מרן ראש הישיבה, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, הטביע חותם בל יימחה על עולם התורה בדור האחרון. אך מעבר לגאונותו העצומה ופסקיו המאירים, בתוך דל"ת אמותיו נהג חכם בן ציון בהנהגה מעוררת השראה שעשויה לשמש שיעור חי לכולנו – כבודו העצום והמופלג לרעייתו, הרבנית הדסה ע"ה.
במלאת כ"ח שנים לעלייתו בסערה השמימה, 'כיכר השבת' מגיש פרקים מתוך הספר המרתק 'גדולה שימושה', שחיבר משמשו בקודש, הרב מרדכי חסידים.
דרך הסיפורים הקטנים, הרגעים האינטימיים וההקפדה העילאית על כבודה, נחשף טפח מהדמות ההוד שבבית – ומזכיר לנו שגדולתם האמיתית של גדולי ישראל מתחילה, קודם כל, בין כותלי הבית פנימה.
נזהר בכבודה של הרבנית
במשך כל התקופה שבה זכיתי לשהות לצידו של חכם בן ציון, ראיתי עד כמה היה הרב מכבד את הרבנית הדסה באופן שלא יתואר. נזהר היה בכבודה מאד ובמילוי כל רצונותיה.
רבים אינם יודעים, אך חכם בן ציון היה מספר את זקנו קצר, בגלל שזה היה רצונה של הרבנית, שלא אהבה מראה של זקן ארוך.
גם אם חשב שראוי להאריך את הזקן, אבל מפני כבוד הרבנית סיפר את זקנו שיהיה קצר, כדי למלא את רצונה.
נקודה נוספת ששמורה בזיכרוני בהקשר לתספורתו של הרב, שבכל פעם כאשר הרב היה מסתפר, הרבנית היתה נכנסת לאחר מכן אל החדר ואומרת לרב בחיוך: חכם בן ציון, נעימן! שפירושו: יפה לך! תתחדש!
אל תוריד לרב את הסוודר עד חג שבועות!...
הרבנית הדסה ע"ה היתה מסורה לרב בכל לבבה ונפשה. דאגתה אליו לא ידעה גבול ותמיד היתה עינה פקוחה על כל צרכיו וענייניו, כדי שיוכל לשבת וללמוד מתוך שלוות הנפש. כמו כן דאגה מאד לבריאותו וחוסנו.
אני זוכר, שבכל שנה בתום ימי החורף הקשים ובוא האביב, היתה הרבנית מורה לי: מרדכי, אפילו שיש שמש בחוץ, אל תוריד לרב את הסוודר עד חג שבועות!
כי הרבנית חששה שמזג האויר מתעתע, ולעיתים יכול הוא להשתנות במפתיע, והיא דאגה שמא הרב יתקרר ויחלה חס ושלום.
זה לא בושה לעשות ספונג'ה בבית...
בכל יום שישי היה ידידי הצדיק אהרן שחר ז"ל, מביא לחכם בן ציון פירות מובחרים הביתה.
אהרן שחר העריך והעריץ את חכם בן ציון בכל ליבו והיה מסור לו בלב ונפש. הוא זה אשר היה דואג לשכירות דירתו של חכם בן ציון בשבתות שבהן הרב היה בא לרחוב שמואל הנביא, ואהרן בעצמו הוא זה אשר היה משלם את דמי שכירות הדירה מכיסו.
אהרן שחר, היה רודף שלום, ומשכין שלום בין אדם לחבירו, ובעיקר בין איש לאשתו. טורח היה רבות על כך, ובכל פעם שנודע לו על סכסוך שפרץ בין שני בני זוג, היה הולך אל ביתם ומדבר על ליבם כדי שהאהבה והשלום יחזרו לשכון בביתם.
רבות היה משוחח איתי על ענייני כבוד האשה, והיה קובל בפני על כך שכיום אין הבעלים יודעים לתת כבוד ויקר לנשותיהם, ודבר זה גורם לא פעם למריבות בבית.
כדוגמא של כבוד הדדי בין שני בני זוג, היה אהרן מביא תמיד את חכם בן ציון ורעייתו הרבנית, שהיו מכבדים זה את זה בכל מאודם.
על מקרה שאירע לו בביתו של חכם בן ציון, סיפר לי:
פעם אחת נכנסתי אל בית הרב, ולתדהמתי אני רואה את חכם בן ציון כשמכנסיו מקופלות והוא עושה ספונג'ה בבית...
אמרתי לו: כבוד הרב, תן לי! אני יעשה זאת! זה לא לכבודו של החכם לעשות ספונג'ה!
אמר לי חכם בן ציון: תראה ותלמד איך צריך לכבד את האשה! זה לא בושה לעשות ספונג'ה בבית! תעשה הכל כדי לכבד את האשה!
האשה זה השכינה הקדושה בעצמה, וכבוד האשה זהו כבוד השכינה הקדושה! ועוד, שהברכה של הבעל מגיעה מהאשה. האשה היא כלי הברכה של הבעל. אסור לשכוח את זה אף פעם!
הכבוד של האשה הוא מעל הכל
לעיתים, כאשר היו מבקשים לכבד את חכם בן ציון בסנדקאות, הייתי מבקש מאבי הבן שישלח נהג כדי לקחת את הרב, כי הנהג הקבוע של הרב, היה מסייע לרבנית בזמנים אלה בענייניה השונים, בקניות עבור הבית ובסידורים שונים. כך גם בחתונות שבהן חכם בן ציון היה מתכבד בעריכת חופה וקידושין, אם הייתי יודע שהנהג הקבוע יהיה עסוק בסיוע לרבנית, הייתי מסכם עם החתן שישלח נהג להביא את הרב אל מקום השמחה.
במקרים אלה, כאשר היה הנהג מגיע לקחת את הרב, והרב היה מבחין שהנהג נמצא ברכב לבדו, היה פונה אליו בשאלה:
מה עם אשתך? איפה היא? מה, היא לא באה לחתונה?
והנהג ענה: כבוד הרב, אני עם כבודו, והיא כבר תדע איך להגיע לבד.
לא אדוני! - אמר חכם בן ציון - קודם כל תיקח את אשתך! עכשיו אתה מוריד אותי, ונוסע מהר הביתה להביא אותה! אסור לעזוב ככה את האשה! הכבוד של האשה הוא מעל הכל! מה זאת אומרת שהיא תבוא לבד?! מה זה, הפקרות?!
על דברי מוסר נוקבים אלה, לא היתה כל תשובה, ומשום כך היה הנהג ממהר לשוב אל ביתו, לעשות כפי שהורה לו חכם בן ציון.
או הא! או הא! איזו שמלה יפה!
חכם בן ציון אהב מאד לשמח את הרבנית. לקראת כל אירוע משפחתי חשוב, ולקראת כל חג היתה הרבנית מזמינה אל ביתם תופרת מומחית, שהיתה תופרת עבורה שמלה חדשה.
לא פעם אירע שכאשר הייתי לומד בחברותא עם חכם בן ציון בחדר הלימוד, היתה נכנסת הרבנית עם שמלתה החדשה, פונה אל הרב ושואלת: חכם בן ציון, איך השמלה?
וחכם בן ציון היה אומר בקול רם ובהתפעלות רבה: אוּ הָא! אוּ הָא! הדסה, איזו שמלה יפה! פששש!... ובתוך כדי כך היה חכם בן ציון מביט בי בעיניו החכמות, כרומז לי בקריצה:
ראית כיצד יש לנהוג עם האשה?!... לאחר מכן היה אומר לי בחיוך: עכשיו לך תעשה לי קפה!
בשביל מה אני צריך כסף?!
יום אחד כאשר היינו לומדים יחדיו, נכנסה הרבנית אל החדר ואמרה שהיא רוצה לצאת לקניות, וביקשה מהרב שיתן לה מעט כסף.
חכם בן ציון שאל אותה בבת שחוק: כמה כסף את רוצה? ענתה לו הרבנית שמספיק לה מאה שקל.
חכם בן ציון הכניס את ידו לכיסו כאשר על פניו היה נסוך חיוך רחב, הוציא חבילה של שטרות כסף והגיש לה.
היו שם שטרות בסך של אלף דולר! אמרה לו הרבנית: בן ציון, מה זה?! מאיפה הכסף הזה?!
אמר לה חכם בן ציון בחיוך: ביקשת כסף? תיקחי! עכשיו אני ממשיך ללמוד! לאחר שהרבנית הלכה אמרתי לרב: היא בקשה מאה שקל, ואתה נותן לה אלף דולר?!
אמר לי הרב: בשביל מה אני צריך כסף?! מה אני יעשה בכסף?! אם היא שמחה בזה - שתיקח! תגיד לי, יש יותר טוב מלימוד תורה? אני לא צריך כסף!
ומכבדה יותר מגופו!
חכם בן ציון היה הולך פעמים רבות לטייל עם הרבנית. הדבר היה נחוץ לה ושימח את לבבה מאד.
בעיקר בשבתות, כאשר הרב היה מתארח בשכונת שמואל הנביא, לאחר סעודת השבת בבוקר. כשהשמש ליטפה ברוך, היה הרב יוצא איתה לטיול קצר כאשר אליהם היו מתלווים נכדיהם היקרים.
לא פעם הבחנתי שכאשר היו צועדים יחדיו ברחוב, היה חכם בן ציון הולך על הכביש, בעוד הרבנית היתה פוסעת על המדרכה.
כאשר שאלתי את פיו לפשר הדבר, הסביר הרב: זה כבוד גדול לאשה כאשר הבעל נותן לה להיות מכובדת יותר, וכביכול גבוהה יותר ממנו, בכך הוא מקיים את מאמר חז"ל: ומכבדה יותר מגופו!
ועוד הוסיף חכם בן ציון ואמר: אשה לא צריכה ללמוד תורה, אבל צריך לתת לה כבוד! צריך לכבד אותה ושוב לכבד אותה. וכאשר האשה שמחה, הבעל יכול להיות מלך וללמוד תורה בנחת.
אני הולך לפיזיותרפיה רק משום שהרבנית מבקשת...
פעמים רבות לקחתי את חכם בן ציון לטיפולי פיזיותרפיה. העניין הזה היה קשה לו מאד, והוא התלונן בפני על כך כמה וכמה פעמים.
יום אחד כאשר אמר לי שזה קשה לו. הצעתי לו שאולי נפסיק עם הטיפולים המתישים והמעייפים.
אמר לי: הרופאים אין להם שכל. אני נפגעתי במוח וכאשר הפגיעה במוח -אין מה לעשות! מה שאני הולך לטיפולי הפיזיותרפיה, זה רק משום שהרבנית מבקשת ממני שאלך. הרבנית אוהבת שאני הולך לפיזיותרפיה, לכן אני הולך.
את כל זה אני עושה רק כדי שהרבנית תהיה שמחה ומרוצה! לא שמעת מה שחסידים אמר לך?!
סגירת הכפתור האחרון
הרבנית הדסה ע"ה, דאגה תמיד להופעתו המכובדת של הרב, ושמחה על טיפולי המסור ברב. אחד הדברים שהרבנית הקפידה עליו, היה בעניין סגירת כפתור הצווארון. תמיד בקשה ממני שבטרם שאקשור לרב את העניבה. שאסגור לו את כפתור צווארון החולצה, ורק אז אהדק את העניבה, כי אז העניבה תהיה מונחת יפה.
באחד הימים היינו אמורים לצאת להשתתף בחתונת קרוב משפחה של הרב.
סייעתי לרב להתכונן לאירוע, ובתוך כך שמעתי את קולה של הרבנית מהחדר הסמוך כשהיא פונה אלי ואומרת: מרדכי, תסגור לרב את העניבה עד הסוף, עם הכפתור!
עניתי לה: בסדר הרבנית!
אך כאשר ביקשתי לסגור את כפתור הצווארון, אמר לי הרב: מרדכי, זה מחניק אותי. תהדק את העניבה עד הסוף, אבל בלי לסגור את הכפתור...
יצאנו לאירוע. כאשר הגענו לאולמי "פנורמה" שם התקיימה החתונה, יצאו לקראת הרב כמאה בני תורה משולהבים ששרו בכל כוחם לכבודו: "ימים על ימי מלך תוסיף".
הרבנית יצאה מצדו השני של הרכב ועינה החדה הבחינה מיד שהצווארון אינו מכופתר...
אני אחזתי בידו של הרב וסייעתי לו לצאת מן הרכב, ואילו הרבנית אומרת לי: מרדכי! תמתין רגע, אני באה!
הרבנית עקפה את הרכב, והגיעה אל הרב, ואז פנתה אלי ואמרה: למה לא סגרת את הכפתור? הרי ביקשתי ממך שתעשה זאת?!
אמרתי לה: הרבנית, אני מבקש מחילה, אבל זה היה לי קצת קשה... חכם בן ציון קרץ לי בעינו, כאילו הוא מודה לי על שאני מחפה עליו...
את הסיטואציה הזאת אני זוכר עד עצם היום הזה כאילו היא מתרחשת לנגד עיני: המון דב של בני תורה שרים לכבודו בגרון ניחר, ולנגד עיניהם המסוקרנות, הרבנית ניגשת אל הרב ומנסה לסגור לו את הכפתור, כאשר הדבר עולה לה במאמץ ובזמן רב, עקב מצבה הבריאותי, והרב עומד בצוואר מוגבה כלפי מעלה, ולא מוציא הגה מפיו - העיקר לכבד את הרבנית ולעשות את רצונה!
כאשר הצליחה לבסוף, פנה אליה הרב בנועם ושאל בחיוך: הדסה, עכשיו בסדר? אם כן, בואי ניכנס לאולם... הרב אחז בידי, חייך אלי ונכנסנו.
העיקר שהרבנית נהנית!
עקב מצב בריאותה של הרבנית הדסה ע"ה, חכם בן ציון אהב מאד לשמח אותה, ובפרט כאשר ידע שטוב יהיה לה לצאת מדי פעם ולנשום אוויר צח. הרבנית אהבה מאד את הטיולים הקצרים הללו והדבר גרם לה למרגוע והחלפת אוירה.
פעם אחת ביקשה הרבנית מחכם בן ציון לצאת מעט. וביקשה ממני שאקח אבטיח מהמקרר, ואשים ברכב.
בתחילת נסיעתנו עוד בהיותנו ברחוב סורוצקין, שאל חכם בן ציון: הדסה, לאיפה את רוצה לנסוע?
השיבה לו הרבנית: לתל אביב!
חכם בן ציון צחק ואמר לה: מה תל אביב?
הרבנית הסתכלה על הנהג, ואמרה לו: סע לתל אביב!
שאלתי את הרבנית: לאן את רוצה לנסוע בתל אביב?
אמרה לי: הייתי רוצה לראות קצת את הים.
חכם בן ציון שמע את הדברים והגיב: או הו! או הו!
ואכן, נסענו לכיוון תל אביב, והרבנית אמרה לי שהיא שמעה שיש בתל אביב טיילת ויש שם אוויר טוב. בהגיענו לטיילת, היתה כבר שעה קרובה לשקיעת החמה, והמראה היה יפה להפליא.
אמרה הרבנית לנהג: עצור פה. ואמרה לרב: חכם בן ציון, בא!
ללא שאלות, הוצאתי שני כסאות מתקפלים מתא המטען של הרכב, פתחתי אותם במקום צדדי, והרבנית ביקשה ממני שאחתוך לרב את האבטיח.
הרב והרבנית ישבו יחדיו ואכלו מהאבטיח שהגשתי להם. תוך כדי כך הבטתי ברב, ושאלתי אותו: כבוד הרב, כבודו נהנה?
ענה לי חכם בן ציון בקול כדי שהרבנית תשמע: בטח! בטח! אבל תדע לך שאם הרבנית נהנית - יותר מזה לא צריך כלום! ואכן, הרבנית נהנתה מאד, והדבר גרם לרב קורת רוח מרובה.
כשהרבנית מבקשת לא שואלים שאלות
יום אחד בקשה הרבנית מחכם בן ציון שהיא רוצה ללכת לטייל ביחד איתו אל טחנת הרוח שבשכונת "משכנות שאננים".
אמרתי לה: הרבנית, יש שם הרבה אנשים שיסתכלו על הרב.
חכם בן ציון הסתכל עלי ואמר: כשהרבנית מבקשת, לא שואלים שאלות! קח שני כסאות ותשים בתא המטען של האוטו.
כשהגענו למקום הוצאתי עבורם את הכיסאות וישבנו ליד טחנת הרוח, נהנים מהאוויר הירושלמי הנעים.
באחד הימים לאחר שחכם בן ציון סיים את שיעורו, הגיעה לישיבה הרבנית הדסה ביחד עם הנהג, כדי לאסוף את חכם בן ציון.
נכנסנו אל הרכב, ואני שומע את הרבנית אומרת לנהג שיסע לקניון מלחה. בתמימותי לא שאלתי שאלות.
הגענו אל הקניון, הרבנית יצאה ואני נותרתי ברכב עם חכם בן ציון. לאחר רגע, פתחה הרבנית את דלתו של חכם בן ציון ואומרת לו: בא! אמרתי לה: הרבנית זה קניון פה, אני לא יודע את זהו כבודו של הרב להיכנס למקום כזה.
חכם בן ציון הביט בי ואמר: כשהרבנית מבקשת משהו, לא שואלים שאלות! בא נלך איתה ביחד!
קודם כל קח את הרבנית!
באחד הימים בקשה הרבנית מהרב שילכו יחד לשבת בטיילת שבארמון הנציב. כהרגלי לקחתי בתא המטען שני כסאות מתקפלים עבור הרב והרבנית.
הצבתי את הכיסאות המתקפלים במרכז הדשא הנרחב, אל מול הנוף הנפלא הניבט משם, של מקום המקדש וירושלים העתיקה.
לאחר זמן מה פנה אלי הרב ושאל: האם נספיק לחזור למנחה?
אמרתי לו: כבוד הרב, עד שכבודו פה והרבנית שמחה, אני יביא לפה מנין אנשים ונתפלל כאן.
שלחתי את הנהג לכיוון הטיילת לחפש עוד כמה אנשים, שנוכל לצרפם למנין לתפילת מנחה, ואני נותרתי לבדי עם הרב והרבנית.
לפתע, בלא כל התראה, החלו לפעול במקום ממטרות השקיה, שהמטירו מים לכל עבר במסלול חוזר על עצמו. הרב והרבנית שישבו במרכז הדשא, היו באמצע מסלול הממטרות, והם החלו להתרטב מהמים הניתזים עליהם. זינקתי ממקומי אל כבוד הרב כדי לקחת אותו הצידה אל מקום מוגן ויבש. לא! לא! לא! - זעק הרב ממעמקי לבו - קודם כל קח את הרבנית! יש לה פצע ברגל ואסור שהפצע יירטב בשום פנים ואופן! לי לא יקרה שום דבר אם אני אתרטב מעט...
חכם בן ציון לא חשב על עצמו כלל, אלא כל דאגתו היתה נתונה אך ורק לשלומה של הרבנית!
0 תגובות