בכל פעם שקונים נעליים לילד שהולך לבית ספר, הופך הדבר לדיון ארוך.
כללי בית הספר דורשים נעליים כהות, בעלות צבע אחיד, שחורות, כחולות או חומות. בלי לבן בסוליה, בלי אדום או כחול או ירוק. בלי לוגו. אבל מה לעשות שכל הנעליים ה"קוליות" יש בהן תוספת צבע או סוליה לבנה?
כשאני מנסה להצמד לכללים, הילד רוצה "כמו כולם". עם צבע. או הטרנד האחרון. אני אמא לששה ברוך ה' והוא האחרון ברשימה שלי, כך שה"כמו כולם" הזה מוכר לי היטב.
מוכרות לי היטב גם שיחות הטלפון שקיבלתי מבית הספר, מסגן המנהל: "אני שולח את הילד הביתה להחליף נעליים", אחרי שנכנעתי ל"כמו כולם" האחרון וקניתי עם לוגו אדום בסוליה.
אפשר לחשוב שיש לי בבית חנות נעליים שאפשר רק לשלוף מהמדף נעל אחרת ששווה 70-100 טבין ותקילין ולשלוח לו אותה לבית הספר.
הזוג האחר שיש לו הוא נעל שבת שלא תתפסו בשום אופן ופנים עוברת את מפתן בית הספר ביום שבועי רגיל שצריך להיות בו "קול". הוא יעדיף לרחוץ לי כלים שבוע מלהתפס בבושה הנוראה הזאת!
אבל הילד נלחם על ה"פוזישן" שלו בכיתה!
משהו שלמדתי רק אחרי שנים רבות של אמהות זה: איך שאתה לבוש זה איפה שאתה ממוקם! תתלבש כמו "ילד טוב בני ברק"? - תשכח מלהנהיג את הכיתה במשחק הפוטבול היום! ילד לבוש כמו ילד טוב בני ברק מקבל גם יחס של ילד טוב בני ברק. לא שזה בסדר, אבל זו הדינמיקה בכיתה.
ולדיעות שלי אין שם דריסת רגל. הפוחחים בני השתים עשרה הם הקובעים! ומי אני שאצור טראומות עתידיות לילדי המסכנים?
מבט מהיר במסדרונות בית הספר בהפסקה מבהיר לי שהילד צודק: רוב הילדים נועלים נעליים שלא לפי הכללים. נפלאה ממני מדוע לא אוכפים את החוק שווה בשווה על כל התלמידים. אני מאד בעד כללים ואחידות. זה גם חוסך כספים וכאב ראש. אבל אם צריך לכפות כל ל- אז אל תכפה אותו על הילד שלי כשכל השורה שלידו מתפארת בנייקי האחרון. ככה יש כאב ראש גם להורים, גם לצוות וגם לילד.
נזכרתי אתמול באפיזודה דומה שקרתה לי עם התינוק בן העשרים ושש שלי, שהיה אז בן שש עשרה.
הוא הגיע לישיבה עם נעל ספורט אפנתית בעלת סוליה לבנה ולוגו. המנהל, שכנראה קם באותו בוקר על צד שמאל ובלי כוס קפה, נזכר פתאם לבדוק את הנעליים, לאחר שלושה חדשים שהתנוססו על רגליו של מנדי. הוא שלח אותו הביתה, פעם שלישית באותו שבוע, (למרות ששתי הפעמים הקודמות היו בגלל סיבות אחרות).
כשמנדי הגיע הביתה ושמעתי את הסיבה, ידעתי מיד שני דברים:
הילד לא (!!!) נשאר היום בבית!
אני לא (!!!) קונה עוד זוג בשבעים דולר.
אז מה עושים?
יש לי בן אחר שנוהג לומר תמיד: "אמא שלי מתקנת את כל העולם עם לק לצפרניים!". מה שנכון.
היה לי בבית לק בצבע שחור להזדמנויות ממש כאלה. למגינת נפשו של מנדי, שראה את מצב הרוח שלי וידע שעדיף לא לדבר אתי עכשיו, הלכה והפכה הסוליה הלבנה הקולית לשחורה בני ברקית, והלוגו בעקבותיה.
משהתייבשה היצירה (לק מתייבש יחסית מהר) פתחתי את דלת הבית בחגיגיות ושלחתי אותו לדרכו.
בערב ביקשתי לדעת מה קרה אחר כך. התברר שכמה שעות אחר כך, באמצע משחק סוער, עצר המנהל ליד בני יקירי ושלח מבט חודר לנעליו.
לקח לו כמה דקות להבין על מה הוא מסתכל. הוא הבין מספיק לדעת שזו אותה נעל. הוא גם ראה שלא קניתי חדשה בשעת הצהריים. הנעל היתה אותה נעל, משומשת בהחלט, הוא גם ידע ממקודם שבבית יש רק נעל שבת שנראית אחרת לגמרי.
אז איפה הסוליה והלוגו?
מנדי לא יודע ולא רצה לשקר. הוא הסביר בדיוק מה עשיתי.
את ההדים מצחוקו הרועם של המנהל שומעים עד היום מתגלגלים במסדרונות הישיבה. עשר שנים אחרי המעשה. כל כוסות הקפה שלא היו נשכחו בין-רגע. זקני הישיבה מספרים שמעולם לא ראו אותו במצב רוח טוב כמו באותו אחרי צהירים.
אחרי שעיכל את הרעיון והחזיק את הבטן לעשר דקות, המשיך בדרכו למשרדו כשהוא מנגב את הדמעות. לא יודע אם להתמוגג מהרעיון או להתרגז על האמא שעבדה עליו.
הנעל הבאה, בכל אופן, כבר נקנתה שחורה כמו הלילה...
]]>
