ד"ר אלעד בן אלול, אנתרופולוג, מורה לחסידות ומחבר רב המכר "לא ביקשתי לבוא לעולם", משרטט מול יוסי עבדו מסע חזרה בתשובה מדויק ומדורג, נשען על חוויות ותובנות בלי דרמה מיותרת ובלי קיצורי דרך.
"התשובה היא כמו ים, בורא עולם מנתב אותך", הוא אומר. הוא גדל בירושלים במשפחה מודרנית מסורתית שמקדמת חירות וצמיחה אישית. "לפחות המשפחה שלי לא הרסה לי את הקשר איתו", הוא מדגיש.
"באפריקה גיליתי עולם שכולו אמונה ורוחניות, נקודת המפנה נולדה בלב המסלול האקדמי". אחרי שני תארים בלונדון, אלעד נרשם לדוקטורט באנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ויצא למחקר שדה בגאנה. "באפריקה גיליתי עולם שכולו אמונה ורוחניות. לימדו אותי להגיד "ברוך ה'" בשפה המקומית, והתלוויתי לכנסיות. הם אמרו לי: ‘אתה מישראל? אתה יהודי! כל מה שאנחנו קוראים פה זה עליכם... על משה רבנו ועל דוד המלך'".
השיחות מחקו אצלו את ההנחה שהקשר בין עם ישראל של התנ"ך לעם ישראל של היום הוא מקרי. "עבורם מלחמת העצמאות היא עוד מלחמה בתנ"ך, ומבצע אנטבה הוכחה שישראל הוא העם הנבחר". זה הוליד גאווה וגם בושה טובה על חוסר הידיעה, והוא התחיל ללמוד כדי לענות לשאלות, למשל למה יהודי אינו מאמין באותו האיש.
הוא מתאר "תדר" של חיים פשוטים ותמימים: "אתה מברך על מנגו או קוקוס בבוקר ומרגיש שזו בריאה של ה’. מתוך תל אביב והאקדמיה זה חידד לי מה הם ‘החיים עצמם’ - בית, אמונה, פירות".
השבת הראשונה ספונטנית
עם שובו ארצה הוא עוצר, שואל, ומתחיל מעשים קטנים. "השבת הראשונה הייתה החלטה ספונטנית. בהתחלה לא נוסעים ולא מבשלים, אבל ראיתי סרט. לאט לאט בניתי כלים". הוא מוסיף תפילין, וממלא את הזמן בלימוד: פרשת שבוע, "הסטטוס היהודי" של סיון רהב מאיר, ובהמשך הרב יונתן זקס והרב אורי שרקי - חזרה בתשובה בשפה רציונלית המוכרת לו מהאקדמיה. השאלה נותרה: "אם הכול נכון, האם עליי לעבור לשחור לבן ולבני ברק, או שהתורה מבקשת בקשה עמוקה יותר?".
הנקודה הלבבית מגיעה עם גילוי ספר התניא. במסגרת פרויקט על פרשת ילדי תימן הוא פוגש משפחה חב"דית בכפר חב"ד, והנכדה דסי מעניקה לו את ספרו של ד"ר ירחמיאל הררי "להכיר את הבורא" על שער הייחוד והאמונה. "ידעתי שזה האור שחיפשתי. זה פתר לי את חידות החיים". בתקופת הקורונה הוא לומד תניא באופן סדור בבית חב"ד הבימה עם הרב עדי אלפנט, יושב גם בכיכר הבימה ולומד.
בשלב זה עולה החשש בזירה האקדמית: "זה לא יתקבל טוב להגיע לאוניברסיטה עם כיפה. פחד מהסטיגמה של ‘הדוס’ או ‘הימני’". הקורונה מעניקה שנתיים בלי לימודים פרונטליים - "הצלה" שאפשרה לו להתגבש. הוא נכנס לבית הכנסת דרך סליחות ויום כיפור, מקבל שם בבית הכנסת, אהבה ללא תנאים, ומתאר את העמידה הראשונה כתחושה מוחשית של "לעמוד לפני מלך מלכי המלכים". בקריאת "שמע ישראל" הרגיש כאילו הדברים נאמרים לו חי.
"מדוע אסור להיות דתיים?" - משם התחזקתי
הבהירות הרעיונית מתגבשת בהרצאה של הרב מניס פרידמן "מדוע אסור להיות דתיים". "דת נתפסת ככלי להשגת שכר, אבל ביהדות השאלה היא מה אנחנו עושים עבורו". מכאן מסקנתו: "אני לא עושה מצוות כדי לקבל פרס, אלא שלא על מנת לקבל פרס". הדגש עובר מתוארי זהות למעשים יומיומיים.
אלעד מדגיש שלא חתך את חייו: "לא ויתרתי על המשפחה והחברים. אני לא טייטל ולא מגזר. אני יהודי". "לא בשמים היא" מתורגמת אצלו להבאת הקדוש ברוך הוא אל החיים הקיימים - אל המשפחה, הכישרונות והעבודה. הספר "לא ביקשתי לבוא לעולם", שנולד מן הלימוד עם הרב מניס פרידמן, מתאר את המסע מאפריקה עד תודעת העשייה למען ה’. בהדרגה אימץ כיפה, אחר כך זקן.
המסר שלו לדור: בלי איומים ובלי הפחדות. "ה’ מתלהב מכל מצווה שאנחנו עושים. אני תמיד אומר לתלמידים שלי, להיות עצמך עם תורה ומצוות". הוא מצביע על הרס עצמי כגעגוע לבורא, ומזכיר שכאב דתי של תבניות ושיפוטיות הרחיק רבים. לישיבה קלאסית לא נכנס, אלא מצא כולל וחברותות שקיבלו אותו כפי שהוא, לצד לימוד עמוק בתניא.
מתוך תל אביב הוא אומר לעצמו כמעט כל יום "איזה מזל שחזרתי בתשובה". לא מתוך הסתגרות, אלא מתוך חוסן פנימי שמאפשר להיות "פנס במקום שיש בו חושך". אם חושבים רק על עצמנו - אנחנו בורחים. אם חושבים על רצון ה’ - נוכחים היכן שצריכים אותנו. "לא לפחד ממפגש ומחיכוך, כי כל ישראל מאמינים בני מאמינים".
קרדיטים:
- תחקיר והגשה: יוסי עבדו
- צילום: נריה סעדיה
- עריכה ועיצוב אולפן: ידידיה כהן
- עריכה נוספת: שמואל אריה
- הפקה: איציק אוחנה
0 תגובות