הילדים לא שותקים. גם כשהם עסוקים במשחק או בציור, או כשנדמה שדפדפו באותו ספר בפעם השלישית השבוע — השאלות באות בגלים, בלתי צפויים:
“מחר נלך לגן?”
“בשבוע הבא תהיה מסיבת סיום?”
“למה יש אזעקות?”
“זה מסוכן? יכול ליפול טיל על הבית שלנו?”
“זה מאיראן? או מהחות'ים?”
והנה אנחנו, המבוגרים, בעמדת המשיב — שמורכב כרגע לא פחות מהתפקיד של לוחם בחזית. פעמים נרצה למרוח: “בוא נראה מחר מה יחליטו”, או להתחמק: “הכל בסדר, יש ממ"ד”. לעיתים נזרוק תשובות כדי להרגיע: “ה' שומר עלינו”, “הטילים לא מגיעים עד לכאן”, “יש כיפת ברזל”. אבל בתוך תוכנו — לרב השאלות, גם לנו אין עליהן תשובה. האם באמת תהיה מחר שגרה? האם האזעקות ימשיכו? מה צפוי לקרות בעוד שבוע?
חוסר הוודאות הזה — שאנחנו המבוגרים, עם כל הניסיון וההיגיון, בקושי יודעים לנהל בתוכנו — הוא מצב לא פשוט כלל ועיקר עבור ילדים.
למה חוסר ודאות כל כך קשה לילדים?
הפסיכולוגיה ההתפתחותית מלמדת שילדים זקוקים למבנה ברור ולציפייה יציבה מהמציאות. הם בונים את תחושת הביטחון שלהם מתוך שגרה צפויה: גן, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה. כאשר המסגרת הזו מתערערת, כמו במלחמה — במיוחד כשהשאלות שנותרות פתוחות ואין להן תשובות חד-משמעיות — הילד חש בלבול ואף חרדה.
חוקרת התפתחות הילדים, פרופ' אן מסרוביץ' מאוניברסיטת ניו יורק, מתארת במחקריה (2021) את השפעת "מרחב אי-הוודאות" על ילדים כגורם מגביר חרדה, בעיקר בגילאי 3-10. לפי ממצאיה, ככל שההורה נמנע מלדבר או משיב תשובות מתחמקות, כך הדמיון של הילד משלים את החסר — לעיתים במחשבות הרבה יותר מפחידות מן המציאות עצמה.
איך אם כן להסביר — בתוך אי הוודאות?
הדרך הנכונה היא לא להבטיח הבטחות שאין לנו שליטה עליהן, ולא להימנע מלדבר. אלא דווקא כן להיות בתוך אי- הודאות יחד עם הילד, באופן כנה אך מותאם גיל.
הנה כמה עקרונות שכדאי לשמור עליהם:
1. לתת מקום לשאלות ולהרגשות
אל תדחיקו את השאלות. ילד ששואל — זה ילד שמעבד את מה שקורה. חבקו אותו, שבו לידו, ואמרו: “אני רואה שאתה חושב על זה המון. אתה רוצה לשאול אותי?”
2. להודות גם במה שלא יודעים
מותר להגיד: “אני בעצמי לא יודע בדיוק מה יהיה מחר, אבל אני כן יודע שאנחנו נעשה מה שצריך כדי לשמור על עצמנו”. זו תשובה שמודעת למצב, מבלי לפזר הבטחות שווא.
3. להדגיש מה בשליטתנו
כדי לעזור לילד לחוש ביטחון בתוך אי-הוודאות, חשוב להדגיש את מה שכן בשליטה: “אם נשמע אזעקה, אנחנו יודעים בדיוק מה עושים — הולכים יחד לממ"ד”. או: “בינתיים אין גן, אז נעשה בבית דברים כיפיים שאנחנו אוהבים”.
4. לצייר אופק מוגדר קצר טווח
ילדים חיים בעיקר בהווה הקרוב. במקום לדבר על שבועות קדימה — עדיף להגיד: “היום נהיה בבית, מחר נראה מה מחליטים”. קצב של יום-יום עוזר להם להתמצא רגשית.
5. לשדר רוגע, גם אם בתוכנו לא קל
כמובן, גם אנחנו מתוחים. אבל הבעת הפנים שלנו, טון הדיבור — כל אלה מתורגמים מיידית אצל הילד לתחושת ביטחון או להפך. אפילו משפט כמו: “גם כשיש דברים לא פשוטים בחוץ — אנחנו פה יחד בבית” - יכול לעזור.
6. לשלב גם מידע מותאם גיל וגם אמונה
מותר להסביר לילד בן 5–7: “יש כרגע אנשים רעים שיורים טילים, אבל ברוך השם יש לנו הגנות — יש מערכת שיודעת ליירט את הטילים לפני שהם פוגעים, והקב"ה עוזר לנו ושומר עלינו. לפעמים יש אזעקות כדי שנוכל להיכנס לממ"ד ולהיות במקום בטוח, ואנחנו יודעים מה לעשות כששומעים אזעקה. ובעיקר — ה' שומר עלינו כל הזמן, בכל מקום”.
מחקר תומך: שיחה פתוחה מגבירה חוסן
במחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת קיימברידג' (2022), נמצא שילדים שחוו מלחמות או משברים — והוריהם ניהלו עמם שיח פתוח מותאם גיל — פיתחו רמות גבוהות יותר של חוסן רגשי בטווח הארוך, לעומת ילדים שהושארו ב"מסך ערפל" של חוסר מידע.
אמנם, אף אחד מאיתנו לא קיבל הכשרה כיצד לתווך לילדים את מלחמות המאה ה-21. אבל דווקא ההודאה בכך — ומוכנות לנהל את השיח בצורה אנושית, חמה ואמיתית — היא עצמה הדרך הכי טובה לתת לילד את הקרקע היציבה שהוא כה זקוק לה בימים אלה.
ובתוך כל בליל השאלות, גם אם אין לנו תמיד תשובות — יש לנו את הידיעה הברורה שאנחנו בידיים טובות, שהקב"ה שומר עלינו תמיד, וביחד — מתוך אמונה וביטחון — נעבור גם את הימים האלה.
0 תגובות