בשבוע שעבר כתבנו כאן על המפגש ההיסטורי בין אברהם יהושע השל לאפיפיור. אין ספק שמבחינה מדינית והיסטורית, המפגש הזה נשא פרי: בשנת 1965 אושרה הצהרת "נוסטרה אטאטה", שבה הכנסייה הקתולית ניקתה לראשונה את העם היהודי מאשמת "רצח אותו האיש", גינתה את האנטישמיות והכירה ביהדות כדת בעלת ערך - אחרי אלפיים שנה, תודה באמת.
השל האמין שתפקיד היהדות לאחר השואה אינו מתמצה בהישרדות או בהגנה עצמית בלבד. בעוד שהציונות התמקדה בהקמת בית לאומי כפתרון, השל סבר שהאתגר האמיתי הוא שינוי הגישה המוסרית של המערב. התרבות המערבית, על כל המדע, הספרות והחינוך המצוין שלה, היא זו שחוללה את השואה. לשיטתו, ההומניזם המערבי נכשל כיוון שהוא מבוסס על "הפשטה" של המושג "אנושי".
הוא טען שרק היהודים יוכלו לעצור מפני שואה שניה, והם צריכים לתרום למערב משהו שהוא לא יודע, איך להיות "אנשים טובים יותר" – כדי לחלץ את האנושות כולה מהמצב שאליו הדרדרה. השל שם פעמיו לוותיקן. ונחל הצלחה.
עם זאת, אין בתיאור ההישגים הללו משום קביעה הלכתית כי כך ראוי לנהוג לכתחילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האם מהלכים דיפלומטיים או יישור הדורים כאלה ואחרים אכן מקבלים פלומבה הלכתית?
התשובה, כפי שנראה מיד, רחוקה מלהיות פשוטה. בעוד העולם המודרני הריע לדיאלוג, בתוככי עולם התורה התעוררה התנגדות עזה ונחרצת. היה זה גאון הפסיקה, רבי משה פיינשטיין, שיצא חוצץ נגד המגמה החדשה וקבע כי ישנם גבולות שאסור לחצות, גם במחיר של "שלום עולמי".
באותה תקופה סוערת, שלח הרב פיינשטיין מכתב חריף לרב יוסף דוב סולובייצ'יק, בתגובה ליוזמות למפגשים בין-דתיים בבוסטון ובמקומות נוספים. הרב פיינשטיין לא ראה במפגשים אלו גשר של שלום, אלא מלכודת רוחנית מסוכנת.
בתשובתו המפורסמת (אגרות משה, יורה דעה ג, סימן מג), הוא מתאר את המפגשים הללו במילים קשות ומזהיר מפני התקרבות לכמרים:
"בדבר אשר איזה רבנים מהצעירים נלכדו בפח של ראש הכומרים בוואטיקן... אשר כוונתו הוא להעביר כל היהודים לאמונתם... והצליחו להטעות איזה רבנים חסרי דעת... להשתתף עמהם".
הרב פיינשטיין לא הסתפק באזהרה כללית, אלא השתמש בדימויים חמורים כדי להבהיר שמדובר בשינוי אסטרטגיה של הנצרות – מרדיפה פיזית לניסיון המרה רוחני באמצעות חיוכים ומפגשים:
"הצליח מעשה שטן להצליח בעצת הרשעים... וכיון שגזרו גזירה להודיע לכל רבני ישראל... שזהו איסור גמור וברור לעשות חבורות יחד עם כומרים... אף לא לדברים בעלמא שאינם ענייני אמונה".
לשיטתו, השתתפות של רבנים במפגשים כאלו היא לא פחות מסיוע ל"מסית ומדיח", שכן היא נותנת לגיטימציה לכנסייה ועלולה להוביל יהודים תמימים לטעות ולהאזין לתעמולה נוצרית. עבור הרב פיינשטיין, גם אם המפגש נראה כמניב תועלת חיצונית, הוא נותר "איסור חמור של התקרבות לעבודה זרה".
כמפורסם כך היה דעתו של הרבי מחב"ד זצ"ל שאסר מכל מכל את המפגשים הנ"ל, ואכמ"ל.
אם כן ראינו כיצד מול השל ותומכיו, שלמרות שיהיה שומר תורה ומצוות כל ימיו נטה מאד לזרם הקונסרבטיבי ומן הסתם דברי ההלכה של פוסק בן זמנו לא ממש עצרו אותו, ובפרט שהוא הצליח במשימתו מול הוותיקן, ומה בכך? דבריו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל חיים וקיימים לעד, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.
אך האם היו שהורו לעצמם היתרים בעניין? כפי שנראה, הדברים נכונים לכאן ולכאן.
בין חומות המבצר לגשרים של שלום – מסע היסטורי
בפתח הדברים, חשוב להדגיש: אין בדברים שנאמרים כאן משום הוראת הלכה למעשה. מטרתנו בפרק זה היא להציג סקירה היסטורית קלה וממש לא מיציגת של רבנים, מהגדולים והבולטים ביותר בכל הדורות, שמצאו לנכון להיפגש עם אנשי דת נוצרים, כל אחד מטעמיו ומתוך נסיבות זמנו.
הדוגמה המפורסמת ביותר למפגש כזה היא "ויכוח ברצלונה" בשנת 1263. הרמב"ן נקרא על ידי חיימה הראשון, מלך אראגון, להתעמת עם המומר פבלו כריסטיאני ( נזיר דומיניקני המכונה בספר הוויכוח "פראי פול" (האח פול). הוא היה תלמידו של ריימונדוס מרטיני ושימש כנציג הכנסייה הקתולית וממלכת אראגון) בארמון המלוכה. בניגוד למפגשים דיאלוגיים מודרניים, עבור הרמב"ן היה זה מצב של פיקוח נפש ממש והצלת יהודי ספרד מפני גזירות המיסיון.
הרמב"ן הסכים להשתתף רק בתנאי שתינתן לו חופש ביטוי מלא, והוא אכן השיב בנחרצות ובגאווה יהודית. בספר הוויכוח שכתב לאחר מכן, הוא תיעד את תשובותיו הנוקבות, המפגש הסתיים בניצחון אינטלקטואלי של הרמב"ן, אך הוא נאלץ לבסוף לגלות מארצו ולעלות לארץ ישראל.
במרוצת הדורות מצאנו רבנים נוספים שקיימו קשרים עם אנשי דת נוצרים מתוך רצון להרבות הבנה ולמנוע שנאה. הידועים שבהם רבי משה חאגיז, רבי יהונתן אייבשיץ, אשר האריכו בשיחות עם כמרים על ענייני דת ומוסר ואף קשרו עמהם קשרי ידידות. עבורם, המפגש לא היה איום, אלא כלי לקידום ערכים מוסריים משותפים וביסוס השלום. וכפי שיש מצינים שהכול נעשה רק בזמן שיד הנוצרים תקיפה על ישראל.
הסדק הגדול באמריקה: 'דרכי שלום' מול 'איסור גמור'
במאה ה-20, יהדות ארצות הברית מצאה את עצמה חלוקה בין שני מחנות סביב סוגיה זו. ברם המתירים לא מוכרים 'רק' כפוסקי הלכה כדמותו של רבי משה פינשטיין זצ"ל, אך בנותן טעם להביא את דעתם כאן.
אלה שהקלו להיפגש עם אנשי נצרות ברם מתוך הסתייגות רבות 'הסתדרות הרבנים דאמריקה' (RCA), בהשראתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. במאמרו המכונן "עימות" (Confrontation), הציב הרב סולובייצ'יק עמדה מורכבת: הוא שלל בתוקף דיאלוג תיאולוגי, מחשש לטשטוש ייחודיות האמונה היהודית והתפשרות על ענייני דת פנימיים. מאידך, הוא התיר ואף ראה חובה בשיתוף פעולה בנושאים חילוניים ומוסריים כמו מאבק באנטישמיות וצדק חברתי. לשיטתו, המפגשים צריכים להתבסס על כבוד הדדי ועל הבהרת ה"אחרות" שלנו.
לצד הרב סולובייצ'יק, רבנים בולטים נוספים תמכו במפגשים אלו. תלמידיו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' (בהם הרב יונתן זקס) העידו כי זו הייתה דעתו, ואף תלמידי הרב וינברג (בעל ה'שרידי אש' מאסכולת תורה עם דרך ארץ) השתתפו במפגשים כאלו בלונדון.
המאבק בין הדעות הללו עיצב את דמותה של היהדות האורתודוקסית במערב: מחנה אחד הרואה במפגש הזדמנות להיות "אור לגויים" ולהגן על האינטרסים היהודיים, ומחנה שני הרואה בו איום קיומי ורוחני שיש להישמר ממנו בכל מחיר ובעיקר איסור הלכתי.
על משמרת היכל שלמה – רבני ארץ ישראל והדיאלוג עם הוותיקן
לאחר שסקרנו את המחלוקת העקרונית ביהדות התפוצות, אנו מגיעים אל מרכז הבמה - ארץ ישראל.
כאן, המפגשים בין רבנים לאנשי נצרות קיבלו נופך רשמי ומדיני, תוך ניסיון מתמיד לאזן בין כבוד התורה לבין הצורך בביסוס יחסים דיפלומטיים ו"דרכי שלום" בעולם המודרני.
שורשי הגישה המאפשרת דיאלוג בארץ ישראל נטועים עוד בימיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק נהג להיפגש בכבוד עם כמרים וראשי כנסיות. תפיסתו הייתה כי כאשר המטרה היא להרבות הבנה וכבוד בין העמים ולמנוע שנאה, יש במפגשים אלו אף משום מעלה. הרב קוק ראה במפגשים אלו חלק מתפקידה של הרבנות בעידן של תקומה, המצריך שיח מכבד עם מנהיגי העולם.
במרץ 1946, בעידן שלאחר חורבן יהדות אירופה, התייצב הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי של ארץ ישראל, בפתחו של הוותיקן כדמות מרשימה יהודי יליד פולין בעל זקן עבות, שנשא על כתפיו את כאבו של עם שלם המבקש להשיב את בניו. משימתו הייתה קדושה וראשונה במעלה: איתור אלפי יתומים יהודים שהוריהם נרצחו בשואה, ואשר נותרו חבויים במוסדות קתוליים ובבתי משפחות נוצריות בנצרות ברחבי פולין, בלגיה, הולנד וצרפת.
בפגישתו עם האפיפיור פיוס ה-12 ב-10 במרץ, העלה הרב בקשה פשוטה אך הרת גורל: הוא הפציר באפיפיור להוציא קריאה פומבית לכמרים באירופה, שתורה להם לחשוף את מיקומם של הילדים היהודים המוחבאים. הרב הרצוג האמין בכל ליבו שצעד כזה מצד ראש הכנסייה "יקל באופן עצום" על מלאכת השבת הילדים לחיק עמם וקהילתם.
האפיפיור אמנם הביע סימפתיה לאסון שפקד את העם היהודי, אך הסתפק בהבטחה לבדוק את העניין וביקש מהרב להגיש תזכיר מפורט בנושא.
יומיים לאחר מכן, ב-12 במרץ, שב הרב הרצוג לוותיקן עם התזכיר המבוקש והופנה למפגש עם המונסיניור אנג'לו דל'אקווה, שנחשב למומחה של מזכירות המדינה בוותיקן ל"שאלות יהודיות".
מאחורי הקלעים, תקוותו של הרב נתקלה בחומה של חשדנות; דל'אקווה דיווח על פגישתם במזכר שבו ייעץ לאפיפיור שלא להוציא שום הצהרה פומבית ואף לא להשיב לרב הרצוג בכתב, מחשש שהדבר ינוצל לטובת "תעמולה יהודית".
האפיפיור אימץ את הגישה המסתייגת והורה להעביר לרב תגובה מילולית בלבד דרך נציג הוותיקן בירושלים. נאמר לו כי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך הימנעות מהצהרה גורפת שתסייע להשבת הילדים – החלטה ששיקפה את עמדת הוותיקן באותם ימים, לפיה ילדים שהוטבלו לנצרות שייכים כעת לכנסייה ואין להשיבם לסביבה יהודית.
לא להתכופף ולא לתת פתחון פה
בשנת 1993 נרשם רגע היסטורי ששינה את פני היחסים בין העם היהודי לכנסייה הקתולית: לראשונה מאז הקמת המדינה, נפגש אפיפיור עם רב ראשי לישראל. היה זה הרב ישראל מאיר לאו והראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל, שנפגשו עם יוחנן פאולוס השני במעון הקיץ הפרטי שלו בקסטל גנדולפו.
הבחירה במקום המפגש לא הייתה מקרית; הרב לאו, שהתנגד נחרצות לנסיעות רשמיות לוותיקן בשל נוכחותם של פסלים וצלבים, הסכים למפגש רק לאחר שהובטח לו כי המקום ינוקה מכל סממן דתי נוצרי. האפיפיור, שגדל בפולין והכיר יהודים מקרוב, שבר את הקרח כשסיפר לרב לאו: "אני זוכר את סבך", שהיה רב מכובד בקרקוב הסמוכה לעיר הולדתו. הרב לאו הזכיר שהאפיפיור היה אדם שסירב להטביל לנצרות ילדים יהודים לאחר המלחמה וכינה את היהודים לא פעם כ"אחינו הבכורים".
לצדו של הרב לאו פעל הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהביא עמו גישה הלכתית מגובשת למפגשים אלו. בספרו שו"ת "בנין אב" (חלק ו', עמ' רסט-רעא), העניק הרב בקשי דורון תוקף למפגשים אלו וקבע כי יש בהם ערך רב לשם ביסוס השלום והפחתת האלימות בעולם.
לשיטתו, המפגשים הללו אינם מהווים הכרה בדת אחרת כשוות ליהדות, אלא נועדו להעצים ולבסס את ההסכמות המוסריות בין העמים והדתות. הרב בקשי דורון שהציע להקים דיאלוג קבוע ותלת-צדדי בין שלוש הדתות האברהמיות, יהדות, נצרות ואסלאם – מתוך אמונה שהדבר חיוני למניעת שפיכות דמים.
בעוד שהרב בקשי דורון הדגיש את ערך השלום, הרב לאו הציג גישה פרגמטית וזהירה. תפיסתו הייתה ברורה: "לא צריך להתכופף ולהתחנף", אך חייבים לקיים את המפגשים כדי למנוע "פתחון פה" לשונאי ישראל.
הרב לאו הסביר כי העובדה שמיליוני יהודים חיים במדינות קתוליות מחייבת את הרבנות הראשית להקביל את פני האפיפיור, כדי שלא לפגוע בביטחונו של אף יהודי בגולה.
ואנחנו נלך בשם ה'
המפגש הראשון ב-1993 סלל את הדרך למפגש רשמי ורחב בהרבה שנערך בשנת 2000 בירושלים. במעמד זה, העניק הרב לאו לאפיפיור ספר תורה עטוף עור.
על ספר התורה נחקק הפסוק מספר מיכה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹקיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקינוּ לְעוֹלָם וָעֶד". בחירת הפסוק הייתה מכוונת והיוותה "כפל לשון": הצהרת נאמנות מוחלטת של היהודים לדתם, לצד פנייה מכבדת למסורות דתיות אחרות. במפגש פרטי שנערך לאחר מכן, הזכיר הרב לאו לאפיפיור כי עלינו לגנות לא רק את הרוצחים, אלא גם את אלו "שעמדו על דמנו מבלי לעשות או לומר דבר כדי להציל את חיינו".
אחד המפגשים המשמעותיים ביותר התרחש שנים אח"כ בינואר 2004, כאשר הרבנים הראשיים, הראשון לציון הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר, הגיעו לוותיקן לפגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני. חשוב לציין כי מפגש זה לא נעשה בחלל ריק; הרבנים התייעצו מראש עם מרנן הפוסקים הגאון רבי עובדיה יוסף והגאון רבי יוסף שלום אלישיב, שנתנו את ברכתם למהלך.
במהלך הפגישה, שנמשכה כחצי שעה, עלו נושאים קריטיים של מאבק באנטישמיות ובטרור וקדושת החיים. הרב עמאר הגדיר את המפגש כ"ראשיתה של דרך חדשה" וסלילת דרך לאחדות, בעוד הרב מצגר ביקש את עזרת הוותיקן בנושא השבויים והנעדרים של ישראל.
עשור לאחר מכן, במאי 2014, התקיים מפגש מרתק ב"היכל שלמה" בירושלים בין האפיפיור פרנציסקוס לבין הרבנים הראשיים דאז, הראשון לציון הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו.
במפגש זה בלט פרט סמלי ומרגש: הרב יצחק יוסף ענד על בגדו את עדי "לוחות הברית", אותו קיבל מאביו, הרב עובדיה יוסף, ביום הכתרתו. הרב עובדיה הורה לו לענוד זאת במפגשים עם מנהיגי דת כמענה חזותי לצלב שעונד האפיפיור. האפיפיור מצדו פתח את המפגש בפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
עם זאת, העמדה לא הייתה אחידה. גם בתוך הרבנות הראשית נשמעו קולות אחרים. בשנת 2014, ארבעה מחברי המועצה, ביניהם הרב שמעון אליטוב והרב שמואל אליהו, החרימו את המפגש עם האפיפיור. הרב אליטוב הסביר כי "אי אפשר למחוק את היסטוריית הדמים" והדגיש כי המפגשים צריכים להיעשות מתוך "גאון יעקב" וללא חנופה.
מורכבות - גישתו של הרב עובדיה יוסף
גישתו של הרב עובדיה יוסף הייתה מופת של מורכבות: מחד, הוא אישר לרבנים הראשיים להיפגש עם האפיפיור לצורך שתדלנות וביטחון ישראל. מאידך, בשנת 2009, הורה לשרי ש"ס להיעדר מקבלות הפנים לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, כמחאה על עברו של האפיפיור ועל דרישות הוותיקן לריבונות במקומות קדושים. הוא הנחה לעשות זאת "בצורה שקטה ומבלי לעורר רעש".
במבט היסטורי, רבני ארץ ישראל השכילו להשתמש במפגשים אלו ככלי דיפלומטי ראשון במעלה. הם לא ראו בכך הכרה חלילה בנצרות, אלא מילוי חובה יהודית של "דרכי שלום" והגנה על העם והארץ.
המפגשים, שהחלו עוד בימי הרמב"ן כהכרח של פיקוח נפש, הפכו בידי הרבנות הראשית לכלי לביסוס מעמדו של העם היהודי כשותף מוביל בעולם ובמאבק בשנאה נגד יהודים.
שופר גזול בוותיקן?
לקראת המפגש ההיסטורי עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני במעון הקיץ שלו בקסטל גנדולפו ב-1993, חיפשו הרב לאו ורעייתו מתנה שתישא משמעות עמוקה וסמלית. כיוון שהפגישה נערכה בימים שלפני ראש השנה, ונועדה לעסוק בין היתר בנושאים כאובים כמו גורלם של רון ארד ונעדרי הקרב בסולטן-יעקב, בחר הרב להעניק לאפיפיור שופר.
על בסיס השופר ביקש הרב לחרוט את הפסוק המבטא את הכמיהה לחופש: "תקע בשופר גדול לחרותנו". המשימה הופקדה בידיו של צורף ברומא באמצעות שגרירות ישראל, והשופר הוחזר לרב כשהוא עטוף בנייר מהודר.
אולם, בערב שלפני המפגש, דחף אינסטינקט פנימי את הרב לפתוח את האריזה ולבחון את המתנה. לחרדתו, גילה כי הצורף, שלא היה יהודי, טעה באות אחת קטנה שהפכה את המשמעות על פיה: במקום המילה "גדול", נחרט על השופר: "תקע בשופר גזול לחרותנו".
למרבה המזל, האמן נמצא עדיין בחנותו, והטעות תוקנה במהלך הלילה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שנזכה לשמוע את קול שופרו של משיח.
0 תגובות