה עצירת תקיפות בביירות בתמורה להבטחות שווא של ארגון טרור, היא מאפשרת למפקדי חיזבאללה ששרדו לארגן מחדש את השורות. המהלך מאפשר להם להבריח נשק מתקדם ולשמר את מעמדם בלבנון, במקום להוביל לקריסתם המוחלטת.
כיצד תוכל ארצות הברית לטעון לניצחון מול איראן? במידה וההסכמים יותירו את משטר האייתוללות עם תוכנית גרעינית מתקדמת והשפעה אזורית נרחבת, ההצהרות של טראמפ על עסקה טובה עלולות להתברר כניצחון תעמולתי של טהראן, שתמשיך ללעוג לסנקציות המערביות תוך שהיא מפעילה את זרועותיה בתימן, בעיראק ובלבנון.
כאשר נשיא בעל עוצמה ומעמד כה רם נכנע למעשה לתכתיבים של משטר האייתוללות בטהראן, המדינות בעלות הברית במזרח התיכון ניצבות בפני משבר אמון עמוק וחסר תקדים. העובדה שחזית צפונית של ארגון טרור מצליחה לאיים על ישראל, ובתגובה לכך הבית הלבן פוקד על ירושלים לבטל תקיפה אסטרטגית שהייתה יכולה למוטט את חיזבאללה, מוכיחה שהאינטרס האמריקני הצר קודם לביטחון האזורי.
עבור מדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, מדובר בתמרור אזהרה בוהק המבהיר כי ההגנה האמריקנית המובטחת אינה אלא אשליה זמנית התלויה בנוחות כלכלית. כיצד יכולות ריאד ואבו דאבי לבטוח במעצמה שמפקירה את בעלת בריתה הקרובה ביותר, ישראל, ברגע האמת של הכרעת ציר הרשע?
הפרדוקס המרכזי של מדיניות טראמפ הנוכחית נעוץ בשאיפה שלו להנהיג מעצמת-על עולמית שמגנה על שותפותיה, בעוד שבפועל הוא מנהל מדיניות בדלנית ונוקשה שחושבת אך ורק על האינטרס העצמי של משלם המיסים האמריקני. הלחץ הכפוי על בנימין נתניהו לעצור את הלחימה משדר חולשה קיצונית לטהראן.
התנהלות זו ממחישה למדינות המפרץ כי במאבק האמיתי מול האסלאם השיעי הקיצוני, הן ייאלצו להישאר לבדן במערכה. היא מעלה חשש כבד בקרב מנהיגי האזור כי הנשיא, שהבטיח עסקאות היסטוריות, הפך בפועל לשחקן חלש בזירה הדיפלומטית, המאפשר לאויבי המערב לצחוק עליו ועל הסנקציות שלו.
כאשר הבית הלבן מעדיף שקט תעשייתי קצר-טווח על פני השמדה אסטרטגית של זרועות התמנון האיראני, הוא שוחק לחלוטין את כוח ההרתעה של העולם החופשי כולו. מדינות ערב המתונות מבינות כעת שמי שמתיימר להיות השוטר של העולם, נסוג לאחור ברגע שבו האויב מעלה את רף האיומים והסחיטה.
בסופו של דבר, המהלך הנוכחי לא רק שאינו מביא יציבות, אלא מותיר את בעלות הברית של ארצות הברית פגיעות, חשופות ומאוכזבות מול ציר רשע שרק הולך ומתחזק בחסות הבית הלבן. מהו, אם כן, עתיד ההרתעה של המערב מול האסלאם הקיצוני?
אם המסקנה של קברניטי ציר הרשע תהיה שהמערב חסר את אורך הנשימה הנדרש להכרעה צבאית מוחלטת, ותמיד יעדיף שקט זמני ונוחות כלכלית על פני מיגור האיום, הדבר עלול להוות זריקת מרץ לכל ארגוני הטרור בעולם. אלו יבינו כי ההתמדה והסבלנות שלהם ישתלמו בטווח הארוך.
0 תגובות