בשכונת חפציבה, כמו שכונות חרדיות נוספות יש שני בתי כנסת מרכזיים. את זה שאתה מתפלל בו ואת זה שאתה לא נכנס אליו גם לא בטעות. אני מדבר על בית הכנסת של 'הפלג הירושלמי' ועל בית הכנסת של הציבור הליטאי המרכזי. אני לא הייתי בשכונה באותה תקופה אבל אנחנו מדברים על שנים שהיו שם מאבקים רבים וחילול השם שיצרו נתק מטורף.
יש רק מציאות אחת שיכולה לאנשים שלא דיברו, שהיו אויבים להיות יחד, ולא סתם להיות יחד אלה לרקוד ולשמוח יחד עד לב השמים. וזה קורה דווקא כשהספרדים מכניסים ספר תורה.
ביום שני בערב, זכיתי להיות בהכנסת ספר תורה. זהו ספר שכתבו משפחת כהן וצרפתי לזכר סבתא פנינה. הם בכלל גרים בחשמונאים אבל שם יש מלא ספרים אז האבא החליט לתת אותו לבית הכנסת היכל הכוהנים. בית הכנסת הספרדי שבמודיעין עילית. זה בית כנסת של אברכים ובעלי בתים, אבל כשלגבאי קוראים תורג'מן והמתפללים הם כל כך נחמדים - כל אחד מרגיש שייך.
זה היה אירוע קטן, פשוט, לא פומפוזי של מאות אנשים, אפילו לפידים לא היו. מתוך הבית של משפחת כהן יצאו אולי עשר בני אדם, לרגע חששתי שאין אנשים, שלא יהיה מכובד. אבל מהרגע שיצאו לדרך וככל שהתהלוכה הלכה והתקדמה, היא גדלה וגדלה והשמחה עם התורה עלתה עד לב השמים. כי מי יכול להישאר בבית כשספר תורה חדש מגיע לעולם.
ככה רקדו בן שמעון ויוג'וק יחד עם יזדי, בלוי, רייזנר, אלפסי, חנניה ודוייטש. וככה זנזורי רוקד לקול צלילי השיר החסידי אחד יחיד ומיוחד ושפירא קופץ אין אדיר.
וזה היה כל כך מיוחד, מרגש ואמיתי. בלי שום פוזות, בלי שום דחיפות. וכל אחד גם קיבל הזדמנות להחזיק את הספר הקדוש. ליטאים, חסידים, ספרדים, דתיים לאומיים. קרובים וגם רחוקים, נערים שראיתי ששמו את הכיפה רק בשביל לבוא ולנשק את התורה הקדושה.
והאירוע הזה, הזכיר לי שלא משנה מי אנו ובכמה קליפות אנחנו עטופים, להיכן אנחנו משתייכים. בשורה התחתונה. כולנו עם בקשה אחת: וטהר ליבינו לעבדך באמת.
0 תגובות