דמיינו את עצמכם עומדים בגובה של כמעט שישה קילומטרים מעל פני הים. הטמפרטורה מראה מינוס 12 מעלות, הרוח מצליפה בפנים, והחמצן דליל כל כך שכל נשימה מרגישה כמו מאבק. בתוך התפאורה הסוריאליסטית הזו, בין קרחוני ענק לעננים שנמצאים הרחק מתחתיכם, עומד איציק קרומבי, האיש המזוהה יותר מכל עם עולם התעסוקה החרדי, ומדליק סיגריה. הוא עוד לא יודע שזו תהיה האחרונה בחייו.
בראיון מיוחד לתוכנית דבר ראשון עם משה מנס מספר קרומבי על המסע הבלתי נתפס שלו ושל שני אחיו לפסגת הקלימנג'רו בטנזניה – ההר הגבוה ביותר באפריקה ואחד האתגרים הקשוחים בעולם.
"זה לא החרמון: 35 שעות של טיפוס רצוף"
"צריך להבין את סדרי הגודל", פותח קרומבי בשיחה עם 'כיכר השבת'. "זה גובה של כמעט 6,000 מטרים. כדי לסבר את האוזן, זה פי שלושה וחצי מגובה החרמון שלנו. ההבדל הוא שבניגוד לאוורסט, שם הטיפוס מתחיל מרמה גבוהה יחסית, כאן אתה מתחיל מהסוואנה האפריקאית, כמעט מגובה פני הים. אתה מטפס כל מטר במו רגליך".
תשכחו מלראות שופט: המהפכה שצריכה להדאיג אתכם | פטנט חדש: מטריה מעופפת
המסע כולו נמשך כשבועיים, אך עבור המשלחת היהודית, שכללה 11 משתתפים שומרי תורה ומצוות שהגיעו מארה"ב, מהמזרח הרחוק ומישראל, האתגר האמיתי היה לסיים את הטיפוס לפני כניסת השבת. "להיות תקוע בשבת באמצע ההר זה אירוע מורכב מאוד", הוא מסביר. "אין עירוב, אי אפשר להכין אוכל חם, הקור הוא בלתי נסבל ואין לך באמת איפה לשהות. לכן, צמצמנו את שיא הטיפוס לשישה ימים מטורפים. הלכנו 116 שעות בשבוע אחד – זה אומר כמעט 19 שעות פעילות ביום".
ביום הפסגה עצמו, הגיעו המטפסים לקצה גבול היכולת. "יצאנו ביום רביעי בחמש בבוקר והגענו לפסגה רק ביום חמישי בבוקר. הלכנו בערך 35 שעות רצוף עם עצירות קצרות של שעה פה ושעה שם. הכל כדי להספיק לרדת חזרה למחנה לפני שהשבת נכנסת".
שולחן שבת וגמרא בלב הג'ונגל
אחד המחזות המרתקים במסע היה המשלחת הלוגיסטית שליוותה את החבורה. 42 עובדים מקומיים – סבלים (פורטרים), טבחים ומדריכים – ליוו את 11 היהודים. "הם סוחבים הכל: אוהלים, ציוד שינה, ואפילו אוהל גדול ששימש לנו כבית כנסת וחדר אוכל", מספר קרומבי.
אבל האפריקאים המקומיים לא הבינו את "השיגעון היהודי". "הגענו מצוידים עם עופות וחזה עוף ששחטו עבורנו בבית חב"ד בטנזניה. לא הסתפקנו בחטיפי אנרגיה, רצינו חלבון כדי לשרוד את המאמץ. לראות את הפורטרים מקימים מחנה, ואותנו עוצרים באמצע הדרך, תשושים לגמרי, כדי להתפלל מנחה מול נוף אלוהי – זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".
הרגע שבו הלב אמר 'די'
בגובה של 5,000 מטר, החמצן הופך לדליל במיוחד. "כמות החמצן בדם יורדת לחצי ממה שאנחנו מקבלים כאן. כל צעד דורש מאמץ של ריצה", מתאר קרומבי. "הגעתי לשלב בטיפוס הלילי, עם פנסי ראש, במינוס 12 מעלות, פשוט אמרתי לעצמי: 'אני לא יכול יותר'. הרגליים היו מאובנות, הידיים קפואות, והעייפות הכריעה אותי".
ומה גרם לך להמשיך? "בזמן אמת חשבתי שזה כוח הרצון, אבל כשראיתי אחר כך סרטון שצולם מאחוריי, הבנתי את הסוד. אחי הגדול, שהלך מאחוריי, ראה שאני נשבר. הוא פשוט שם לי יד על הגב ודחף אותי פיזית כמה עשרות מטרים. הדחיפה הזו, השותפות הזו של האחים, היא זו שהביאה אותנו לפסגה".
הסיגריה האחרונה על גג העולם
סיפור צדדי שהפך לכותרת של המסע היה הגמילה המפתיעה מעישון. קרומבי, שהיה מעשן כבד במשך שנים, החליט להפסיק דווקא שם. "התיישבתי באיזו עצירה בדרך למעלה והדלקתי סיגריה. המדריכים אמרו לנו לא לדבר כדי לשמור חמצן, ואני מוציא עשן. אחד המטפסים הסתכל עלי בתדהמה ואמר: 'איציק, אם אתה מסוגל לעשן בגובה כזה, סימן שאתה לא באמת צריך את זה. מה זה בשבילך להפסיק?'.
באותו רגע נפל האסימון. אמרתי לחבר'ה: 'זו הסיגריה האחרונה שלי. על הפסגה אני מכבה אותה וזהו'. כשהגענו למעלה, הקור היה כל כך קיצוני שהייתי עטוף בחם-צוואר ומשקפיים, אפילו לא ראו לי את הפרצוף בתמונות. מאז עברו שלושה שבועות, ואחרי שנים של עישון – אני נקי".
"הכל בראש"
המסע של קרומבי הוא לא רק סיפור על טיפוס הרים, אלא מסר על כוח הרצון של האדם הדתי. "היה איתנו יהודי בן 58, מדריך כושר, שהיה לו קשה מאוד אבל הוא לא ויתר. היו חבר'ה צעירים יוצאי סיירות שגם להם היה קשה. בסוף, האתגר הוא לא רק פיזי, הוא מנטלי. כשאתה עומד שם מעל העננים, אתה מבין כמה האדם קטן וכמה הקב"ה גדול".
כשאנחנו שואלים אותו לסיום מה היעד הבא, הוא מחייך את החיוך המוכר שלו: "בחיים יש הרבה פסגות. לא כולן עשויות מסלע וקרח. היופי הוא לכבוש אותן בשקט, ולדבר עליהן רק כשאתה כבר למטה, בטוח".
0 תגובות