כך השפיעה הקבלה על העיצוב של סידור התפילה

פרק ה': אנו עוסקים בהגותו של הרב פרופ' אברהם בֶּרְלִינֶר (חי ופעל בין השנים תקצ"ג (1833) – תרע"ה (1915), שכיהן כר"מ להיסטוריה בבית המדרש לרבנים בברלין בראשות הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר, וכן היה רעו וידידו של הגאון רבי דוד צבי הופמן.

פרק מיוחד בכתביו מקדיש ר"א ברלינר להשפעת הקבלה בעיצוב הסידור.

התפילה לדברי ר"א ברלינר היא לא קדושה רק בשל לשונה, אלא בייחוד מפני שהיא טבועה במטבע של כתבי הקודש: "כל תפילותינו חייבות להתאים עם כל מה שנאמר בתורת ה' בספרי הנביאים ובמזמורי התהלים...מה שאנו מתפלים ומבקשים" כותב ר"א ברלינר: "מן ההכרח שיהא מותאם בייחוד עם עיקרי התורה ועם חובות הדת".

ר"א ברלינר כותב שהאורתודוקסים במלחמותיהם כנגד 'סידור מתוקן' של הרפורמים ממנו הוציאו חלק מהתפילות, האורתודוקסים חששו ופחדו להודות שכמה דברים בתוך סידורנו טעונים שינוי.

ברם, האורתודוקסים לא רצו לשנות שום דבר, טוען ר"א ברלינר, מתוך פחד שמא יביא הדבר לידי וויתור כלשהו לדורשי התיקונים המגיעים מצד הרפורמים. והנה היום, ממשיך ר"א ברלינר: "אנו יכולים סוף סוף להשתחרר מן הפחד שמא נעבור את הגבול המסומן, ואפילו להתרחק ממנו, כיון שלמתקנים עצמם כבר לא נשאר להם מה לתקן. הרי המתקנים בימינו יש להם עוד רק שאלה אחת לפתור, והיא אם להזמין לשבת לפרוט על העוגב מנגן יהודי או נוצרי".

ר"א ברלינר התחקה אחרי עיצוב הסידור של ימיו. לדבריו סידור תפילה הראשון, הודפס בפראג בשנת רע"ג (1513) ולא נשאר ממנו, אלא קטע אחד בספרית בודליאנה. סידור שני הודפס בפראג בשנת רפ"ז (1527) ועותק ממנו נמצא בספריה עירונית שבפרנקפורט. בתקופה השנייה הסידור התחיל לקבל תוכן קבלי בהשפעתו של האריז"ל ותלמידיו, ו"מסביב לכל מילה בסידור נתעבה לבוש של סוד ומסתורין".

רק בתקופה השלישית ממשיך ר"א ברלינר וכותב: "קם גואל בדמות של ר' זאב היינדהיים שבהוצאת סידורו גאל אותנו מן המבוכה והתעייה של התקופות הקודמות...".

"הינדייהם" כותב ר"א ברלינר: "כמעט ששחרר אותנו לגמרי משלטון הקבלה שהתפשט עד זמנו על כל הוצאות הסידור".

יצוין שר' זאב היינדהיים עליו טען ר"א ברלינר "שחרר אותנו לגמרי משלטון הקבלה" היה מקובל בחוגי היהודים השמרנים, ואף מרן החתם סופר כתב עליו (חו"מ תשובה פט) "שכילה כמה זמן בהגהת הפיוטים ולתרגמם בלשון אשכנז ואלמלא הוא הפיוטים כבר נשתקעו ולא נאמרו בדורות הללו כידוע[1]".

ר"א ברלינר מצטט את ד"ר יום-טוב לִיפְּמן צוּנְץ שכינה את ר' בנימין זאב היידנהיים  כמנדלסון של המחזור.

בנוגע לקדושת הפיוטים, התבטא ד"ר יום-טוב לִיפְּמן צוּנְץ וציטטו ר"א ברלינר: "הפיוטים הם מצבות הזכרון של אבותינו ועבודת האלהים שקבלה אותם לסד התפילה היתה – בההאבקות בת אלף השנים – מעין דגל ישראל הנישא ברמה".

פולמוס אמירת "מה טובו"

מפליא הדבר, כותב ר"א ברלינר, שר' מֵאִיר אִבֶּן אֶלְדָבִּי (חי במאה הי"ד) בספרו "שְׁבִילֵי אֱמוּנָה" ואחריו המהרש"ל (בתשובותיו סימן סד) קראו תגר על אמירת 'מה טובו', מאחר שזוהי קריאתו של בלעם שהיה עובד אלילים. אולם תלמידו של המהרש"ל, רבי משה מאט בספרו 'מטה משה' מצדיק את אמירת מה טובו בתפילת הבוקר.

בענין אמירת הלל ללא ברכה ביום של הודיה כותב ר"א ברלינר: "בכמה קהילות איטליה ראיתי מנהג יפה והוא בשעת חגיגות מדיניות או בשמחת יובל של הקהילה שרים את מזמורי ההלל כמו בחגים ומועדים וכמובן בלא ברכה".

כאמור ר"א ברלינר במחקריו התנגד לכל דבר שקשור לקבלה, כך שנוכל לקרוא בספרו משפטים כגון: "אכן המקובלים לא ידעו דבר ולא חצי דבר מן המנהג העתיק"; "מי נתן איפוא רשות למקובלים או למדפיסים לשנות ממטבע החתימה שעדיין נשמר אצלנו לטרוח המחאות בדורות שונים?"; "שיטה זו של סידור המקובלים גרמה לתוהו ובוהו ואי הבנה איומה בתוכן התפילות".

את תפילת יהי רצון שנהגו לומר ביציאה מהסוכה: "לישב בסוכת עור של לויתן", טוען ר"א ברלינר: "מי יתן ויימצא מדפיס נבון וישים במקום אותו הסיום את המילים 'בסוכה בשנה הבאה בירושלם'.

•

[1] ברם עין בנושא זה אצל הרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, כרך ב' שהביא מקורות נוספים.

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com