לצד הצלחותיה של המלחמה האחרונה, הן מצד השמדתם של רבים משונאי ישראל והן מצד חיזוק הקשרים של מדינת ישראל עם מדינות רבות, המלחמה מותירה אחריה שובל ארוך של כאלו שעבורם המלחמה נמשכת - גם כשצליל האזעקות נודם. הם יכולים להתעורר בבהלה למשמע כל צליל חריג ולהיות 'מטורגרים' מדברים רבים שנראים לנו שגרתיים. אלו הם נפגעי הטראומה והפוסט טראומה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשביל להבין יותר את המשמעות המונח ודרכי ההתמודדות והמניעה שוחחתי עם נרי שריה, פסיכותרפיסט וקב"ן ביחידת שלדג ומי שמנהל מערך השיקום בעמותת מכון סאמיט.
שלום נרי, כולנו שמענו על המושג “פוסט טראומה”, בתקופה האחרונה הוא לצערינו הפך לחלק כמעט יומיומי מהשיח. מהי ההגדרה המקצועית של טראומה ופוסט טראומה?
"באירוע טראומטי, המערכות השונות בגוף נכנסות באופן מידי למצב הישרדות. המוח מזהה סכנה, ומפעיל מערכות ביולוגיות שנועדו בראש ובראשונה - לשרוד. במסגרת זו מופרשים הורמונים שונים בגוף שמגבירים את הדריכות, ומופעלות שלוש תגובות מרכזיות המוכרות כשלושת ה-F. תגובת ה- fight-להילחם, תגובת ה- flight-לברוח, ותגובת ה- freeze-לקפוא במקום. כל אחת מהן היא ניסיון של הגוף להתמודד עם האיום.
"ברמה הפיזיולוגית, ניתן להבחין מיד בהשפעות. קצב הנשימה עולה, הדופק מואץ, הזעה, הגוף נדרך, השרירים מתכווצים, ולעיתים גם מערכות נוספות כמו העיכול והחשיבה משתנות כדי לתמוך בהישרדות. כל אלו הם מנגנונים טבעיים לחלוטין. כאשר האירוע מסתיים, אצל רוב האנשים המערכות נרגעות בהדרגה, והם מצליחים לחזור לתפקוד רגיל - חלקם מהר יותר וחלקם לאט יותר, אך התהליך קורה בהדרגה.
"לעומת זאת, הפרעת דחק פוסט-טראומטית מתארת מצב שבו האיום כבר חלף, אך התגובה לאיום לא נרגעת. האדם ממשיך לחוות את הדריכות, הפחד והסימפטומים כאילו האירוע עדיין מתרחש. למעשה, המוח והנפש “נתקעים” במצב הישרדותי, מתוך ניסיון מתמשך להגן על עצמם.
"מבחינה מקצועית, אנו בוחנים את ממד הזמן, כלומר תגובות שנמשכות שבוע, שבועיים ואפילו שלושה שבועות לאחר האירוע נחשבות נורמליות כחלק מתהליך ההתאוששות. אך כאשר התסמינים נמשכים מעבר לחודש ופוגעים בתפקוד, ניתן כבר לשקול אבחנה של פוסט טראומה.
"חשוב להבין שמדובר ברצף – יש אנשים עם פוסט טראומה המלווה בתסמינים קלים יחסית, ואחרים שחווים פגיעה עמוקה ומשמעותית בתפקוד".
אז בעצם שני אנשים יכולים להיות באותו אירוע, ואצל אחד זה יישאר בגדר טראומה ואצל השני יתפתח לפוסט טראומה?
"בהחלט כן. זו נקודה קריטית להבנה. שני אנשים יכולים לחוות את אותו אירוע בדיוק, אך התגובה שלהם תהיה שונה לחלוטין".
האם יש הסבר לכך? מהם הגורמים שמשפיעים על הסיכון לפתח פוסט טראומה?
"באופן כללי, התשובה היא שלא, אי אפשר באופן חד משמעי לדעת או לחזות מי יפתח פוסט טראומה, אבל כן ניתן להגיד שיש כל מיני משתנים שנקראים גורמי סיכון וגורמי חוסן. אפשר להתייחס לזה כמעיין נדנדה, בצד אחד נמצאים המשאבים של האדם – פנימיים וחיצוניים – ובצד השני עוצמת האירוע.
"לדוגמה, אם ניקח שני לוחמים שנמצאים באותה התקלות, לאחד מהם יש יכולת להגיב ולהשיב אש, בעוד שלשני יש מעצור בנשק. מבחינה אובייקטיבית מדובר באותו אירוע, אך החייל עם המעצור בנשק הוא בסיכון יותר גבוה כתוצאה מהסיטואציה.
"בנוסף, יש משמעות לרקע האישיותי – חוויות קודמות, טראומות התפתחותיות, מבנה אישיות – כל אלו יכולים להשפיע, אך לא בהכרח באופן גורף.
"כמו כן, משך האירוע הוא גורם משמעותי - טראומה מתמשכת, כמו מלחמה ארוכה או פגיעה לאורך זמן, מעלה את הסיכון להתפתחות פוסט טראומה. לצד זאת, עוצמת האירוע היא גם כן פקטור משמעותי".
אם אדם מגיע אליך היום, במיוחד כהורה, ורוצה לחזק חוסן עבורו ועבור ילדיו – מה היית ממליץ?
"ישנו מודל חשוב בנושא גורמי חוסן שפותח על ידי פרופ’ מולי להד ועפרה אילון, שנקרא גש"ר מאח"ד – גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון. המודל הזה מדבר על כך שלכל אדם יש נטיות מסוימות שכך הוא עובד ומתמודד עם סיטואציות ומצבי לחץ, באופן אינטואיטיבי.
"יש אנשים שזקוקים לשוחח יותר ולפרוק, אחרים מתחזקים דווקא דרך אמונה ותפילה. על פי המודל, קודם כל יש לזהות מהו הדבר הזה אצלכם או אצל ילדיכם שיותר בולט וחזק, שנית יש לחזק ולהעמיק את מה שעובד לכם, ובנוסף נסו לפתח גם ערוצים נוספים שיכולים להרחיב את יכולת ההתמודדות.
"אנחנו רואים את זה גם במקרה של החטופים שחזרו מהשבי. הרבה חטופים טיפחו לעצמם אמונה, אמונה דתית, הם העידו שהם קיבלו על עצמם כל מיני מצוות ושמרו שבת והם מצאו בזה עוגן. אלו לא דברים, כפי שהם מספרים בעצמם, שהם השתמשו בהם לפני כן לחיזוק ועידוד. מעבר לכך, יש חשיבות גדולה ללכידות משפחתית ולשיח פתוח. כאשר אדם יודע שיש לו למי לפנות, זה מגביר ומחזק חוסן.
"בתקופה הזו, חשוב במיוחד לחזק את העוגנים של שיח פתוח עם הסביבה שלנו. במיוחד אצל הורים לילדים, ההורים צריכים להיות מודל לחיקוי. הורה יכול וצריך לשתף בקשיים, מה מטריד אותו, מה חסר לו ומה הוא עושה כדי להתמודד עם המצב. כלומר לפני שההורה מגיע לילד ולחלץ ממנו תשובות, הוא צריך לשמש דוגמה ומודל".
מהן שיטות הטיפול בפוסט טראומה – ברמה המקצועית והאישית?
"הטיפול צריך להיות מותאם בראש ובראשונה למידת הפגיעה התפקודית של האדם. עולם הטיפול הנפשי והרגשי הוא אחד הנושאים הכי נחקרים ונלמדים שיש בעולם, ובישראל – לצערנו – יש בו ניסיון רב. אם בעבר הדגש היה בעיקר על טיפול דינמי, טיפול רגשי, בשיח ודיבור, כיום ברור שהטיפול בטראומה ופוסט טראומה חייב להיות אינטגרטיבי ולשלב גם את הגוף. יש הרבה שיטות טיפול ממוקדות טראומה כמו EMDR או SE, שעובדות באופן ישיר עם המערכת הפיזיולוגית בגוף ומכניסות אותו לתוך הטיפול. בנוסף קיימות שיטות מתקדמות כמו נוירופידבק או טיפול בתא לחץ. מדובר בתחום רחב ומגוון מאוד, וההתאמה היא אישית לכל מטופל.
"מעבר ל"התערבויות הטיפוליות", יש מרכיבים בסיסיים לא פחות חשובים. אדם עם פוסט טראומה מרגיש שהוא לגמרי לבד, תחושה שאף אחד לא באמת מבין אותו. לכן אחד התפקידים המרכזיים שלנו כחברה, משפחה ומטפלים – הוא לעטוף, להכיל ולצמצם את תחושת הבדידות הזו.
"בנוסף, יש חשיבות רבה לשיקום השגרה, חזרה הדרגתית לעבודה, לחיים חברתיים ולפעילות יומיומית. לצד זה, יש לשים דגש על הגוף - שינה, תזונה ופעילות גופנית, שהם מרכיבים חיוניים בתהליך ההחלמה.
"גם לטיפול התרופתי יש מקום, במיוחד כאשר קיימים קשיי שינה משמעותיים או עוררות גבוהה שמשפיעים באופן כבד ביותר על חיי היומיום. טיפול תרופתי נכון ומבוקר יכול לייצב את המצב ולאפשר לאדם לעמוד על הרגליים. אין סיבה לחשוש מזה, זה עוזר להרבה מאוד אנשים וכמובן שבטווח הארוך מורידים בהדרגה את המינונים".
לאחרונה מתפרסמות שיטות טיפול חדשות שעושות שימוש בחומרים משנה תודעה כחלק מהליך הטיפול, מה דעתך על שימוש כזה כדרך התמודדות?
"מדובר בתופעה פסולה. מחקרים עדכניים שנעשו בישראל מאז ה-7 באוקטובר מצביעים על כך שכ־53% מהמתמודדים עם פוסט טראומה פנו לשימוש כלשהו בחומרים ממכרים – מאלכוהול וסמים ועד התמכרות להימורים. עבור רבים זו הדרך הקלה והמהירה ביותר לנסות “להקהות” את הכאב, אך בפועל היא עלולה להוביל לתלות ולהתמכרות, לפגיעה בקשרים המשפחתיים והבין-אישיים ולסיבוכים נוספים כמו התפרצות של דברים לא רצויים. בשורה התחתונה, השימוש בחומרים הוא מסוכן בכל מה שקשור בהתמודדות עם טראומה.
"לצד זאת, קנאביס לדוגמה שניתן למטופל בצורה מבוקרת ומדודה, תחת מרשם רופא, יכול לשמש כתרופה לכל דבר, ולעיתים זה משהו שיכול להציל מטופל.
"ישנם כאלה שסובלים מפוסט טראומה ודיכאון שמנסים לטפל בעצמם תוך שימוש בסמים פסיכדליים, קטמין, MD, ועוד, אבל חשוב להגיד שזה לא בסדר וזה מסוכן. גם המחקרים והפיילוטים שנעשים כיום לטיפול בפוסט טראומה ודיכאון תוך שימוש בחומרים הללו נעשים בצורה מאוד מבוקרת ובזהירות".
מה התפקיד של הסביבה הקרובה בהתמודדות עם פוסט טראומה?
"הסביבה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך. בני משפחה, בני זוג והורים זקוקים גם הם לליווי ולעיתים גם לטיפול, כדי לדעת איך להכיל, לתמוך ולשמור גם על עצמם. מערכת תומכת ומבינה יכולה להיות גורם מכריע בהחלמה".
אילו מענים אתה נותן במסגרת העבודה שלך?
"במכון סאמיט בו אני עובד אנחנו מציעים מגוון מסלולי שיקום לאנשים שהפגיעה התפקודית שלהם היא משמעותית וחריפה, לרבות פוסט טראומה על רקע צבאי.
"אני פועל מתוך תפיסה שיקומית רחבה והוליסטית. לא מדובר רק בטיפול רגשי-נפשי, אלא בהתבוננות על כל תחומי החיים – תעסוקה, חברה, שגרה ותפקוד יומיומי והתהליך נעשה לאורך הזמן.
"אחד המרכיבים המרכזיים הוא יצירת תחושת שייכות. אדם פוסט־טראומטי מרגיש לעיתים שהוא לבד בעולם, שרק לו יש את הקשיים האלו, ולכן בתוכניות השיקום אנו בונים קהילות, כמו תכנית "ניצן" עבור נפגעי ונפגעות טראומה מינית או “דרור” שמיועדת לחיילים ומילואימניקים שמתמודדים עם פוסט טראומה צבאית. בתוך קהילה כזו, האדם נמצא עם אנשים שחוו וחווים דברים דומים, והוא אינו צריך להסביר את עצמו כל הזמן – וזה כשלעצמו בעל ערך טיפולי עמוק. הקהילה היא סך כל המערך הזה של המטפלים והמתמודדים מה שיוצר אפקט תרפויטי מאוד מאוד משמעותי".
כיצד אתה מתייחס לעלייה במספר נפגעי פוסט טראומה, ועד כמה הטיפולים אכן יעילים?
"טיפול מקצועי, נכון, מותאם ועקבי – עובד. יש היום מגוון רחב של כלים ושיטות, ואנשים רבים מצליחים לשפר באופן משמעותי את איכות חייהם ואף לחזור לתפקוד גבוה".
0 תגובות