שלום, אני עמוס (34) מירושלים, אב לשני בנים ושתי בנות. נשוי לאושרה (32)
יש לי בעיה אחת עימה גדלתי, לא יודע למה היא תמיד תוקפת אותי: אני ממהר לשפוט את הסביבה שלי. אני יכול לראות אדם שעושה משהו ומיד לקטלג, להגדיר, להחליט בדיוק מה הוא התכוון, מה המטרה שלו, גם אם בכלל לא דיברתי איתו, מעולם.
זה קורה לי עם שכנים, עם חברים, וגם עם משפחה. אם החלטתי שזו הסיבה, זהו, אי אפשר לדבר איתי יותר. "אני יש לי אינטואיציות, מי יכול לשכנע אותי אחרת", הייתי תמיד אומר לעצמי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
זה היה מסבך לי את החיים גם אם הייתי צודק בחלק מהאינטואיציות שלי, כי פעמים רבות בחיים אני רוצה לחשוב אחרת כי זה לטובתי, ואז מגיע הטבע הזה שתוקף אותי.
שלא תבינו לא נכון: אני מעריך אנשים עם הכישרון הזה, זה דבר חשוב שיכול לעזור בחיים אבל יחד עם זאת יכול גם להרוס אותם.
יום אחד נתקלתי בסיטואציה, עליה אספר לכם.
זה היה יום יבש בחורף הקר, הלכתי עם שני ילדיי הקטנים לגינה הסמוכה לביתי. הנדנדות בגינה שם מאוד מבוקשות, חיכיתי בסבלנות שיתפנו. לא עברו 2 דקות, ואני רואה על הנדנדנות שתי בנות קטנות.
מה שקרה בעצם, שבזמן שאני ממתין עם בניי, הגיח איש אחד עם שתי בנותיו, ראשו היה מכוסה בקפוצ'ון ומשקפי שמש על אפו, ומבלי להגדיל ראש, הניח את שתי בנותיו על הנדנדנות.
הוא נדנד את שתי בנותיו, בעודו רואה אותי מתמודד עם שני ילדיי שמשוועים להן.
כבר ראיתי אותו כאיש בעייתי, ובצדק. אתה רואה אותי כאן מתמודד עם שני ילדים, ממתין ליד הנדנדות שיתפנו, תנסה קצת להגדיל ראש, לשאול, לקחת בחשבון... את הסביבה שלך.
דווקא בגלל שהאיש היה עם קפוצ'ון על ראשו ומשקפי שמש, מ'האינטואיציה השטחית והשופטת' הראשונית שלי, הוא היה נראה אדם לא פשוט, אז בצורה יפה ביקשתי: "סליחה?! היינו כאן קודם וחיכינו לפניכם, הם מחכים לזה כבר הרבה זמן?".
האיש חייך לעברי, ובקול עדין אמר: "תן לי 3 דקות, אני כבר צריך ללכת". הייתי בהלם על החוצפה שלו: "מה, אתה לא מבין שאתה מגזים?", חשבתי לעצמי. אבל הוא היה עדין, אז העזתי לומר בחיוך: "תראה, כולנו צריכים בסוף ללכת...".
האיש הביט בי בחיוך מעושה, הרים את בנותיו כשהן בוכות ובחיוך רחב פינה את הנדנדנות.
אבל אז קרה משהו:
אחת מבנותיו שהשתוללה בידיו, הורידה לו בטעות את הקפוצ'ון מראשו, לעיניי התגלה בחור קרח לחלוטין, ריסים, גבות, הכל ללא שיער בכלל.
ואז ראיתי את הצמיד שלו, הצמיד של בית החולים בו הוא מטופל.
אכלתי את הלב שלי: הוא חולה סרטן, בטח בא לכאן בין טיפול לטיפול להיות עם ילדיו קצת. מה עשיתי?
ניסיתי לתקן.
"עזוב עזוב תחזיר אותן, לא קרה כלום נחכה עוד קצת...", אמרתי בקול רועד. אבל הוא היה מאוד ברור: "זה בגלל שהן בוכות או בגלל הקרחת שלי?".
התבלבלתי לגמרי, לא יצאה לי מילה מהפה.
אבל הוא התעקש: "לא, תהיה פתוח איתי, למה אתה מוכן לחכות עוד קצת, לפני רגע היית מאוד נחרץ, לא?".
הייתי חייב לענות משהו: "תראה, בסוף לא כולם הולכים לאותו מקום, אני מצטער אח יקר, סליחה".
אבל הוא לא חדל מלעסוק בזה ואמר: "רגע, אתה מרחם עליי בגלל שאני חולה סרטן?".
הצטמררתי לגמרי, רציתי לברוח. "לא מרחם, אבל יותר מבין סיטואציות", עניתי בחיוך גדוש ברחמנות. אבל הוא המשיך: "רגע רגע, ואם לא הייתי חולה סרטן, אז זה באמת היה קשה לך להשתמש במתקנים אחרים 3 דקות?".
הרגשתי מוטרד, אבל מי יכול להתמודד עם טרדות כמו המחלה המקוננת בגופו? אז חייכתי, ואמרתי: "הכל טוב, תשתמש אנחנו נמתין".
אבל הוא היה מאוד נחמד, בהתחשב לחולה סרטן הוא היה מלא באנרגיות. הוא הרים את ילדיי הקטנים על הנדנדה, התקרב אליי מעט ואמר: "סליחה שהבכתי אותך אחי, אבל אני לא חולה סרטן, הכל טוב, תרגיש בנוח להתלונן".
המילים הללו: "תרגיש בנוח להתלונן", הלמו בי.
"בוא אני אספר לך: הקרחת שלי היא מחלה הנקראת אַלוֹפֶּצְיָה. זו מחלה בה מערכת החיסון של הגוף תוקפת את זקיקי השיער, וגורמת להם להפסיק לייצר שיער. זה לא נחשב למחלה מסכנת חיים או ממאירה, זה פשוט נשירת שיער כללית בגוף. הקפוצ'ון זה בגלל הקור של ירושלים, אני לא רגיל אליו.
"והצמיד שיש לי על היד: אשתי ברוך ה' ילדה אתמול בבוקר בן אחרי שתי בנות, הבנות אצל אמא שלה כאן באזור, הן לא יצאו מהבית כל היום, ואני צריך להחזיר אותן ולטוס לחו"ל לשבוע מטעם העבודה, בקיצור, היה כאן את כל הסימנים לרחם עליי, הא?
"סליחה אם הלחצתי אותך, פשוט אני נתקל בהמון מבטים מלאי רחמים עליי, ומנסה לספר לעולם כמה יש אנשים בלי קרחת עם המון סבל וקושי, שלא רואים את הסבל שלהם פשוט.
"אתה יודע, הכל בראש אחי, צריך פשוט לפתח אינטואיציות חיוביות לסביבה, זה מה שאני קיבלתי על עצמי מהנשירה שלי".
"אגב", הוא אמר לסיום, "לא ידעתי שאתה חיכית לנדנדנות, זה משהו שלא קשור לכלום ממה ששוחנו, זה עוד שיעור בפני עצמו", אמר בחיוך ידידותי, לחץ את ידי ויצא לדרכו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מאז אותו יום, בכל פעם שאני מזהה את הדחף לשפוט, אני עוצר לרגע ושואל את עצמי: 'האם זה כל הסיפור?'. אני לא מכחיש את האינטואיציה שלי, אבל אני מציב לה גבולות. אני מזכיר לעצמי שמאחורי כל מעשה ישנה מציאות בלתי נראית, ומאחורי כל אדם, עולם ומלואו.
הקרחת של אותו אדם בגינה הפכה לסמל עבורי, תזכורת תמידית לכך שמה שאני רואה אינו בהכרח האמת כולה. היום אני מבין שחופש אמיתי הוא היכולת לשחרר את עצמי מהצורך התמידי להיות צודק, ולפתוח את לבי לאפשרות שאולי, רק אולי, יש כאן סיפור אחר.
0 תגובות