"הכל התחיל מאור": ילדות בצל הספורט ההישגי
הסיפור של רוני לא התחיל בטרגדיה, אלא דווקא במה שנראה כאידיליה של בריאות וחיוניות. "וואי, זה התחיל דווקא מאור," היא נזכרת. "הייתי ספורטאית מקצועית מגיל 6. אני זוכרת את עצמי קמה בבוקר ויוצאת לרוץ עם אבא שלי, שהוא בעצמו איש ברזל שמתחרה בתחרויות מטורפות בעולם."
אלא שבתוך עולם הספורט ההישגי, הגוף הופך למכונה שנמדדת במספרים. "הוא דורש הרבה מדדים וגבולות שאת חייבת לעמוד בהם. את נמדדת באמת על אחוזים. "אבל כשהתחלתי להתבגר החלו ההערות. "התחילו להיות הערות שצריך לרדת במשקל, שאולי ככה תצליחי לרוץ ולרכוב מהר יותר. ואז אובחנתי באנורקסיה. הורדתי לאט לאט במשקל, מתאהבים לזה."
השקר של השליטה העצמית
משה מנס, שמכיר את הסוגיה מקרוב גם כמדריך כושר, תוהה בקול על המיתוס של השליטה. רוני מהנהנת בכאב ומסבירה את הפסיכולוגיה שמאחורי המחלה: "אנורקסיה זו מחלה מאוד של שליטה. הכל מסביב חסר שליטה בחיים שלנו – מלחמות, סטרס – ופתאום הירידה במשקל היא המקום היחיד שבו את מחליטה."
"יש כוס קפה ועוגיות על השולחן ואני לא נוגעת. איזה חזקה אני! כולם מסביבי אוכלים ואני אומרת 'לא, אני בדיאטה'. כולם מחזקים אותך, 'איזו אלופה את', ואת מרגישה תחושת שליטה מטורפת. זה ממכר."
האם זה קיים גם במודיעין עילית?
אחת הנקודות המרתקות בראיון היא ההתייחסות למגזר החרדי. מנס משתף בסיפור אישי על אישה צעירה ממודיעין עילית שסובלת מאנורקסיה, ומודה: "לא חשבתי שיש נשים חרדיות שסובלות מזה."
רוני מסבירה מדוע המחלה הזו שקופה עוד יותר בקהילה החרדית: "אצל נשים חרדיות יש פחות מודעות, וגם הבגדים בסוף מכסים את הגוף. קשה לראות מישהי שפתאום יורדת 3-4 קילו. זה נראה רק קצת בפנים. יש אולי פחות התעסקות במראה חיצוני והשוואתיות ברשתות, אבל הבעיה קיימת." היא מוסיפה נקודה מפתיעה: "עבור אנורקסית, צום יום כיפור הוא החג הכי גדול. 'אה, זה החג שלי, אני בשליטה'."
המפץ הגדול: כשהקפיץ נשבר אל הבולמיה
אבל השליטה הזו היא אשליה, וכמו קפיץ שנמתח יותר מדי, הוא סופו להישבר. אצל רוני, השבירה הגיעה בדמות המחלה ההפוכה – בולמיה.
"בולמיה זו מחלה של חוסר שליטה מוחלט," היא מתארת בכנות מעוררת השתאות. "את יכולה לשבת שעה אחת ולהגיע ל-8,000 קלוריות. זה אוכל של חמישה ימים של אדם נורמלי. עליתי 24 קילו בפחות מחצי שנה – 60% ממשקל הגוף שלי. פתאום את שואלת: 'איפה השליטה העצמית שלי?'. הבנתי שזה לא קשור לכמה אתה חזק מול העוגייה, אלא למשהו עמוק הרבה יותר."
המחיר שנשאר: "העצם שלי הפסיקה להתפתח"
ההשלכות של אותן שנים חשוכות לא נעלמו עם ההחלמה. רוני חושפת בראיון את הנזקים הגופניים שהיא נושאת עד היום: "אני סובלת מאוסטאופורוזיס – דילול מסת עצם. מגיל קטן העצם שלי פשוט הפסיקה להתפתח. היום אני יכולה להיתקע בקיר בקטנה ולשבור את היד. אנשים לא מבינים כמה חשוב לאכול בגיל ההתבגרות."
מהתחתית אל האור: המסר למי שמיואש
היום, כשהיא מלווה אינספור אנשים בתהליכי תזונה, רוני יודעת שהדרך לשינוי לא עוברת בדיאטה קיצונית. "אי אפשר לחיות בדיאטה," היא פוסקת. "רוב האנשים מתחילים דיאטה בלי לשנות כלום מסביבם ומצפים לתוצאות. את צריכה מורה דרך. את צריכה להבין למה לא הצלחת עד עכשיו."
כאשר משה מנס שואל אותה על המסר לצעירות שצופות בה בבית או לגברים בני 40 שמרגישים ש"ככה זה אצלנו במשפחה, כולם שמנים", היא עונה בנחישות: "הצעד הראשון הוא להבין שיש בעיה, ולכל בעיה יש פתרון. הבעיה היא לא רק האוכל – זה הסביבה, ההרגלים, והמילה שלך מול עצמך."
"הייתי בנקודה החשוכה ביותר, נגעתי ברצפה. ידעתי שיש שתי אפשרויות: להישאר פה או לצאת מזה. בחרתי לצאת. היום אני מבינה שהסבל שעברתי הפך אותי לאשת המקצוע שאני. אני מבינה את הקשיים, את ה'ג'וקים' בראש, את השנאה העצמית. אם יצאתי משם – כל אחד יכול."
0 תגובות