ההכרזה הישראלית על פתיחת מעבר רפיח באופן חד-צדדי, והמהלכים לקידום חוקי ריבונות בגדה, עוררו תגובה קולקטיבית שאינה שגרתית במזרח התיכון. זו לא רק מחאה; זו סימון של ארכיטקטורה מדינית חדשה המתגבשת באזור: קואליציית "השמונה".
קואליציה זו כוללת שמונה מדינות מפתח – חמש מדינות ערביות (סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וקטאר) ושלוש מדינות אסלאמיות שאינן ערביות (טורקיה, פקיסטן ואינדונזיה) – אשר פרסמו הודעות מתואמות נגד הצעדים הישראליים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כפי שמדגיש פרופסור אלי פודה במאמר שפורסם לאחרונה במכון מיתווים, המלחמה בעזה יצרה מכנה משותף מיידי וחזק בין שמונה המדינות, שעד פרוץ הלחימה "לא שיתפו פעולה ביניהן כקולקטיב, וחלקן אף היו יריבות זו לזו".
זהו אירוע שובר שגרה במבנה הגיאו-פוליטי של האזור.
עיקר המסר של הקואליציה כוון נגד הצעד הישראלי, שנתפס על ידן כחלק מניסיון רחב יותר "לגרש את העם הפלסטיני מאדמתו".
האיחוד של מדינות מפתח כגון טורקיה (מעצמה אזורית) וסעודיה (המעצמה הכלכלית-דתית של העולם הערבי), יחד עם אינדונזיה ופקיסטן (המייצגות את העולם המוסלמי הרחב), מעיד על כך שהנושא הפלסטיני הפך לגורם מלכד החשוב יותר מאינטרסים מדיניים וכלכליים.
גוש זה, המשתרע על פני מספר יבשות, עשוי להפוך לכוח מאזן חדש מול ישראל ומול המערב, ולציר לחץ קולקטיבי בזירות הבינלאומיות.
ה"קו האדום" האמריקני: טראמפ מאיים – נתניהו נסוג
הלחץ האזורי זכה לגיבוי מיידי וחד-משמעי מצמרת הממשל האמריקני, שהפכה את הצעדים הפוליטיים הפנימיים בישראל ללא רלוונטיים בפועל. הווטו האמריקני מגיע על רקע גל גינויים רחב יותר מצד 15 מדינות ערביות ומוסלמיות שונות, שגינו בתוקף את אישור הצעות החוק בכנסת להחלת ריבונות ישראלית בגדה המערבית.
המסר הדרמטי ביותר הגיע מנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שהבהיר כי הסיפוח לא יקרה. טראמפ הצהיר כי "היא לא תקרה כי נתתי את המילה שלי למדינות ערב. ישראל תאבד את כל תמיכתה מארה"ב אם זה יקרה". ההצהרה קשרה את ההתחייבויות האמריקניות באזור באופן ישיר להבטחות שניתנו למדינות ערב, והדגישה כי התמיכה האמריקנית מותנית.
האיום האמריקני, שהפך את ההצבעה בכנסת ל"תעלול פוליטי" וכך הגדיר זאת סגן נשיא ארה"ב, ג'יי די ואנס - אילץ את הדרג המדיני בישראל לפעול במהירות: ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה מיד שלא לקדם את הצעות החוק להחלת ריבונות בגדה ובמעלה אדומים "עד הודעה חדשה". המהלך הדגיש את הריבונות המוגבלת של ישראל לנוכח הלחץ של הדרג המדיני הגבוה בוושינגטון.
הירידה בערך המתווך הישראלי
הציר המתגבש והווטו האמריקני מעידים על שינוי עמוק במבנה הכוח באזור. הניתוח האקדמי מזהה כי המהלך של מנהיגי "השמינייה" אינו מקרי, אלא מהלך אסטרטגי מחושב שמשרת שתי מטרות במקביל - לחץ על וושינגטון והשתקת הקהלים בבית הדורשים עמדה תקיפה יותר מול ישראל.
פרופ' פודה מעלה נקודה קריטית בנוגע למקומה של ישראל במשוואה החדשה. אם בעבר נהגו המדינות הערביות לראות בישראל ובלובי היהודי גורמים מתווכים חשובים, שיכולים לסייע בחיזוק הקשר לארצות הברית, הרי שהמציאות השתנתה.
לאחר שמדינות רבות בנו קשר אמיץ וישיר לנשיא טראמפ באופן אישי, הצורך בסיוע הישראלי כדי להגיע אל הבית הלבן ירד באופן דרסטי.
הדבר מעמיד את ישראל בפני מציאות חדשה, שבה יכולת ההשפעה שלה על מרכזי הכוח האזוריים נחלשת, נוכח ההתגבשות המהירה של צירים בלתי שגרתיים.
הדילמה הכלכלית: אינדונזיה – מיליארדי דולרים מול הווטו הפלסטיני
לצד כל זאת, קיימת אפשרות ריאלית להתקרבות ישראלית מול אינדונזיה, מדינה עוצמתית בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם המונה כ-280 מיליון נפש ומציגה את הפער בין פוטנציאל כלכלי עצום לבין המכשול הפוליטי הבלתי ניתן לעקיפה של הסכסוך.
אינדונזיה היא הכלכלה ה-17 בגודלה בעולם, עם תוצר של 1.4 טריליון דולר ושוק טכנולוגי דיגיטלי מוערך ב-130 מיליארד דולר.
המדינה מחפשת ידע טכנולוגי וחקלאי, וחברות ישראליות יכולות למצוא הזדמנויות בתחומי אבטחת מידע, בינה מלאכותית, לוגיסטיקה חכמה ואף בתחום הסוללות לרכבים חשמליים, בזכות מרבצי הניקל הגדולים במדינה (קרדיט: דורון פסקין, כלכליסט דיגיטל).
למרות הפוטנציאל, הנשיא האינדונזי פרבואו סוביאנטו נמצא תחת לחץ ציבורי עצום מצד הקונצנזוס הלאומי התומך בפתרון מדיני.
המחויבות האינדונזית לעניין הפלסטיני היא היסטורית. החרפת האווירה האנטי-ישראלית בציבור – שהתבטאה במניעת כניסה של ספורטאים ישראלים – משפיעה ישירות על החלטות הממשלה.
להמחשה נוספת: אינדונזיה, שהצהירה בעבר כי תוכל לשלוח עד 20 אלף חיילים, הבהירה שהמספר הזה מתייחס ליכולת הכללית שלה ולא להתחייבות ספציפית לעזה.
בפועל, בכירים בממשלה מדווחים שהמדינה בוחנת שליחת כוח מצומצם בהרבה, אולי כ־1,200 חיילים בלבד, ובתפקידים לוגיסטיים ורפואיים ולא בתפקידי לחימה. קצינים אינדונזים הביעו חוסר רצון להשתתף במשימה שעלולה לדבריהם להביא אותם לעימות ישיר עם האוכלוסייה הפלסטינית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המסקנה הברורה היא שכל פריצת דרך כלכלית משמעותית של ישראל עם מדינות מוסלמיות ענקיות תלויה כיום באופן מוחלט בנכונותה להתקדם לעבר פתרון מדיני לסכסוך, שכן הפוליטיקה והווטו האזורי ממשיכים להכתיב את הכלכלה.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי, דבריו פורסמו גם באתר חדשות N12
0 תגובות