מדברים על חינוך עם הרב יששכר רקובר
צילום: כיכר הסכתים
בעולם החינוך המודרני, אנו מוצפים יום-יום בדיבורים על הכלה, קרבה, פרגון בלתי פוסק והרמת הדימוי העצמי של הילד. הכל טוב והכל נכון, והימין המקרבת היא אכן יסוד קריטי בבניית נפש הילד. אך האם בשם הרצון להיות קרובים ומחוברים, לא שכחנו קצת את השמאל הדוחה? האם לא זנחנו את מידת היראה, את הסמכות ההורית הבריאה ואת הגבולות המגוננים?
כשאנו פונים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים לקדוש ברוך הוא, אנו מכנים אותו "אבינו מלכנו". אנו פונים אליו בשני כובעים שונים לחלוטין: אב ומלך. אב מייצג את הקרבה, החסד, האהבה והזרימה; מלך, לעומת זאת, מייצג את המרחק, הרוממות, הנשגב והנבדל. כדי לקיים קשר אמיתי ועמוק עם הבורא, כמו גם עם הורים ומחנכים, אנו זקוקים לשני הקצוות הללו יחד. אם נהפוך את ההורה או את המורה לעוד סוג של חבר, הילד שלנו יפסיד את המשהו הגדול יותר ממנו שהוא כל כך זקוק לו.
היראה כמתנה לנפש
יראה איננה כעס, צעקות, הפחדות או אובדן שליטה. להפך, אובדן שליטה הוא הסימן המובהק ביותר לאובדן הסמכות. יראה אמיתית היא הבנה של גודל, הכרה במדרגה גבוהה ונבדלת משלנו. כאשר אנו מעניקים לילדינו את כלי היראה, אנו מעניקים להם מתנה עצומה לכל חייהם – הן בחיי החול והן בעבודת השם שלהם.
ילד שמגיל צעיר מתרגל לקבלת עול – למשמעת בסיסית של עשייה גם כשאינו מבין או מזדהה – רוכש את מידת הענווה. בלי ענווה הזו, אדם נשאר תמיד תקוע בתוך הגבולות הצרים של ההבנה הנוכחית שלו. הוא אינו מסוגל להיפתח למשהו גדול ממנו, אינו מסוגל להתקדם למדרגה הבאה, שהרי "רק מה שאני מבין או מזדהה איתו אני עושה". היכולת לבטל את הרצון הרגעי בפני סמכות היא התשתית להצלחה בכל מסגרת בחיים: בלימודים, בעבודה, ומעל הכל – בקבלת עול מלכות שמיים בגיל המצוות.
החרדה הסמויה של הילד המנצח
מתי בפעם האחרונה אמרנו לילד שלנו את המשפט הפשוט והעקבי: "כי ככה החלטתי"? הורים ומורים רבים מאבדים היום את הביטחון העצמי שלהם מול טענות הילדים ומנסים לרצות אותם או לנהל איתם משא ומתן אינסופי. אך הורה חלש, כזה שמתכופף ומאפשר לילד לנצח אותו בוויכוחים, גורם לילדו חרדות עמוקות מבלי להתכוון לכך.
הילד, עמוק בתוך לבו, יודע כמה הוא עצמו קטן, חלש ופגיע. אם הוא מגלה שאביו או אמו, שאמורים להיות חזקים ומגוננים, חלשים יותר ממנו וניתנים לכיפוף – הוא נותר ללא משענת יציבה. "אם אבא חלש ממני, מי יגן עליי כשתבוא מפלצת בחלום? מי יציל אותי מפני פגעי העולם?" השדר של הורה חזק, יציב ורגוע, שאינו נבהל מתסכולו או מכעסו הזמני של הילד ("אתה האבא הכי גרוע בעולם!") ועומד מאחורי החלטותיו בחיוך ובביטחון, הוא אוויר לנשימה עבור הילד ובונה את ביטחונו העצמי.
מלכודת ההסברים בזמן הלא נכון
אחת הטעויות הנפוצות בחינוך היא הניסיון להסביר לילד את ההיגיון שמאחורי המצווה או המשימה בעיצומו של מאבק או חיכוך. נדמיין ילד בכיתה ב' ביום קיץ לוהט של 40 מעלות, המסרב ללבוש ציצית כי חם ומציק לו. אם נתחיל להסביר לו באותו רגע שציצית היא גימטריה תרייג ושזה חלק מ" המדים של המלך", הילד, שחם לו מאוד כעת, ידחה את ההסבר השכלי. הוא עלול לפתח טינה פנימית ולמרוד במלכות עצמה בגלל חוסר הנוחות הפיזית. ההסבר השכלי אינו מסונכרן לבעיה האמיתית שלו באותו רגע.
הדרך הנכונה היא לקבוע גבול ברור, ברוגע, בחיוך ובביטחון עצמי מוחלט: "משה היקר, אצלנו בבית לובשים ציצית. זה לא לדיון כרגע". הילד יכעס? יתעצבן? הכל בסדר, מותר לו. אחרי שבועיים או חודש, כשהמעשה יהפוך להרגל קבוע וההתנגדות הרגשית תדעך, הילד עצמו ירצה לשמוע את ההסבר כדי להרגיש שלם ושקט עם המעשה. אז, כשישמע על "מדי המלך" ועל גודל המצווה, הוא יקבל את הדברים באהבה ובשמחה, ואז אפשר לחגוג איתו את המאורע בגלידה ובפיצה.
השער אל האהבה
השאיפה הסופית של החינוך היא כמובן להגיע לעבודה מתוך אהבה, חיבור, בחירה והזדהות פנימית עמוקה. אולם אין קיצורי דרך אל השער הזה.
כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י'), עבודה מיראה איננה המדרגה השלמה ביותר, אך היא המבוא ההכרחי עבור הקטנים. "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – מתוך היראה, המשמעת והגבולות הבסיסיים שנחדיר בגיל הצעיר, יצמחו בהמשך החיבור הפנימי, הבחירה החופשית והאהבה הגדולה לקדוש ברוך הוא, לתורה ולמשפחה. הבה נחזיר לעצמנו את הביטחון ההורי להציב גבולות מתוך רוגע, חיוך ואהבה עמוקה.
1 תגובות