כאשר אבק המבצע הצבאי של ארה"ב החל לשקוע וניקולס מדורו הובל למעצר בניו יורק, החלו לצוץ האינטרסים הכלכליים האמיתיים של ארה"ב שנמצאים על הכף: הנפט, ונצואלה אולי הפכה למדינה משותקת, אך היא מחזיקה במפתח לאנרגיה העולמית.
ונצואלה אינה סתם עוד יצרנית נפט; היא מחזיקה בלא פחות מ-17% מעתודות הנפט המוכחות בעולם כולו. עם כ-303 מיליארד חביות המסתתרות באדמתה, היא עוקפת אפילו את מובילת אופ"ק, ערב הסעודית, ומחזיקה בעתודות הגדולות ביותר על פני כדור הארץ.
במשך שנים משקיעים מארה"ב הקימו חברות בוונצואלה כדי ליהנות מעושר הנפט העצום, אך בשנות ה-70 הממשלה הלאימה את החברות הפרטיות.
למרות העושר האגדי הזה, שנים של ניהול כושל, שחיתות וסנקציות הותירו את התשתית שלה במצב של ריקבון מתקדם, כשהתפוקה צנחה מ-3.5 מיליון חביות ביום בשנות ה-70 לכ-1.1 מיליון חביות בלבד כיום.
הקשר האמריקאי לסיפור הזה הוא קריטי וישיר. הנשיא טראמפ כבר הבהיר כי בכוונתו לאפשר לענקיות הנפט האמריקאיות להיכנס לוונצואלה, להשקיע מיליארדי דולרים ולשקם את התשתיות ההרוסות. האינטרס האמריקאי אינו רק פוליטי: בתי הזיקוק בארה"ב, במיוחד באזור מפרץ מקסיקו, תוכננו במיוחד כדי לטפל בנפט הכבד והסמיך שונצואלה מפיקה. חזרה של הנפט הזה לשוק העולמי עשויה לא רק להוריד מחירים לטווח הארוך, אלא גם להוות מכה אסטרטגית לרוסיה, שכן ונצואלה היא המתחרה העיקרית שלה על שוק הנפט הכבד.
עם זאת, הדרך לשיקום אינה קצרה. מומחים מעריכים כי כדי להחזיר את ונצואלה לימי תהילתה ולהפיק 4 מיליון חביות ביום, יידרש עשור של עבודה והשקעות של כ-100 מיליארד דולר. כעת, כשהשלטון הישן נפל, השאלה אינה האם הנפט נמצא שם, אלא מי יזכה להניח עליו את היד ועד כמה מהר יצליחו להוציא אותו מהאדמה.
0 תגובות