ויכוח איתנים עז קורע בתקופה האחרונה את עולם התורה והמחקר התורני, בעקבות צאת לאור של הספר החדש והמהפכני 'נויו של עולם' מאת הרב ברק שרגאי (בהוצאת צוף). הספר, המערער על המוסכמות המקובלות זה כאלף שנים ומציג ראיות מקיפות ל"שיטה הדרומית" – לפיה בית המקדש לא עמד תחת כיפת הסלע אלא בדרום המתחם וקבור תחת האדמה – הצית גל של תגובות, פולמוסים ודיונים סוערים בקרב רבנים, פוסקים וחוקרים.
כזכור, אנו באתר 'כיכר השבת' חשפנו לאחרונה סקירה מתוך הספר שהצליח לעורר דיונים נוקבים בבתי המדרש. כעת, אנו מביאים את העימות המלא והמרתק במלוא עוזו: מצידו האחד, תגובתו הנוקבת ומלאת המקורות של הרב אלישע וולפסון, המגן בחריפות על המסורת ההיסטורית, פסיקת הרדב"ז וזיהוי אבן השתייה תחת הכיפה; ומצידו השני, תשובתו המנומקת של מחבר הספר, המחבר הרב ברק שרגאי, המשיב לכלל הטענות אחת לאחת מתוך מקורות הש"ס, הראשונים והאחרונים, ומציג את מכלול הראיות הטופוגרפיות וההיסטוריות לחיזוק שיטתו.
הקוראים מוזמנים לצלול אל תוך פולמוס מרתק הנוגע לנקודה הקדושה ביותר לעם ישראל, ובטוחני שבמאמר זה נזכה לקיים את הפסוק "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה').
- האם המדרשים על 'כיפת הסלע' הם תוספת מאוחרת ומי הכניס "נבואה בדיעבד" בפיו של רשב"י?
- הטעות ההיסטורית: האם כיפת הסלע המוסלמית היא אבן השתיה עליה הושתת העולם?
- כיפת הסלע ואבן השתיה - זהו מקור הקונספירציה והטעות ההיסטורית
הרב אלישע וולפסון: כידוע וכמפורסם, מקובל אצל חכמי התורה ואצל כל בית ישראל, ולהבדיל אף אצל אומות העולם, שמקום בית המקדש נמצא במקום כיפת הסלע. ומפורסמים דברי הרדב"ז אשר פסק: "אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים".
הרב ברק שרגאי: שיטת כיפת הסלע (או שיטת הסלע) אכן היא שיטה הנשענת על הנחה רווחת בת כאלף שנה. אולם, גם אוחזיה הנלהבים ביותר מודים, שאף תלמיד חכם מעולם לא ראה בעיניו את אותה ׳אבן שתיה׳ שיש בכיפה, ורוב הידיעות אודותיה היו מוטעות לחלוטין, ועד לפני כמאתיים שנה לא היו מדידות מדויקות של הר הבית כדי בכלל לאשר או לשלול האם הנחת העזרה במקום הכיפה מתיישבת על דברי חז״ל במדות.
תיאור הדברים בדברי הרב מטעה את הקורא, כאילו מאז ומעולם רבותינו חקרו בדבר והגיעו למסקנה חד משמעית ברורה, וזאת, כנראה, כדי להציג את השיטה הדרומית כחידוש זר, בעוד באמת יוכח לקמן שהיא הקבלה המסורה לנו מחז״ל ושכך ממש הבינו כל גדולי רבותינו בפירושיהם לגמרות ולפסוקים בתורה.
ומה שכתב ׳ולהבדיל אף אצל אומות העולם׳, זה אינו. כבר לפני כמאתיים שנה, כאשר נודעו המדידות המדויקות של הר הבית, כמה מחוקרי המתחם מקרב אומות העולם הסיקו שאכן המקדש בדרום (טיטוס טובלר, תומאס לווין, ג׳יימס פרגוסון ועוד), והניחו שבאזור כיפת הסלע, או סמוך לה, עמדה מצודת אנטוניה ששמרה על המקדש מכיוון צפון-מערב.
בנוסף, הוכחנו בספר שבימי הביזאנטיים (כלומר ימי האמוראים), הם הרומאים שהתנצרו ובעצם היו נוכחים בארץ מאז החורבן, היתה ידיעה שמקום כיפת הסלע הוא אינו מקום המקדש, וסברו שהוא מקום משפטו של יש״ו, ואמרו ששם ישב הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס, ואותו האיש עמד על אותו ״סלע מרובע״ שכיום בשיטת הסלע מדמים להיות אבן השתיה. ואמרו על מקום זה שהוא ״ממול למקום המקדש״ (לשון ׳הנוסע מפיאצ‘נצה׳, סביב שנת 570 למנ׳). והארכנו בראיות בזה.
עוד הוכחנו שהביזאנטים היו בונים את כנסיותיהם ברחבי ארץ ישראל לרוב בצורת מתומן, שהיא הצורה של כיפת הסלע והיא צורה ייחודית להם, ואין לה שום זכר בעולם הערבי הקדום, וכנסיות אלו רובן נבנו ע״ג סלעים שהם קידשו ושייכו להם כל מיני סיפורים מדתם. וכיפת הסלע היא אחת מאותן הכנסיות שנבנו במקום הסלע שעליו נשפט יש״ו. על כן עד היום ניתן לראות שכיפת הסלע, הבסיס שלה הוא בסגנון רומי-ביזאנטי ועשוי אבני שיש, ואילו חלקה העליון הוא בסגנון ערבי עם אבנים תכולות. וממילא מובן מדוע חוקר הכיפה ראובן פרץ מצא בתוך הכיפה מעל 20 עמודים וכותרות ביזאנטיות. וכן הראינו בבירור בצילומי האינפרא אדום את צורת הגומחות (׳אפסידות׳) של אותה כנסיה הטמונות במפלס נמוך יותר בבניין הרמה.
נמצא, שבזמן האמוראים היתה ידועה בארץ, לכל הפחות בקרב הנוצרים, הידיעה, שהסלע הוא אינו מקום המקדש, אלא מקום מושבו של הנציב הרומי באנטוניה, והיינו מצפון למקדש. והרי הנוצרים גם הקפידו כידוע שלא ייבנה מחדש מקום המקדש, כי רצו להשאירו בחורבנו.
ויבואר לקמן שכל זה עולה בקנה אחד עם הקבלה המסורה לנו מחז״ל בגמרות ובביאורי רבותינו הראשונים בצורה חדה וברורה, וששיטת הסלע החלה רק לאחר הכיבוש המוסלמי.
ומה שצוטט ע״י רבנו הרדב״ז, יש להצר על חוסר העיון בדבריו, כי דווקא מדברי הרדב״ז מוכח שלא סמך על כך שהכיפה היא מקום קודש הקודשים, אלא רק המקום שבימיו מונחת האבן ויש לחוש לו לחומרא, וכפי שיתבאר בהמשך.
הרב אלישע וולפסון: הספר 'נויו של עולם' מאת ר' ברק שרגאי, עשוי במבט ראשון לעורר פליאה, הערכה ואף השתאות נוכח המאמץ הכביר והגילויים המתיימרים להיות מיוחדים המוצגים בו, העוסקים באיתור המקום אשר בחר ה'. אולם, עיון מעמיק בתוכן דבריו מעלה שהם עומדים בסתירה חמורה לדברי חז"ל ולמסורת ישראל המסורה לנו מדור דור, נוגדים את ההיגיון ואת הסברא הישרה, ועל כן יש לדחותם על הסף כפי שיתבאר.
הרב ברק שרגאי: טיעונים חסרי יסוד וכפי שיראה הקורא לקמן שהרב לא הביא אף לא מקור אחד מדברי חז״ל וכל שיטתו נסמכת על מטיילים ועל כמה מרבותינו האחרונים שתפסו את השמועה הרווחת בפשטות, ועל קדושת שיטתו הוא מוכן להקריב מאמרי חז״ל חשובים בענין מקום המקדש וביאורי רבותינו המפורשים בענין מדור דור.
הרב אלישע וולפסון: ההצעה שמעלה המחבר אינה חדשה; היא מבוססת על שיטתו של טוביה שגיב, שפרסם אותה לפני למעלה משלושה עשורים. בבסיס השיטה עומדת הטענה שמקום המקדש אינו נמצא במרכז הר הבית תחת כיפת הסלע, כמסורת ישראל המקובלת, אלא דווקא בצד הדרומי והנמוך של ההר, כשהוא קבור עמוק מתחת לאדמה. הצעה זו נשללת באופן חד-משמעי מדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, על אף ניסיונותיו של המחבר לעגן את דבריו במקורות ולהציג את שיטתו כנובעת מהם.
הרב ברק שרגאי: יש כאן נסיון רטורי של הרב להקטין את השיטה ע״י הפיכתה לאיזה חידוש של טוביה שגיב, שדבריו איך נאמר לא התקבלו בצורה נעימה בקרב ה׳אליטה האקדמאית׳ השרויה ב׳קונספציות׳ (מונח מפורסם בימינו) ואינם מוכנים להודות שאדריכל שלא בא מהחוג האקדמי שלהם חשף את קלונם. ונעמיד את הדברים על אמיתותם. מחקרו של טוביה שגיב התבסס בעיקר על ראיות אדריכליות, ארכיאולוגיות והיסטוריות. לעומת זאת, הספר ׳נויו של עולם׳ מיוסד בראש ובראשונה על דברי חז״ל ועל פירושי רבותינו הראשונים והאחרונים ויישומם בשטח.
מתוך עיון שיטתי במקורות אלו מתבאר, כי שיטת הסלע אינה מתיישבת עם המסורת התורנית, וכי השיטה הדרומית היא השיטה היחידה והבלעדית שניתן לקבלה. וכפי שיתבאר בהמשך.
ובדורנו מתרבים הסוברים כהשיטה הדרומית, ובראשם עומד הגר״מ שטרנבוך שליט״א שכתב בכיוון זה כבר לפני עשרות שנים. וברוך ה׳, בשנים האחרונות הולכים ומתרבים תלמידי החכמים והחוקרים המעיינים בסוגיא מחדש ומכירים באמיתותה של השיטה הדרומית. והנה הספר נויו של עולם רק נולד וכבר פנו אלי רבנים ופוסקים חשובים וידועים שכולם בהלם כמה אי ידיעה היתה להם בנושא ועתה הם סוברים כהשיטה הדרומית.
הדיון על עיקרי טענותיו של המחבר, עליהן הוא מבסס את שלילת המסורת המקובלת:
הרב אלישע וולפסון - א. ההבחנה בין 'סלע' ל'אבן': המחבר טוען שמוכח מלשון הפסוקים, מדברי חז"ל והמפרשים, שיש חילוק מהותי בין 'סלע' ל'אבן'. לשיטתו, 'אבן' בלשון המקורות היא תמיד אבן מיטלטלת ולא 'סלע אם'. מכאן הוא מבקש לערער על המסורת המייחסת את "אבן השתייה" לסלע החשוף תחת כיפת הסלע.
הרב ברק שרגאי: איני ׳טוען׳ אלא מוכיח. אין זו ׳שיטתי׳ אלא מסקנה העולה ממחקר מקיף ויסודי, בהיקף שטרם נעשה בשאלה זו. ואיני יודע מדוע כבודו אוחז כה חזק בקרנות הסלע כנגד הוכחות ברורות, וכבר רבים משיטת הסלע פנו אלי בעקבות הספר והודו שבודאי אותו הסלע אינו יכול להיות אבן השתיה. וראוי לבער את השקר הזה מקרבנו במהרה. אמנם לקמן נראה על מה מסתמכים בשיטת הסלע בקביעתם שאבן השתיה היא כן אותו הסלע, ושמשם דווקא מוכח ההיפך הגמור.
הרב אלישע וולפסון - ב. מיקום המקדש במורד ההר: המחבר טוען שמוכח מדברי חז"ל והמפרשים שהר הבית לא עמד בראש ההר, אלא במדרון – במורד ההר. ראיותיו לכך מבוססות על דיוקים בפירושי הפסוק בשמואל "עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבסי", ומדברי המפרשים על הפסוק ביחזקאל "זאת תורת הבית על ראש ההר" – שממנו עולה לשיטתו שדווקא בבית השלישי יהיה המקדש בראש ההר בדרך נס, ומכאן משמע שבעבר ובהווה אינו בראש ההר. כמו כן, הוא מסתמך על דברי הגמרא בזבחים האומרת שעין עיטם היה גבוה מבחינה טופוגרפית מבית המקדש והיה בראש ההר, ועל הפסוק "ובין כתפיו שכן", המורה לשיטתו על מיקום בכתפי ההר ולא בראשו.
הרב ברק שרגאי: יש להצר על הפיכת פרקים יסודיים כ״כ ותיאורם בצורה שטחית שכזו. הראיה העיקרית אינה נשענת על דיוקים בעלמא, אלא על סוגיית הגמרא בזבחים ׳ובין כתיפיו שכן׳ ועל האופן שבו הגמרא למדה את את פסוקים ביהושע המלמדים על מקום המקדש. ולקמן יבואר וכל קורא יראה את ההכרח לפרש שגמרא זו מלמדת שהמקדש לא נבנה בראש ההר שהוא מקום כיפת הסלע. ואין זו ׳שיטתי׳ כי כך ממש הבינו כל רבותינו מאז ומעולם ללא חולק, עד שבאו אותם מקרב שיטת הסלע ולא הסתדרה להם הגמרא הזו ולכן המציאו לה פירושים המוכחשים מן הגמרא עצמה.
הרב אלישע וולפסון - ג. סוגיית "רובו מן הדרום": המחבר טוען שכאשר מעמידים את המקדש על פי המסורת, לא ניתן ליישב את דברי המשנה במסכת מידות הקובעת ששטח הר הבית היה "רובו מן הדרום", זאת לדעת כל הפרשנים.
הרב ברק שרגאי: הראיתי כי בדברי רבותינו קיימות לפחות ארבע שיטות בביאור המשנה ״רובו מן הדרום״, ולפי אף אחת מהן אין שיטת כיפת הסלע יכולה לעמוד, ולפי כמה מהן מקום הכיפה עולה מחוץ לתחומו המקודש של הר הבית. אלא ששיטת הסלע יורה תחילה את החץ ורק לאחר מכן מסמנת סביבו את המטרה: תחילה היא קובעת שכיפת הסלע היא מקום קודש הקודשים, ולאחר מכן משרטטת סביבה תחום שרירותי של הר הבית לפי צורכה, אף שהתוצאה המתקבלת עומדת בניגוד לדברי חז״ל המפורשים בענין כיצד ומהיכן יש למדוד את שטח הר הבית המקודש, וכפי שיבואר בהמשך.
הרב אלישע וולפסון - ד. הוכחות למיקום דרומי: לטענתו, מדברי חכמים רבים יש להוכיח שהמקדש היה בדרום, וזאת על פי שתי ראיות:
1. מקום שריפת הפרה האדומה, שמדבריהם משמע שהיה מול דרום ההר.
2. מדידת ת"ק (500) אמה מהכותל הדרומי, המשמש לשיטתו ככותל הר הבית המקורי שבו מוקמו שערי חולדה. מכאן הוא מסיק שהמקדש מוכרח להיות בדרום ולא באזור כיפת הסלע.
הרב ברק שרגאי: ניכר שיש כאן בלבול יסודי. הסעיפים 1 ו-2 אינם ״שתי הראיות״ שעליהן נשענת מסקנתי שבית המקדש עמד בדרום המתחם, אלא שתי ראיות נקודתיות בלבד מתוך מכלול רחב של ראיות, המשתרעות על פני סוגיות חז״ל, דברי הראשונים, הנתונים הטופוגרפיים, המקורות ההיסטוריים וממצאי השטח.
ולעניין מקום השריפה, הראיתי כי כשם שהיתה מסורת בדורות הראשונים המזהה הכיפה כמקום קודש הקודשים, לרוב בסיבת ה׳אבן שתיה׳ שבה כידוע, כך גם היתה בימיהם במקביל מסורת ברורה ועקבית אחרת, הממקמת את מקום שריפת הפרה האדומה בדרום הר הזיתים, מול מצבת אבשלום וכנגד דרום הר הבית. ומאחר שמקום השריפה נמצא מכוון כנגד פתח ההיכל, יש במסורת זו חיזוק אפשרי נוסף לשיטה הדרומית. והרי שתי אלו מסורות סותרות בודאי, ולדעתי מביניהן יותר מתקבלת דווקא זו על מקום השריפה, כי את המקום הזה פקדו וראו ואפשר שעלה בידם לזהות את המקום, מה שאין כן המסורה אודות ׳אבן השתיה׳, שכולה אי-ידיעה אחת גדולה ושמועה בעלמא מפי הישמעאלים.
הרב אלישע וולפסון - ה. שבירת רצף המסורת: המחבר טוען שלא ייתכן שנשמרה המסורת על מקום המקדש, שהרי בתקופה של קרוב ל-500 שנה לא חיו יהודים בירושלים עד ביאת המוסלמים, ולכן אבד הידע המדויק.
הרב ברק שרגאי: איני טוען שלא יתכן שנשתמרה מסורת על מקום המקדש, אלא שהתברר כי המסורת המזהה את כיפת הסלע עם מקום קודש הקודשים היא מסורת מאוחרת ומוטעית, והיא החלה רק אחרי הכיבוש המוסלמי. דבר ידוע הוא שבעת הכיבוש המוסלמי לא היה יהודי אחד בעיר כי עמדה על תוקפה גזירת הביזאנטים. לכן, כל הטיעון של שיטת הסלע, שהמסורה הנאמנה של חז״ל עברה בהתנדבות אל המלכים המוסלמיים עם כיבושם את ירושלים או מעט אחרי, אין לה בסיס. ההיסטוריונים המוסלמים הראשונים גם הם מעידים שלא היו יהודים בעיר, ולטענתם היה זה דווקא המושל הנוצרי שגילה להם את מקום כיפת הסלע ואמר להם לבנות מסגד במקום זה!
הרב אלישע וולפסון - ו. דחיית עדויות היסטוריות, ודחיית עדויות הנוסעים והפוסקים: המחבר מתמודד עם המקורות הרבים המצדדים במסורת כיפת הסלע, וטוען שהדברים נכתבו רק כתוצאה משמועה לא מבוססת. הוא מבקש לערער על קדמוניותם של מקורות הנחשבים עתיקים, וטוען כי גדולי הנוסעים שתיארו את המקום הסתמכו על שמועות ואף סתרו את עצמם בכתבים אחרים. כמו כן, הוא טוען שיש להבין את דברי הרדב"ז וחכמים נוספים באופן שאינו מהווה פסיקה הלכתית המחייבת את קבלת המסורת.
הרב ברק שרגאי: כאשר אנו מסתכלים על היסטוריה של קרוב לאלפיים שנה, להביא כמה נוסעים בודדים שעברו בארץ ליום או יומיים זה לא נקרא ׳מקורות רבים׳, בטח שלא לעניין בירור הלכתי, וכבר ידענו שהמטיילים (הן הנכריים ולהבדיל גם היהודיים) לא אמרו אלא את אשר שמעו מפי המקומיים, ללא שום חקירה ובדיקה, וכמות רבה של ׳המסורות׳ המובאות באיגרותיהם התבררו כשגויות.
לא טענתי מעולם שיש להבין את דברי הרדב״ז וחכמים נוספים באופן שאינו מהווה פסיקה הלכתית המחייבת את קבלת המסורת. הרדב״ז מעולם לא פסק שתחת הכיפה נמצאת אבן השתיה, הוא הניח כך ׳בלי ספק׳, ועל בסיס הנחה זו הוא פסק את דין העליות שמחוץ לבית. הרב אינו מבדיל בין הנחת הרדב״ז לבין פסיקת הרדב״ז. וכאמור לקמן יבואר שהרדב״ז חושש לשיטות נוספות למיקום העזרה בהר הבית ולא כתב מעולם שהכיפה היא המקום הבלעדי של קודש הקודשים, אלא שכך יש מי שרוצה לומר, מהטעמים הידועים.
הרב אלישע וולפסון - ז. מקורו של מבנה כיפת הסלע: הוא טוען שכיפת הסלע היא מבנה קדום שלא הוקם על ידי המוסלמים, אלא הם רק הוסיפו עליו אלמנטים אדריכליים. בכך הוא מבקש להפריך את המסורת שהמבנה נבנה על גבי יסודות המקדש. הוא מסתמך על כתבי נוצרים מהם עולה שהמושל הנוצרי הראה לעומר את האבן, וכי המידע הגיע מיהודי משומד ולא ממקור מוסמך. מסקנתו היא שבהעדר התיישבות יהודית רציפה, אין לקבל את המסורת המוסלמית-נוצרית שאומצה לשיטתו בטעות.
הרב ברק שרגאי: מה שכתב ׳להפריך את המסורת שהמבנה נבנה על גבי יסודות המקדש׳ - יש להבהיר לקורא על איזו ׳מסורת מדובר׳. הרב מצא בשניים או שלושה מקורות הנחה בלבד שאולי הכיפה נבניתה על יסודות ההיכל, והרב כבר קבע כאן ׳מסורת׳. אם כך, לשיטתו צריך לומר שיש מסורת גם שהעולם הוא שטוח. ואני שואל ברצינות, וכי היכל בית קדשנו ותפארנו היה בצורת מתומן? מה שייך לומר שהכיפה נבניתה על יסודותיו, כאשר אין שום התאמה בצורה ואף קיר שלה אי אפשר לומר שנבנה באופן מלא על קיר ההיכל? נאמר לשבחם של שיטת הסלע, שיש להם דמיון עשיר. ואכן הוכחתי בלי ספק שהכיפה היא מזמן הנוצרים הביזאנטיים (לפני תחילת דת האסלאם) והם בודאי לא בנו שום בנין על יסודות ההיכל כי כאמור היתה להם הקפדה דתית להשאיר את מקום המקדש בחורבנו (וכאמור לעיל הם ידעו ששרידי המקדש נמצאים ׳ממול׳ למקום הכיפה).
ויש להבהיר, לא טענתי שאין לקבל את המסורת בגלל ׳העדר התיישבות יהודית רציפה׳, אלא מפני שהמסורת נדחית בצורה מוחלטת מתוך מאמרי חז״ל וביאורי רבותינו הראשונים באופן שכל מי שאין לו נגיעות בעניין מבחין מיד. לאחר מכן עסקתי גם בבירורים היסטוריים בעיון ובזהירות רבה, והשוויתי בין שלל המקורות, הן היהודיים (שהם מעטים ביותר) והן הנכריים, שהיו קרובים יותר למעשה, והראיתי מהמקורות עצמן שאין שום בסיס לטיעון האגדי והמגוחך של שיטת הסלע שחכמי ישראל החליטו בהתנדבות ומרצונם הטוב לעבור על דין מוסר ולמסור את מקום העזרה המדויק (שהוא ממונם של ישראל שנקנה בכספי השבטים) אל מלך מוסלמי שלא הכירוהו כלל! גם ללא המקורות, דרושה מידה רבה של נאיביות כדי לקבל כזה סיפור.
הרב אלישע וולפסון - ח. שינויי מפלסים וגבהים: המחבר מביא ראיות לכך שהמפלסים סביב הר הבית ובאזור שער הרחמים היו בעבר נמוכים משמעותית. על סמך זה הוא קובע שגובה הר הבית המקורי תואם למפלס שערי חולדה בדרום. מכך הוא מוכיח שכיפת הסלע אינה מקום המקדש, שהרי מפלס ההר צריך להיות בגובה מסוים מתחת לגובה ההיכל, דבר שאינו מתקיים לשיטתו בטופוגרפיה של כיפת הסלע. כמו כן, הוא מקשה על היעדר שרידי שער שושן במזרח במקום שבו היה אמור להימצא לפי המסורת המקובלת.
הרב ברק שרגאי: יסוד הדיון הוא ששיטת כיפת הסלע, בשל גובהו הרם של הסלע בימינו מעל מפלס הרמה, מחייבת להניח שכל בית המקדש ושרידיו סולקו כליל ממקומם, ובעצם שמפלס הרמה המוגבהת בימינו הוא ממש מפלס העזרה. הנחה זו היא קרובה לבדיונית, וזה כי הכל יודעים שבכל מקום בעולם ובפרט בירושלים נמצא שהישן נקבר תחת החדש, ואפילו בתים רגילים מזמן בית ראשון נקברו תחת מפלס חדש של בתים מזמן בית שני. וכבר אנו יודעים בבירור שמפלס הרמה בימינו גם הוא מפלס מאוחר, שהרי אפילו יסודות כיפת השלשלת (העומדת ממזרח לכיפה) נמצאו טמונים מתחת למפלס הנוכחי. וכן באינפרא אדום אנו רואים את הגומחות (׳האפסידות׳) של הכנסיה הביזאנטית טמונים תחת הארץ ועוד צורות ברורות של מבנים תת-קרקעיים. ובחומה המזרחית של הרמה ישנם חלונות (ככל הנראה ביזאנטיים) טמונים בקרקע! על כן, לא ניתן לקבל את הטענה שמפלס העזרה נעלם כליל ואפילו נאכל מן ההר כל כך הרבה, ואז התחילו לבנות מבנים חדשים במפלסים נמוכים יותר, עד שעלו עלו עם הזמן וכיום סוף סוף כעבור אלפיים שנה, הגיעו חזרה למפלס העזרה. אלא ודאי שגם מפלס העזרה נטמן תחת הארץ כדרכו של עולם ולכן גם אי אפשר להעמיד עזרה בכיפה, כי הסלע שבכיפה עומד בגובהו זה מששת ימי בראשית, ולא היה סלע שכזה בבית קודש הקודשים.
הרב אלישע וולפסון - ט. בנייה רומית (איליה קפיטולינה): המחבר טוען שאדריאנוס והאדריכלים הרומיים בנו את 'איליה קפיטולינה' על חורבות בית המקדש תוך שהם משנים את פני השטח, ממלאים את העמקים ומכסים את המקדש באופן מוחלט, כך שהוא נמצא קבור עמוק תחת הקרקע.
הרב ברק שרגאי: אני לא ׳טוען׳, אני מראה ראיות היסטוריות ברורות שכך היה, ובהר הבית בנה אדריאנוס מתחם אלילי, וזה דבר שרבותינו קיבלוהו כעובדה גמורה. וכן הראיתי שזו היתה שיטתם של הבנאים הרומאיים, לבנות ע״ג הקיים אפילו תוך כדי מחזור ושילוב הפריטים מהמבנה ההרוס בתוך המבנה החדש (בשיטה הנקראת ׳ספוליה׳).
הרב אלישע וולפסון - י. ניתוח טכנולוגי: הוא טוען שעל פי ניתוח של צילומי אינפרא-אדום ניתן לזהות בקירוב את תוואי מקום המקדש הקבור תחת האדמה בחלקו הדרומי של המתחם.
כעת, הרב ברק שרגאי משיב לכל טענותיו לפי סדר הדברים, ונראה שדבריו מנוגדים לדברי חז"ל ודברי רבותינו הקדושים, ואף עומדים בסתירה מוחלטת לכל שיטות החוקרים ולכל המקובל בחקר הר הבית והמקדש, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה טופוגרפית וארכיאולוגית.
א. ההבחנה בין סלע לאבן:
הרב אלישע וולפסון: המחבר אמנם הציג פרשנים מהם עולה שאבן השתיה אינה סלע הקרקע (ועל רבים מהם שהציג שסוברים כך, יש להשיב ולדחות), אך הוא עצמו הביא מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים שמהם עולה שאכן האבן היא שן סלע. כך עולה בפירוש מדברי המדרש (ויקרא רבה פרשה כ, ד): "'סלע ישכון' - מקדש ראשון (איוב ל"ט), 'ויתלונן' - לינה אחת, מקדש השני 'על שן סלע ומצודה' - לינות הרבה. דתנינן תמן משניטל הארון היתה שם אבן שתייה, ולמה נקראת כן, א"ר יוסי ב"ר חלפתא שממנה הושתת העולם, הה"ד (תהלים נ) 'מציון מכלל יופי'. הרי שהמדרש מכנה את אבן השתיה במפורש בשם "שן סלע".
הרב ברק שרגאי: ראשית, התעלם הרב שכך מוכח מהמשנה עצמה וזה כי הוכחנו מעבר לכל ספק שבלשון חז״ל ישנו חילוק שיטתי ומוקפד בין המושג ׳אבן׳ שהוא דבר המיטלטל לבין ׳סלע׳ שהוא ״דבר המחובר בקרקע בששת ימי בראשית״, כלשון רבותינו, ויש נפקא מינות ביניהם, ולעולם לא יימצא השימוש במונח ׳אבן׳ לתאר דבר קבוע בקרקע. לכן, מאחר והתנא קורא לה ׳אבן׳ והוסיף שהיתה שם ׳מימות נביאים ראשונים׳, מוכח שהכוונה לאבן מיטלטלת, ולא לאותו הסלע המפורסם.
מה שכתב הרב, ״המחבר הציג פרשנים״ הוא לשון המעטה והטעייה. כי כך ממש הוכחנו בדברי הרמב״ם, רש״י, המאירי, הרא״ש, הטור, תלמיד הרשב״א, רבי יהונתן הכהן מלוניל, המחזור ויטרי, הראב״ן, רבי זרחיה סלדין, הספורנו, רבי אלעזר מגרמייזא, הרמב״ן, רבי יעקב סקילי, הרד״ק, האברבנאל, המבי״ט, המנחת חינוך, ה׳יפה תואר׳ רבי שמואל אשכנזי, המעשי למלך, ה׳בית דוד׳ קורינאלדי, גדול מפרשי מס׳ מידות באחרונים בעל ה׳עזרת כהנים׳, התפארת ישראל, השל״ה הק׳, אור החיים הק׳, בעל צרור המור, המהרש״א, הבן איש חי, קרבן העדה, הרד״ל, רבי עמנואל חי ריקי, בעל ׳חסדי דוד׳ על התוספתא רבי דוד פארדו, ה׳קול יהודה׳, רבי יהונתן אייבשיץ, רבי יהודה לאון ׳טמפלו׳, רבי יהושע יוסף כלבו, הגראי״ל שטיינמן ועוד רבים.
ויראה הקורא את דברי הרד״ק בענין המבוססים על הבנתו בדברי הרמב״ם (מלכים-א ו, יט ד״ה הכין): ״פירשו רבותינו ז״ל, כי שלמה צפה ברוח הקודש כי סוף הבית ליחרב, וחפר בקרקע הדביר ובנה שם מקום לגנוז בו הארון סמוך לחרבן הבית, ובנה אותו במטמוניות עמוקות ועקלקלות, והניח אבן על פי המקום ההוא, ועל האבן ההיא היה הארון מונח, ויאשיהו גנז הארון שם״. הרי לנו שהאבן הונחה שם בימי שלמה, ואין הנחה אלא בדבר המיטלטל, ואין שם סלע אלא ׳קרקע׳, ו׳חפרו׳ בה ולא חצבו בה.
וכן במחזור ויטרי ״אבן שמונחת תחת הארון״, ובחידושי תלמיד הרשב״א: ״עד שמגיע לאבן שתיה שהיתה נתונה שם במקום ארון״, וראה למאירי: ״אבן אחת שהיתה שם מימות הנביאים״. ועוד רבים.
העובדה שאבן השתיה היא אבן ניידת ולא סלע, היא מסורת כתובה מרב לתלמיד מימי כתיבת המשנה ועד ימי האחרונים ומעולם אף אחד לא חלק אף אחד מחכמינו על עובדה פשוטה זו. עד שבאה שיטת הסלע וגילתה שתחת הכיפה אין אבן אלא סלע, ומתוך חשקה להעמיד את שיטתה, החלה גם לקרוא לו ׳סלע השתיה׳, כי נשתבשה עליהם לשון הקודש.
מה שכתב הרב ״אך הוא עצמו הביא מדברי חז״ל ראשונים ואחרונים שמהם עולה שאכן האבן היא שן סלע״, הוא אינו נכון, ואולי רוצה לומר שכך הוא רוצה לומר בדבריהם.
עתה נתייחס למדרש שהביא הרב:
בשיטת הסלע ראו המילים ׳שן סלע׳ במדרש, וכשהדרשן הביא את המשנה ביומא על אבן שתיה, מיד קפצו על המציאה וחיברו הרב בין הדברים כאילו בא המדרש ללמד על מהות האבן. וזו טעות גדולה ורווחת אצלם. כוונת המדרש לומר שכאשר ניטל הארון מבית קודש הקודשים, אבן השתיה, שהיתה בולטת ג׳ אצבעות מעל רצפת בית קודש הקודשים, היתה נדמית כמו שן הבולט מסלע, וזה רק משל בעלמא, לא שהיא עצמה שן סלע!
וכך ממש פירשו כל מפרשי היסוד, הבקיאים בפירושי אגדות חז״ל:
היפה תואר: ״מקדש ראשון וכו׳ סלע - היינו הר המוריה שבו בית המקדש וכו׳ ושן משמע אבן שתיה שהיתה בולטת כשן מהסלע״. עכ״ל. הרי שהיא בולטת כמו שן מסלע, ולא שהיא עצמה שן סלע!
וכן העץ יוסף: ״…סלע ישכון במקדש ראשון וסלע היינו הר המוריה שבו בהמ״ק. והיה הארון ושכינה על גביו כשוכן בתוך הבית וכאדם השוכן על דבר הראוי לשכון בתדירות... מקדש שני שלא היה שם רק אבן שתיה שהיתה בולטת כשן מסלע שאין דרך לשכון עליו בתדירות רק ע״י הדחק לינת עראי כאורח נטה ללון״ עכ״ל. שוב, בולטת כמו שן מסלע, והשינוי בין סלע לשן סלע בא להדגיש את ענין תדירות השכינה במקום, וכלל לא ללמד על מהות האבן. וכן בפירוש המהרז״ו שכתב ״כמו שן״, עיי״ש.
נמצא שהמדרש אינו מלמד על תכונתה של אבן השתיה, ומה שהדרשן הביא בסוף את המשנה ביומא על אבן השתיה הוא רק לראיה שמשניטל הארון לא היתה שם בבית שני אלא אבן שתיה שהיתה בולטת. ומלבד שכלל בידינו שאין למדים מן ההגדות, כאן במקרה זה גם מדובר בפירוש שגוי.
הרב אלישע וולפסון: מדברי פרקי דרבי אליעזר (פרק לה) נראה שיש ללמוד מדוע שן הסלע מכונה אבן, כך כתוב שם: "וְיָשַׁב יַעֲקֹב לִלְקֹט אֶת הָאֲבָנִים, וּמָצָא אוֹתָם כֻּלָּם אֶבֶן אַחַת, וְשָׂם אוֹתָהּ מַצֵּבָה בְּתוֹךְ הַמָּקוֹם, וְיָרַד לוֹ שֶׁמֶן מִן הַשָּׁמַיִם וְיָצַק עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם יח] וַיִּצֹּק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נָטָה רֶגֶל יְמִינוֹ וְטָבְעָה הָאֶבֶן עַד עִמְקֵי תְהוֹמוֹת, וְעָשָׂה אוֹתָהּ סְנִיף לָאָרֶץ כְּאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה סְנִיף לַכִּפָּה. לְפִיכָךְ נִקְרֵאת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, שֶׁמִּשָּׁם הוּא טַבּוּר הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם נִמְתְּחָה כָּל הָאָרֶץ, וְעָלֶיהָ הֵיכַל ה' עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים". מבואר שהסלע קרוי אבן משום שהסתנפה אליו האבן של יעקב אבינו.
הרב ברק שרגאי: טוען הרב, שהאבן של יעקב, שבודאי בתחילה היתה מיטלטלת כמפורש בפס׳, הפכה בדרך נס לסלע, והוא הסלע שבכיפה.
שוב אנו מוצאים הישענות על מדרש. וכי רבותינו שכולם פירשו במשנה ובגמרא שאבן השתיה היא אבן ולא סלע, לא הכירוהו?! אלא שגם כאן הראינו בספר, שעיון בדברי מפרשים מלמד שאין כוונת הדרשן לומר שהאבן הפכה לסלע, אלא ללמד על רעיונות נשגבים, כדרכם של חז״ל.
מצאנו להרד״ל המבאר את ׳טביעת האבן׳ כך (ד״ה נטה רגל ימינו וטבעה): ״מפני שכתיב (ישעיהו סו א) והארץ הדום רגלי, לכן לשבר האזן נקט נמי שברגלו נטה והטביע האבן בעמקי תהום הארץ.״ עכ״ל. הרי לנו מפורש שדברי הפדר״א הנ״ל בענין ׳טביעת האבן׳ הם משל ואין להבינם כפשוטם. ועוד הוא מוסיף: ״ועיקר הענין הוא מפני שאבן שתיה שהקימו יעקב מצבה הוא ב׳יסוד׳ עיין תיקוני זהר (צח.), ונטייתו לקבעו בתהומות הארץ הוא מצד יעקב ברגל ימין נצח״ וכו׳. כלומר בענין טביעת האבן בא הפדר״א ללמד דברי קבלה בדרך רמז. וכן הראינו בדעת שאר המפרשים במדרש ואכמ״ל.
גם על הצד שיש להבין דברי המדרש בענין טביעת האבן כפשוטו, יראה המעיין שלא כתב הדרשן מעולם שהאבן הפכה לסלע, בתחילה הדרשן מתייחס אליה כאבן מיטלטלת (שהרי היא האבן שהציב יעקב) ואז כתב שאותה אבן ׳טבעה׳, ואין ׳טביעה׳ אלא בדבר המיטלטל וכגון ׳טבעו במצולות כמו אבן׳. וכי סלע טובע?! והוא עניין מדרשי ידוע שיש ׳אבן שתיה בתהומות׳ וכן מובא בזהר, וכן כתבו כמה מן המפרשים שהבאנו בספר שכנגד האבן שבתהומות הונחה בימות נביאים ראשונים אבן שתיה בבית קודש הקודשים, ואכמ״ל.
וגם הרב יודה, שמה שכתב הדרשן ׳ועשה אותה סניף לארץ כאדם שעושה סניף לכיפה׳, אין הדברים כפשוטם כי לא יעלה על הדעת חס ושלום שהקב״ה היה צריך לאבן (או סלע) כדי לחזק פיזית את העולם, אלא ודאי שהדברים מלמדים על רעיונות נשגבים, וממילא גם רעיון טביעת האבן, וכפי שפירש הרד״ל.
נמצא שהדרשן מעולם לא התיימר להקשות על תנא קמא במשנה, ובכלל לא בא ללמד הלכה, ועל כן אמרו אין למדים מן ההגדות, והלכה למעשה אין לנו אלא דברי רבותינו.
הרב אלישע וולפסון: אם כן, כמובן שאין כל קושי במסורת המזהה את אבן השתיה עם הסלע שתחת הכיפה.
הרב ברק שרגאי: לסיכום, הרב לא מצא אף לו ראיה אחת מתלמוד, ראשונים ואחרונים, לכך שאבן השתיה היא סלע, הוא התעלם מכל הראיות הרבות שהובאו בספר המוכיחות לא רק מלשון המשנה עצמה אלא גם מעשרות רבות של ראשונים ואחרונים וביניהם כל גדולי פוסקי ההלכה שהבינו בפשטות שאבן השתיה מיטלטלת היא, והוא מיחזר את פירושיהם השגויים של שיטת הסלע בשני מדרשים הנ״ל.
ומה שכתב שיש מסורת ״המזהה את אבן השתיה עם הסלע שתחת הכיפה״, בודאי צריך תיקון ואיני מאמין שהרב התכוון לומר שיש מסורת על גופא הסלע שהוא אבן השתיה, כי הסלע הזה מוסתר כבר יותר מ-1,500 שנה ואין יהודי שנכנס שם (וגם אם היינו מוצאים כאלו, דבריהם בטלים מפני חכמינו במשנה), כ״ש לא רבותינו ז״ל.
הרב אלישע וולפסון: יתרה מזאת, לגופו של עניין לענ"ד אין זה משנה כלל כיצד נכריע בשאלה זו, שכן ברור לחלוטין שאפילו אם נקבל את ההבנה שאבן השתיה הינה במקורה אבן מיטלטלת ולא סלע, אין ספק שהסלע שתחת כיפת הסלע זכה לשם 'אבן השתיה', מפני שזהו מקומה הגיאוגרפי של האבן שהיא "יסוד העולם". ולכן בין אם סלע זה עצמו הוא אבן השתיה, ובין אם הוא נקרא כך מכוח היותו המקום בו עמדה האבן – לשאלתנו אין בזה כל משמעות. בכל אופן, הסלע שתחת הכיפה הוא מקום אבן השתייה ועל כן שמה בפי כל אבן השתייה.
הרב ברק שרגאי: במה שכתב ׳אין זה משנה כלל כיצד נכריע בשאלה זו׳, משמע שהרב לראשונה מודה שאפשר לוותר על ׳מסורת זיהוי הסלע עם אבן השתיה׳, בעבור ״מסורת״ אחרת, שהומצאה זה היום, אך באמת היא העיקרית לדבריו, והיא ׳מסורת מקום אבן השתיה׳, כלומר מעתה הסלע הוא רק סימון למקום שבו עמדה אבן השתיה, ועל כן גם הוא נקרא ׳אבן שתיה׳!
אולי הרב לא שם לב אבל באמרו זה נדלדלה מאוד ואולי אף נתבטלה לגמרי שיטתו. נסביר:
א. רוב רובם של רבותינו הנוסעים שביקרו בירושלים, וכן כל אותם רבותינו אחרונים עליהם סומכת שיטת הסלע ואותם הרב יצטט בהמשך, הקורא יראה שדיברו על אבן השתיה דווקא, וסברו שהיא מונחת שם בכיפה, ולא על סלע שסתם זכה לכינוי ׳אבן השתיה׳.
ב. כיצד ימשיכו בשיטת הסלע לשים מבטחם ברדב״ז, שכתב מפורשות בתחילת סימן תרצ״א ״וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק וכו׳ ועתה שאלנו את פיהם ואמרו שהיא גבוהה מקרקעית הכיפה ג׳ קומות״ עכ״ל, וכן בהמשך שם: ״מ״מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה עמד הארון״. הרי שדברי הרדב״ז מתייחסים לגופא ה׳אבן׳ שבכיפה, ולא ׳למקום שבו עמדה האבן׳!
ג. שנינו שגובהה של אבן השתיה היה ג׳ אצבעות, ואילו הסלע גובהו מעל שני מטר מעל הקרקע. מכאן לכתחילה החל אותו רעיון המובא גם הרדב״ז שהושפל מפלס הבית. אלא שעתה, לאור שישנה אפשרות גם אליבא דהרב שאבן השתיה רק הונחה ע״ג הסלע, אזי אין שום ראיה להשפלה. ר״ל, שלולא ההכרח שה׳אבן׳ שבכיפה היא היא ממש אבן השתיה וגובהה ג׳ קומות מעל הקרקע בימיו, נשמט הבסיס לטיעון שהושפל המפלס. ולכן, עלינו בודאי להניח שמפלס העזרה נטמן תחת מפלסים חדשים יותר, כבכל מקום בירושלים, וממילא אי אפשר להניח את העזרה בסלע, כי לא היה סלע גבוה כמה מטרים חשוף במקום קודש הקודשים.
ב. מיקום המקדש במורד ההר:
הרב אלישע וולפסון: הטענה של המחבר שהמקדש לא עמד בראש ההר אלא רק במעלה המדרון, שגויה לחלוטין, על אף המקורות הרבים שהביא בניסיון לתמוך בכך.
בספר יחזקאל (מג, יב) כתוב להדיא ש"הבית על ראש ההר", והרי מקום המקדש התקדש לעתיד לבוא ולא ישתנה לעולם, כדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א) "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם". אם כן, גם בבית ראשון ושני המקדש היה על ראש ההר (ומה שהביא המחבר פרשנים מהם דייק שלעתיד יהיה בראש ההר ומשמע שעכשיו לא - נראה שכוונתם היא שכעת הר המוריה נמצא נמוך משאר ההרים שסביבו, ולעתיד הוא יתנשא ויגבה בדרך נס ויהיה בראש רכס ההרים, כדלקמן).
הרב ברק שרגאי: שוב, כמו בסוגיית אבן השתיה, גם כאן בחר הרב לנקוט בלשון ״הטענה של המחבר… שגויה לחלוטין״, בעוד לא אותי הוא דוחה בנחרצות שכזו אלא דברים מפורשים של רבותינו ז״ל ויסודם בפשט הגמרא בזבחים נד ע״ב. והראינו בספר בעיון גדול את מהלך הלימוד של רבותינו הן בגמ׳ והן בפסוקים ביהושע אותם הגמרא דורשת, מדוע מוכרח לימוד זה מן הגיאוגרפיה המתוארת ביהושע ובנ״ך, וכיצד הבנת רבותינו מתאמתת מדברי רבי פנחס בן יאיר לגבי האופן שבו חולקה ירושלים בין יהודה לבנימין.
נביא כאן רק את דברי רבותינו, והסומך עליהם שהם ידעו ללמוד גמרא ופסוקים, אשריו ואשרי חלקו:
רבנו מיוחס (בן דורו של הרמב״ם): ״ובין כתיפיו שכן - שלא נבנה בית המקדש בראש ההר, אלא למטה ממנו מעט, כמו שנא׳ מכתף היבוסי מנגב היא ירושלם ועלה הגבול אל ראש ההר, למדנו שירושלים למטה מראש ההר.״
רבנו בחיי: ״וטעם בין כתפיו ולא אמר על ראשו לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ״ג אמה מעין עיטם, ודעתו של דוד היה לבנותו שם, כמו שדרש בשחיטת קדשים (בזבחים נד:) וכן פירש רש״י ז״ל״ וכו׳.
הרש״ר הירש: ״לשון זו מבוארת בזבחים (נד:): המקדש לא נבנה על פיסגת ההר, בעין עיטם, אלא על מורדות ההר, נמוך קצת מהפסגה. מקום זה רמוז בלשון ״בין כתפיו״, שכן יחס הגובה שבין מקום המקדש לבין פיסגת ההר הוא כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש.״
ה׳שפתי חכמים׳: ״פי׳ ככתף, שהוא מקום גבוה מכל האיברין. וכי תימא אם כן הוה לי׳ לבנותו בראשו של הר, דהוא גבוה יותר. לכן פי׳ אלא שנמוך כו׳, פי׳ המקום שהיה בו בית המקדש היה כ״ג אמות נמוך מעין עיטם. ולכן כתיב בין כתפיו ולא על ראשו. וכי תימא מנ״ל. ומפרש דהרי שם היה דעתו של דוד לבנותו. ומ״ט לא עביד הכי, אמרי כו׳. שמע מינה דלא ניחא ליה להקב״ה לבנותו בגובה ארצו בתכלית, וכתב מ״ט לא ניחא ליה לבנותו בגובה אלא בין כתיפיו, לפי שאין לך נאה וכו׳״ עכ״ל. ובקיצור נמרץ, ממה שכתב ״אם כן הוה ליה לבנותו בראשו של הר׳, מוכח שלבסוף לא נבנה בראשו של שום הר!
ורבי יהונתן אייבשיץ: ״…דבקשו לבנות המקדש בראש ההר אמר להם דוד שיבנו אותו בשיפוע ההר דכתיב ובין כתפיו שכן וכו׳ ועוד יש ליתן טעם לפי דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ואלו היה בראש ההר היה כעין גאוה כו׳ ולכן אמר דוד שלא יבנו בראש ההר אלא בשיפוע להורות ענותנותו.״
רבי דוד אופנהיים בעל ׳יד דוד׳: ״ ״הנה הנ״מ הוא זה, דמצינו שני טעמים למימר למה נבנה בית המקדש בשיפולי ההר ולא בעין עיטם דמדלי טפי, טעם אחד איתא בש״ס במסכת זבחים (נד:) סברי למיבנייהו בעין עיטם דמדלי טפי, הדר אמרי נחתיה ביה טפי דכתיב ובין כתפיו שכן כו׳ וטעם אחר נלע״ד להיות המקום בדוק מטומאת קבר התהום, כמו שמפרש הש״ס (זבחים קיג:) למה נקרא שם בבל [שנער] שננערו מתי מבול לשם, לכך נבנה בשפולי, כי משם ננערו כל מתי מבול, משא״כ על ראש ההר אפשר שיש בו חשש טומאה שעצמות המתים נטמנים שם״ וכו׳.
הילקוט מעם לועז: ״וביקשו לבנותו בהר הנקרא עין עיטם שהוא בגבול בנימין והמקום גבוה מכל ההרים. ואח״כ הסכימו לבנותו במורד ההר הזה, כיון שנאמר בבנימין ובין כתפיו שכן. ולא אומר בראשו שכן, סימן שיש לבנותו במקום נמוך מראש ההר״.
וברמב״ם הל׳ בית הבחירה: ״המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר״ - הרי ש׳כולו׳ ב׳מעלה ההר׳. וכתב בעל ׳מעשי למלך׳ בהל׳ בית הבחירה שם: ״והוא גמ׳ זבחים״. הרי שהרמב״ם למד שסוגיא זו היא להלכה. ולא תאמר ההיכל בראש ההר, שהרי אמר ׳כולו׳, וכן כתב בפירוש במס׳ מדות: ״ועוד נבאר איך היה מקום הנחת ההיכל והעזרה בשפוע ההר״ עכ״ל. הרי שכל מקום במקדש בנוי בשיפוע ההר. תיאור זה של המקדש כולו בנוי בשיפוע העולה ממזרח למערב דוחה לחלוטין את העמדת העזרה בראש ההר, ומתקיים יפה ברום מעלה היבוסי (וראה פירוש הרמב״ם במדות (ה, ג) שכתב שעין עיטם נמצא בקרבת מקום להר הבית).
האברבנאל על דברי הרמב״ם הנ״ל (מלכים-א ח, י): ״…מה שהעידו חז״ל וכו׳ והביאו הרב הגדול בסדור מופלא בספר עבודה הלכות בית הבחירה וכו׳ ואומר שבית המקדש לא היה במישור אלא במעלה משופע, והיה במחוז אחד נקרא הר הבית וכו׳ ואותו מחוז היה כלו מוקף חומה סביב עולה בשפוע והיה מרובע״ עכ״ל. הרי שכל תחום (׳מחוז׳) הר הבית נמצא ב׳מעלה משופע׳.
וכן המאירי בתיאורו את מתחם הר הבית: ״מצד מזרח הוא התחלת השיפוע והולך וגדל השפוע, ומשם מתחיל לירד ולהשתפע כנגד מערב, וכל אותו מקום נקרא הר הבית וכו׳ ולמעלה בשפועו היה האולם ולתוכו היה מזבח וכו׳ סוף הדברים שכל בנין בית המקדש כולה לשפועו של הר״. עכ״ל. הרי שההיכל נמצא ׳למעלה בשיפועו׳ ו׳כל בנין בית המקדש׳ בשיפוע. וכן כתב במקומות נוספים.
רבי אברהם פורטלאונה בספרו ׳שלטי הגיבורים׳ על המקדש: ״והר הבית היה במקום גבוה, היינו בשיפולי ההר״ עכ״ל. וכתב שם שהכוונה לשיפוע שכנגד ירושלים וזה פשוט.
וכן הראינו בדברי הראב״ד, רבינו שמעיה, הרא״ש, הברטנורא, התפארת ישראל, קרבן העדה, התוספות יום טוב ועוד.
וכל זה רק מקצת הראיות שהבאנו בספר.
ועל כל דברי רבותינו הנ״ל (וזאת אחרי שקרא את הספר) כתב הרב וולפסון בנחרצות: ״הטענה של המחבר שהמקדש לא עמד בראש ההר אלא במעלה המדרון, שגויה לחלוטין״ ע״כ.
ועתה נוכחנו שזו היא מסקנת הגמרא המקובלת מיום כתיבתה דרך ימי הראשונים ועד האחרונים וכן נפסק להלכה ברמב״ם ואין מי שפקפק על זה מעולם. ונמצא שאין כלל מקום לשאול ׳היכן היה המקדש בהר, בראשו או בשיפועו׳, כי יש קבלה ברורה בנושא.
על כן אמור מעתה: רבותינו האחרונים שכתבו בפשטות ׳אומרים שאבן השתיה נמצאת בכיפה׳, מצד מה שרווח במציאות הם דיברו, אולם, אם היתה בידם תמונה מחקרית מלאה ומקיפה הכוללת את ידיעת תכונת הסלע שבכיפה, המפה הטופוגרפית של ההר, המידות המדויקות של המתחם וכו׳, אין שום צל של ספק שלכל הפחות דעתם היתה נוטה יותר לאמר שמסורה זו כנראה אין בה ממש - וכפי שעיני רואות בחוש שכך עושים תלמידי חכמים רבים וביניהם פוסקים חשובים אחרי שעיינו בספר.
שאלתי את הרה״ג אב״ד שטראסבורג הרב שמואל עקיבא יפה שלזינגר שליט״א בענין זה: כאשר יש באחרונים מסורת שיסודה במה שידוע במציאות, שאבן השתיה נמצאת בכיפת הסלע הנמצאת בראש ההר, אך לצד זו רבותינו הראשונים והאחרונים התייחסו לאבן השתיה כאבן מיטלטלת ופירשו בגמרא שהמקדש לא נבנה בראש ההר אלא בשיפועו, איך נוהגים במקרה כזה? והשיב לי: ״האחרונים לא חקרו בזה, לכן לא ידעו״.
הרב אלישע וולפסון: המשנה במידות מתארת את מבנה הר הבית, ומפרטת כיצד הנכנס להר הבית מן המזרח עולה מהחיל לעזרת נשים, וממנה לעזרה עד ההיכל, ולמעלה בולטת אבן השתיה. כלומר, אכן המקדש והעזרות היו בנויים במעלה ההר ממזרח למערב, כאשר ההיכל עמד בראש הר המוריה, ובשיא גובהו בלטה אבן השתיה - מקום קודש הקודשים.
הרב ברק שרגאי: הרב אינו מחלק בין תיאור המקדש במשנה העולה ממזרח למערב, עד למפלס הגבוה ביותר בתוך המקדש שהוא ההיכל - שעל זה אין שאלה ולא על זה הדיון - לבין מקומו של המקדש ביחס להר. מעצם העובדה שהמקדש עולה ממזרח למערב, אין ראיה שנקודת אבן שתיה שבו נמצאה בראש ההר, וראינו לעיל מפורשות בדברי הרמב״ם שההיכל (שבו נמצאת אבן השתיה) גם כן בשיפוע ההר.
הרב אלישע וולפסון: גם יוסף בן מתתיהו כותב במפורש שהמקדש היה בראש ההר, כך כותב בספרו קדמוניות היהודים, (ספר ט"ו, פרק י"א, פסקה ג' סעיף 398, התרגום לעברית אברהם שליט): "הוא [הורדוס] הקיף בחומה את השטח שסביב המקדש... שטח שהיה גדול פי שניים מקודם... חומות גדולות מאוד הוקמו סביב ההר, שעליו עמד המקדש בראשו".
ובמלחמות (ה, ה, א) כתב תיאור מפורט יותר הכולל היסטוריה של הבניה עם מה שראה לפניו:
"המקדש היה בנוי על גבעה בצורה. בתחילה הספיק המישור שברום הגבעה רק בדוחק להיכל ולמזבח שכן מכל עבריו ירדו מדרונות תלולים... [לאחר ששלמה המלך] הקיף בחומה את הצד הפונה מזרחה, הוקם סטיו אחד על הסוללה שנערמה שם, אבל משאר עבריו נשאר ההיכל חשוף. בדורות הבאים התמיד העם לשפוך עפר על הגבעה עד אשר יושרו פני השטח והורחבו. לאחר שנפרצה גם החומה הצפונית נוסף לגבעה השטח שאותו הקיפה יותר מאוחר חומת הר הבית כולו.
הם הקיפו את מרגלות הגבעה משלושה צדדים בקירות [תמך]... ובנו מכאן את החומות החיצוניות סביב הר הבית, ומכאן, את החומה הפנימית סביב בית המקדש".
מדבריו מבואר שהמקדש נבנה בראש הר המוריה, ולא במדרון ההר.
איני מבין מה הקושיא, הרי הגרסא שיש בידינו של מלחמות היהודים היא זו שבן מתתיהו כתב ברומא ביוונית לקהל הרומי. דבריו נכתבו אחרי שהוכפלה מידת הבית ל-500 על 500 אמה ובאופן שבצד צפון הבית סובב גם את ראש ההר. הוסף על כך שעל ראש ההר עצמו (מקום הסלע) עמדה מצודת הבירה (האנטוניה), ובן מתתיהו כותב שהחומה המקיפה של המצודה היתה אחת עם חומת הבית (כמשמע בירושלמי פסחים ז ח: ״אמר ר׳ יוחנן מגדל היה עומד בהר הבית והיה קרוי בירה״)! לכן, מה ציפינו שיכתוב לקהל קוראיו?! שבית המקדש נוסד כ״ג אמה נמוך מראש ההר?! אלא ודאי שמכיוון שמתחם המקדש צמוד לראש ההר ואף ׳כובש׳ אותו עם בנין המצודה, נקט בפשטות שהמקדש בנוי בראש ההר, ואין זה טיעון שגוי (וגם כידוע זהו ספר היסטוריה ויש בו ׳עיגולי פינות׳, הגזמות והתאמות רבות לקורא ההלניסטי).
אלא שחז״ל, בניגוד להיסטוריונים, יראת השם מניעה אותם, ולא הסיפורת, ואין כמוהם קנאים לדקדוקים ולמסורות אבותינו. ובן מתתיהו הוא כקליפת השום לא רק לעומתם, אלא גם לעומת כל חכם יהודי אחר שנולד מאז ועד היום. וחז״ל אמרו לנו שמקובל בידם שהמקדש לא נבנה ׳בראש ההר׳ אלא ברום ׳כתף היבוסי׳, נמוך מעט מראש ההר. ואין לנו אלא דברי הגמרא.
אם כן, כיצד יש מקורות מהם ניתן להבין שהר הבית היה במורד ההר? המתבונן במפה טופוגרפית רחבה, רואה שהר המוריה הוא חלק מרכס הרים גדול, וירושלים הרים סביב לה. לכן, במבט רחב, גם רכס ההרים מצפון להר המוריה, שהוא גבוה מהר המוריה, הוא חלק מאותו הר.
הרב ברק שרגאי: ״רכסים״ מאן דכר שמיה? מלמדת הגמ׳ שדרשו את המקום מנקודות הציון המפורשות ביהושע בלבד כדי לקיים ׳וקמת ועלית׳. לכן כל מקום שלא נזכר בפסוק לא הובא כלל בחשבון (ראה מה שכתב בזה מרן הרב שטיינמן זצ״ל באיילת השחר). אם היו מסתכלים במציאות, היה עליהם לבנות את המקדש בחרמון, שהוא גבוה מן הכל. ממילא, אין כל מקום להכניס בפשט הגמ׳ איזשהו לימוד מהמשך הרכס.
הרב אלישע וולפסון: כאשר אמרו המפרשים שהר הבית לא היה בראש ההר אלא במורד ההר - "כתף היבוסי", אין כוונתם שעין עיטם היה בראש גבעת הר המוריה עצמה. עיננו הרואות שאין מעיין עין עיטם נמצא בכיפת הסלע. כמו כן, ברור לחלוטין שצפון ומערב הר הבית לא היו גבוהים יותר מקודש הקודשים. אלא הר המוריה הוא עצמו חלק מרכס הרים שיש לו עוד פסגות רבות.
הרב ברק שרגאי: הגמרא, הפסוקים והמפרשים לא ציינו את הר המוריה. דברי הרב נובעים מכך שכיום הרב מסתכל על כל המתחם הגדול הזה שלנגד עינינו וקל לטעות ולחשוב שהוא בנוי על הר אחד. אך באמת יותר מסתבר שגבעת המוריה היתה מדרום לסלע ונמוכה ממנו, ומצד צפון היא נגמרה בסלע, שאז היה חשוף על כל גובהו (כפי שכותב בן מתתיהו, שהיה תלול מכל עבריו). ומן הסלע ואילך התחיל המישור המוגבה, ובימים ההם הכל הכירו בו שהוא אינו חלק מגבעת המוריה. זאת אומרת, גבעת המוריה היתה בינונית בגודלה ברום כתף היבוסי ועליה נבנה המקדש (מצינו שהיו גבעות נוספות במעלה היבוסי, העופל והחקרא). והמתחם בימינו מקיף את גבעת המקדש, המישור המוגבה והנחל שהיה בצפון-מערב. הפסוקים ביהושע מתייחסים לאזורים גדולים יותר מגבעת המוריה - לכל ׳כתף היבוסי היא ירושלים׳, ולכל ׳ראש ההר׳ והמישור הנמשך ממנו עד ׳מעין מי נפתוח׳. ממילא, עין עיטם באמת לא בראש גבעת המוריה, הוא במישור המוגבה שמעליו.
ומה שכתב ׳עינינו רואות שאין מעיין עין עיטם נמצא בכיפת הסלע׳, אין בכך כלום, כי גם עינינו לא רואות נחל בקדרון, ולא את נחל ביזיתא ולא את נחל צולב.
והנה בספר מסע עתיק בשם ׳ספר ההנחיות להכרת יעדי העלייה לרגל׳, שנכתב ע״י הנוסע הפרסי עַלִי אִבּן אַבּוּ-בַּכְּר אַלְ-רַהֲוִי (חי עד שנת 1215 למנ׳), כך נכתב: ״ישנו עין סלואן (מעין השילוח), שמימיו כמו מימי הזמזם. הוא נובע מתחת לכיפת הסלע ומופיע בגיא דרומית לעיר״. ע״כ. ׳נובע׳ פירושו ששם תחת כיפת הסלע נמצא מוצא המעין. אם נכונים דבריו, אפשר שכיפת הסלע היא עין עיטם. ולענ״ד לא מוכרח כי הנוסעים ניזונו משמועות כפי שהסברנו.
דווקא הסברא היא זו שנותנת שבמפלס גבוה יותר בהר נמצא מקור מים שממנו משכו מים למקדש בזמן בית ראשון, בטרם נבנו האמות בזמן בית שני, וכן משמע בירושלמי יומא ג ח שמתקן הרחצה שעשה שלמה מימיו הגיעו מאמת מים מעיטם. דאם לא תאמר הכי, מנין הגיעו המים למפלס העזרה דרך אמה? ואין אמה מושכת אלא מגבוה לנמוך. ובימיהם לא היו אמות מים כפי שאנו מכירים מזמן בית שני ואילך, אלא תעלות חצובות קצרות או צינורות (כמדומני מחרס). על כן נמצא מחויב המציאות שמפלס העזרה בבית ראשון לא היה בנקודה הכי גבוהה בהר, אלא די נמוך כדי להוביל אליו מים מנקודה אחרת גבוהה יותר באותו ההר.
ונראה בעיני שזו הסיבה שהגמרא בזבחים לא קראה לראש ההר על שמו בפסוק אלא עין עיטם, כדי ללמד דרך אגב עוד ענין, שהיה צריך להביא מים לעזרה מאותו מעין שבראש ההר, ואין מים נמשכים אלא מגבוה לנמוך, על כן היה רווח נוסף בהנמכת מפלס המקדש.
וכך נכתב באיגרת אריסטאס (נכתבה בימי החשמונאים ככל הנראה בתקופת אלעזר כהן גדול):
״כבואנו אל המקומות ההם ראינו את העיר יושבת בטבור כל ארץ היהודים והיא על הר גבוה ונישא. בראשו בנוי מקדש נהדר״ עכ״ל. לכאורה משמע בראש ממש, אך הנה הוסיף וכתב: ״והבית נשקף מזרחה ואחוריו למערב: וכל הקרקע רצוף אבנים: ומורדות יש במקומות קבועים למשיכת המים המדיחים את דמי הקרבנות: כי הרבה רבבות מקנה מובאים בימי החגים: והספקת המים אינה נגרעת כי בתוך [המקדש] שוטף מעין טבעי שופע״ ע״כ.
הרי לנו שהעיד שישנן ״מורדות״, ואין מורדות אלא ממקום גבוה למקום נמוך, ״למשיכת המים המדיחים את דמי הקורבנות״, ויש ׳מעין טבעי שופע׳ שממנו מושכים מים (ע״י כח הכבידה) אל מפלס העזרה. הא למדנו, שיש מעין טבעי בנקודה גבוהה יותר ממפלס המקדש, הנמצא נמוך יותר.
הרב אלישע וולפסון: בדרך כלל אנו מתייחסים לגבעת המוריה כהר בפני עצמו - הר הבית, ועל כך נאמר שהמקדש עמד בראש ההר. אך כאשר בוחנים שטחים נרחבים כמו גבולות השבטים, אזי מתייחסים לכל רכס ההרים כהר אחד גדול, ובמבט זה הר המוריה הוא במורד ההר ביחס לרכס ההרים שבראשו עין עיטם.
הרב ברק שרגאי: נדחה לעיל.
הרב אלישע וולפסון: אם כן, מבואר שיש לדחות את טענת המחבר שהמקדש לא היה בראש הר המוריה, ואין כל מקום לדחות את המסורת הידועה בדבר אבן השתיה אשר בפסגת הר המוריה.
הרב ברק שרגאי: מי לחז״ל אלי.
ג. סוגיית "רובו מן הדרום":
הרב אלישע וולפסון: טענת המחבר שבהעמדת המקדש במקומו על פי המסורת לא ניתן לכלכל את משנת "רובו מן הדרום" על פי שיטות כל המפרשים, נובעת מכך שמודד את המרחקים מכותלי הר הבית הניצבים לפנינו כיום. אבל כבר ידוע ומפורסם שהחומות שלפנינו ארוכות יותר מפי שניים מהחומות המקוריות של ת"ק על ת"ק אמה. הורדוס הרחיב את הר הבית כמתואר אצל יוסף בן מתתיהו במלחמת היהודים (א,כא,א): "והרחיב [הורדוס] את החצר מסביב לו פי שנים, ובנה עליה חומה". ולשיטת כל החוקרים אין כל ספק שמדובר בבנייה הרודיאנית אשר הרחיבה את הר הבית מצפון ומדרום, וקרוב לוודאי גם במערב, ובוודאי שחלקים ניכרים מהם אינם כלל מכותלי הר הבית המקודש. ממילא כל המדידה שלו נופלת ואין כל מקום לטענתו.
הרב ברק שרגאי: אוי ואבוי לתפוס דברי החוקרים כדי להכחיש את דברי חז״ל מפורשים בכמה מקומות ושאין מעולם מי מרבותינו הראשונים שחלק בהם.
יש להבהיר: לטענת שיטת הסלע, רבי אליעזר בן יעקב, על אף שבכל מס׳ מדות תיאר מזכרונו את המקדש כפי שהיה בסוף בית שני, במשנה זו - כך הם אומרים - הוא תיאר את מציאות הבית שהתבטלה יותר מ-90 שנה לפניו. זה כשלעצמו הנחת יסוד קשה ולא מסתברת בעליל. וזה הם חייבים לומר כדי להעמיד את המקדש בכיפה, כי כאשר מודדים 500 על 500 אמה מהכותל הדרומי, הכיפה אינה נכנסת בתחום המקודש. על כן הם אומרים, שיש לצייר חמש מאות אמה על חמש מאות אמה סביב הכיפה, ולהניח שהנכנסים משערי הדרום ומעוד כמה שערים, נכנסו לאזור שהוא חולין, ובמפלס נמוך יותר, ואז עלו במדרגות אל עבר מפלס הר הבית, ושם היה מעין סורג שהבדיל בין הר הבית המקודש להרחבת הורדוס.
וכל זה הכחשה גמורה של דברי חז״ל ויתבטלו כל המסורות של כל האוניברסיטאות והחוקרים כולן ולא תתבטל משנה אחת.
העובדה שכיום המתחם גדול יותר מת״ק על ת״ק, אין בה כלום כדי להעיד שלא מודדים את תחום הר הבית המקודש מכותל הדרום ואילך. נסביר:
שנינו במידות (א, ג) ״חמשה שערים היו להר הבית״, ומהו הר הבית? ״הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה״ (שם ב, א). הרי שהשערים היו שערים בחומות הר הבית.
וראה ל׳עזרת כהנים׳ (מדות פ״א מ״ג ד״ה להר הבית): ״שערי הר הבית לא היו מקודשין בקדושת הר הבית, כן מוכח מהירושלמי שהביאו המשנה למלך בפ״ז מהלכות בית הבחירה ה״ב דזה לשונו, בירושלמי פ״ז דפסחים (הי״ב) רבנין שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית, הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית, עכ״ל, דבהר הבית אסור בנעילת הסנדל, והיו חולצין את מנעליהן תחת השערים של הר הבית.״ ע״כ העזרת כהנים.
נמצא מוכח מהירושלמי, שתחת האגף (השער) הר הבית לא התקדש, אבל מלפנים לשערי הר הבית התקדש בודאי! ומכאן פסק הרמב״ם (כלים א, ח): ״ומפתח הר הבית עד פתח העזרה כו׳ מחנה לויה״ עכ״ל. הרי לנו שהתקדש מן השערים ואילך, ולא היה מקום של חולין בין השערים להר הבית!
על כן, עלינו למצוא את המקום שבו היו שערי חולדה, ומשם למדוד ת״ק על ת״ק כלפי צפון. וכתב הכפתור ופרח שדבר ידוע הוא בימיו שהשערים בכותל הדרומי שלנגד עינינו כיום הם שערי חולדה. ואף לולא דבריו אכן מסתבר ביותר שהכותל הדרומי ״במקומו הראשון הוא״ (כלשון הרדב״ז), על אף שנוספה בו בניה מתקופות מאוחרות יותר.
הילכך, מדידת ת״ק על ת״ק מקו השערים, לפי כל מידת אמה, אפילו המירבית ביותר המניחה שיש לשער את גודל האמה לפי המרחק בין הכותל המערבי למזרחי, דוחה את שיטת הסלע
(ויש להעיר שהכותל המערבי והכותל המזרחי אינם מקבילים זה לזה ובנויים בצורה שונה לחלוטין ואין זה פשוט לקבל ששניהם יחד הם כותלי ת״ק על ת״ק כי הדעת נותנת שבנו את מקום נויו של עולם יפה ובצורה סימטרית, והערנו על זה בספר וראה מה שהעיר שהגר״מ שטרנבוך על חוסר התאמה זו במועדים וזמנים עיר הקודש והמקדש).
הרב אלישע וולפסון: ההפך, מכיוון שברור שהייתה הרחבה של הר הבית בדרום, הרי שלא יתכן שהמקדש היה בדרום! ומכאן יש לדחות את דברי המחבר שהמקדש היה בדרום.
הרב ברק שרגאי: ברור למי? כתוב שהורדוס הכפיל את שטח הר הבית, לא כתוב כיצד ולאן. אך מכיוון שברור הדבר שבסוף בית שני הר הבית היה ת״ק על ת״ק אמה והיינו ריבוע, אזי לפני ה׳הכפלה׳, כנראה שהמתחם היה מלבני. ואין שום קושיא על השיטה הדרומית.
הרב אלישע וולפסון: ואכן, באפשרויות שמעלה המחבר לקבוע את גבולות הת"ק על ת"ק, הוא לא מצליח ליישם כלל את משנת "רובו מן הדרום" כפירוש המקובל, והוא נאלץ להשתמש בשיעור אמה של 37 ס"מ, שיעור שכמובן דחוי לחלוטין מההלכה. בנוסף לכך, הוא מעמיד את המקדש כאשר הוא אינו מכוון לפי רוחות העולם, וגם זה בניגוד לקבלת חז"ל (ירושלמי עירובין ה, א) שמהם עולה שבית עולמים היה מכוון כנגד רוחות העולם.
הרב ברק שרגאי: הרב בלבל בין פרקים שונים ורעיונות שונים בספר. השיטה הדרומית עולה בהתאמה נפלאה עם רובו מן הדרום כמוכח בשער ג׳ ובסוף שער ה׳. ומה שכתב שיעור אמה 37 ס״מ זה אינו נכון, הצגנו את המקדש במידות אמה של 42 ס״מ, 44 ס״מ ו-48 ס״מ לערך, ומידת 37 ס״מ עלתה מעצמה מכמה ממצאים מעניינים שהראינו, ומצאנו לה יסוד בתוספתא שהבנין נבנה באמה של ה׳ טפחים ולכן לא ראיתי לנכון לגנוז אפשרות זו מפני הקורא, על אף שאני מסכים והראיתי גם שמידת אמה זו פחות מסתברת. כנראה שנעלם מן הרב.
לגבי זווית העזרה אכמ״ל בזה. אך אם הרב רוצה להכריח שחומות העזרה היה מכוונות כנגד רוחות השמיים בשלמות, אי אפשר לומר שחומות הבית לא היו מקבילות לחומות העזרה - כיעור שכזה לא יעלה על הדעת - וממילא נצטרך להניח שכל הכתלים אינם שייכים לחומות הבית (אולי למעט החומה המזרחית, אך גם היא אינה מכוונת בשלמות).
הרב אלישע וולפסון: עוד יש לדחות באופן חד משמעי את הטענה שהמקדש היה בדרום, על פי המחקר הטופוגרפי. האריכו בזה בקונטרס החשוב 'המקום אשר בחר ה'', שם מבואר שהמקדש לא יכול להיות בדרום כיוון שכאמור קודש הקודשים היה בנקודה הגבוהה ביותר במקדש, והיו עולים אליו ממזרח למערב, ואילו בדרום ההר - החלק המערבי של ההר משתפל למטה, כפי שרואים במפה המובאת בקונטרס זה:
הרב אלישע וולפסון: כפי שרואים באיור, המקדש לא יכול להיות בצד דרום, כיוון שאפילו כאשר מצמידים אותו עד החומה המזרחית, מה שכמובן אינו אפשרי, אפילו כך קודש הקודשים נמצא במקום שההר כבר יורד מערבה, כל שכן כאשר מציבים אותו יותר מערבה, כפי שמציע המחבר. אם כן יש לדחות את הצעת המחבר.
הרב ברק שרגאי: אין כאן כלום, עינינו רואות מהר הזיתים, שכל אזור ההר בדרום המתחם הוא מישורי. וגם בלי זה אין כאן כלום, כי ההיכל היה מוגבה ע״ג אוטם וגבוה מכל נקודה בהר הבית.
הרב אלישע וולפסון: עוד יש לדעת, כי על פי דברי המשנה המפרטת את הפרשי הגבהים בין המפלסים השונים בהר, מחויב שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתיה, כפי שביארו יפה בקונטרס 'המקום אשר בחר ה'':
"המקום היחיד בהר הבית שאם נמקם בו את 'אבן השתיה' הוא יתאים למרחקים ולמפלסים המתבררים מן המשנה במידות, הוא אך ורק מקום הצח'רה (הסלע שבתוך מבנה כיפת הסלע). הפרש הגבהים הקיים כיום בין ראש הסלע לבין מפלס ה'רמה' הוא כשלושה מטרים, שזה מתאים להפרש שבין רצפת קדש הקדשים ובין רצפת העזרה, שהוא כ-6 אמות (12 מדרגות). הפרש הגבהים שבין הרמה לבין השטח הסמוך לה ממזרח הוא כשלושה מטרים וחצי, וזה מתאים להפרשי הגובה שבין עזרת ישראל ועזרת נשים, שהוא 7.5 אמות (15 מדרגות), וכן הלאה לצד מזרח יש עוד ירידה המתאימה לירידה של 6 אמות של 12 המדרגות של החיל.
לעומת זאת, בכל נקודה אחרת בהר שננסה למקם בה את אבן השתיה, הטופוגרפיה של ההר לא תתאים להפרשי הגבהים של המשנה. דהיינו שאם נמדוד מאותו מקום שננסה למקם בו את 'אבן השתיה' X אמות, אין הסלע יורד Y אמות, וכן הלאה, כשמרחיקים עוד X אמות עד הירידה של 15 המדרגות היורדות לעזרת נשים, גם כן אין ירידה מספקת לזה".
מבואר שעל פי המחקר הטופוגרפי השיטה הדרומית דחויה לחלוטין, ואילו המסורת מוכחת לחלוטין!
הרב ברק שרגאי: כנ״ל, דברי נביאות, כותב הקונטרס מתנבא על מה שהוא חושב שנמצא מתחת למפלס הר הבית בדרום (״אין ירידה מספקת לזה״). וכי הוא היה שם למטה? ״אורוות שלמה״ יוכיחו שיש ׳עולם שלם׳ מתחת לפני הקרקע. ואם כבר המפלסים לא מסתדרים לשיטת הסלע, כפי שהראינו בספר, שלשיטתם המקדש היה בגובה רב ביותר, וכבר ידענו במשנה שיש רק כ״ב אמות, וכיום כשמודדים ממפלס העזרה לשיטתם כ״ב אמות לכיוון מזרח, מגיעים לנקודה גבוהה ביותר בחומה המזרחית, ואין שם לא שער ולא זכר לשער, רק תוספות בנייה מאוחרות. על זה הם מתרצים שהשער היה ונעלם, והיו עולים במדרגות הרבה אל מפלס שער שושן, וגם למדרגות אלו אין זכר. ונניח שאי אפשר להניח בדרום את המקדש מסיבה טופוגרפית מסוימת, שיתרצו לי מה שהם מתרצים לעצמם, שהכל הושפל, ובאמת המקדש היה במפלס בשיפוע היה גבוה יותר בזמן הבית והכל נעלם (וזה כמובן שאינו עולה על דעתנו, אבל לשיטתם דבר זה אפשרי).
ד. הוכחות למיקום הדרומי:
הרב אלישע וולפסון: המחבר מנסה לטעון שכמה חכמים סברו שמקום שריפת הפרה היה מול דרום הר הבית, וא"כ מוכח שהמקדש היה בדרום. אבל כל המעיין בדבריו ייווכח שדבריו אינם אלא השערה, ורחוקים מאוד מלהיות הוכחה על מקום המקדש. לעומת זאת, אותם חכמים שהוא מנסה לנכס לשיטתו (ע"פ מקום שריפת הפרה או קבר חבקוק הנביא), כותבים במפורש ממש את המסורת. מחשיבות העניין נצטט את דבריהם:
רבי משולם מוולטרה: "וסביב למקדש יש וולטי גדולה עם עמודים, היינו מבפנים על רצפה גדולה, אשר היא תוך בית המקדש... ולצד מערב בתוך הרצפה יש מקום גבוה כמו שלש אצבעות, ואומרים שהיא אבן שתייה. ולשם כפה גדולה ומוזהבת בתכלית היופי מרובעת כמו עשרים או אולי כמו שלשים אמה הריבוע האחד וכסו אותה הישמעאלים עופרת, ואומרים כי הוא בית קדש קדשים בלי ספק".
כותב תלמיד הרמב"ן: "סביב אבן השתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד ועשו אותו בית תפילה, ובנו למעלה מן הבנין כפה נאה עד מאד, והבנין על בית קודשי הקודשים ועל ההיכל".
ואת אותה הלשון בדיוק מביא גם ר' יעקב מפאריס.
הנה החכמים הללו - שהמחבר מבקש לטעון שלא אחזו במסורת מעידים עליה כדבר ברור. היש תימה גדולה מזו?!
הרב ברק שרגאי: נעמיד את הדברים על דיוקם: הראיתי בדברי רבותינו הראשונים שהגיעו לארץ שהזכירו - בנוסף למסורת אבן השתיה - מסורת נוספת אודות מקום שריפת הפרה הנמצא מכוון כנגד ׳יד אבשלום׳ ו׳מצבת זכריה׳. דבר זה נזכר גם כן אצל ר׳ משולם מוולטרה ואצל הרב יהוסף שווארץ.
שתי נקודות הציון הללו נמצאות בעמק קדרון ממזרח להר הבית, הן סמוכות אחת לשניה והן מכוונות כנגד דרום הר הבית, מקום העזרה לשיטתנו (כידוע מקום השריפה היה מכוון כנגד ההיכל). מכאן, שהיו בימיהם שתי מסורות סותרות, והנוסעים העתיקו את שתיהן. לא הבאנו מכאן הוכחה למיקום המקדש בדירום, רק חיזוק נוסף ומעניין שראוי לעיין בו ואולי יום אחד יחקרו יותר בהר הזיתים ויגלו את המקום.
ואמנם לא ברור מנין לרב להכריע לטובת למסורת הכיפה, בעוד דווקא מסורת הכיפה היא החלשה מבין שתיהן, שכן בבסיסה יש בעיקר היעדר ידיעה (היעדר ידיעה מה יש בכיפה, היעדר ידיעת המרחק בין הכיפה לכותל הדרומי, היעדר ידיעה מי בנה את הכיפה ומתי, וכו׳), ואילו את מקום השריפה אותם יהודים פקדו ברגליהם וראו בעיניהם, ואולי אף היה להם איזה סימן שזה הוא המקום. מי יודע? וכן בכפתור ופרח נזכר מקום השריפה במילים: ״עוד היום מקובל המקום ההוא״ (והוכחנו בדברי הכפתור ופרח שמקום זה הוא אכן בדרום הר הזיתים ולא כנגד הכיפה) ולא הזכיר כלום מאבן השתיה ומהכיפה.
וגבי העדויות עצמן שהרב הביא מהמטיילים, ראה למה שכתב גדול חוקרי מקום המקדש הר׳ אברהם משה לונץ, שהוציא לאור מהדורה מדויקת של ספר ׳כפתור ופרח׳ וכתב בהקדמה אודות המטיילים שהיו בארץ לפני הכו״פ, כגון בנימין מטודלה, רבי פתחיה מרגנשבורג, רבי שמואל ב״ר שמשון והרב רבי יעקב שליח ישיבת פריז, וזה לשונו: ״המה ספרו לנו רק את אשר שמעה אזנם מיושבי ארה״ק על אדות שמות העתיקים של המקומות אשר עברו בהם, מבלי להביא תחת שבט הבקרת את המסורות האלו, אם מתאימות הן את כל המסופר על אודות המקומות האלה בכתבי הקדש ובדברי חז״ל - לא כן הרב החוקר הזה אשתורי לבית פרחי וכו׳ ולכן רק אותו נוכל לכנות הראשון בחוקרי ארה״ק״, עכ״ל הרב לונץ.
מבואר שעל אף שבודאי יש ללמוד מהתיאורים המובאים באיגרות המסע, מכל מקום אין להיתלות בהם באופן מוחלט, ומיותר לציין שהם לא התכוונו לפסוק כלום הלכה למעשה ברישומי מסעיהם, אלא רק להעתיק את השמועות המעניינות מרחבי הארץ.
הרב אלישע וולפסון: בנוסף, המחבר מביא כמה חכמים הסוברים שהכותל הדרומי הוא כותל הר הבית, ורוצה להוכיח שהם סוברים שהמקדש בדרום ולא כמסורת. אבל המחבר מתכחש לכך שברור לחלוטין מדבריהם שהם לא נתנו דעתם כלל שהחומות של הר הבית היום גדולות מת"ק על ת"ק, ולכן מחד סברו שהכותל הדרומי הוא הר הבית, אך גם סברו ששערי רחמים הם חלק מהר הבית, אע"פ שהם רחוקים יותר מת"ק אמה, ושכיפת הסלע היא מקום המקדש. וזאת כיוון שכאמור לא נתנו דעתם למרחקים ולאורך החומות, ואין בדבריהם כל ערעור על המסורת.
הרב ברק שרגאי: הרב צודק שלא היו מדידות מדויקות, ובדיוק מסיבה זו חידוש זה שהומצא בין לילה אודות ״מסורת על המקום הגיאוגרפי של אבן השתיה״ מופרך לחלוטין, כי אף אחד לא ידע האם הכיפה באמת עולה נכון עם המשנה ״הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון ומיעוטו מן המערב״, ע״פ פירושי רבותינו השונים למשנה זו.
הרב סובר, שאם היה בידם מדידות מדויקות, בכל זאת רבותינו היו קובעים את מקום קודש הקודשים בכיפה, ומתרצים כמוהו שהמשנה אינה ׳עדכנית׳ וכל רבותינו נשאו ונתנו בענין צורת הר הבית לריק במשך אלפיים שנה, ובעצם מדובר ב׳הרחבת הורדוס׳ על אף שאין ראיה אצל בן מתתיהו להרחבה למעבר למידת הבית הכתובה במדות, אדרבא, כתב בן מתתיהו שהר הבית, אחרי ההרחבה, היה ריס על ריס, וזו מידה הקטנה ביותר אף מ-500 על 500 אמה!
אמנם זה אינו, והנה הוכחה: כאשר הגיע הרב יהוסף שווארץ בעל ׳תבואות הארץ׳ לירושלים, הוא כתב שבכיפה נמצאת ׳אבן השתיה׳, ואע״פ שעלה בידו להבין שמדובר ב׳אבן׳ גדולה מהאמור במשנה, הוא לא השכיל להבין שמדובר בסלע, וזה מוכח ממה שכתב ששמע מהישמעאלים שתחת אותה ה׳אבן׳ הישמעאלים הניחו ׳מוט עץ׳ שמחזיק את ה׳אבן׳ כדי שזו לא תיפול (וכנראה שבשל כך הוא תרגם את שם הסלע בערבית ׳א-צחרא׳ ׳אבן קשה׳ ולא ׳סלע׳). אולם הרב שווארץ לא הסתפק בשמועה זו בלבד. הוא ביקש לאמת את מיקום הכיפה עם המשנה במדות הנ״ל (׳רובו מן הדרום׳) ולכן הוא נעזר במדידות שהיו ידועות בימיו מהכותל הדרומי ועד לכיפה. והנה עלה בידו שאכן עולה המשנה נכון, והרב שווארץ השתכנע שהכיפה היא מקום קודש הקודשים. אולם, יישום המדידות שהיו בידי הרב שווארץ בפועל (הוא פירט אותן בספרו) מוכיחות שלא היו בידיו המדידות המדויקות כלל, ובאמת לא עולה מקום הכיפה כפי שסבר.
והנה פחות או יותר באותה התקופה, בעקבות מדידות שעשו חוקרים מאומות העולם במקום, התפרסמו המדידות המדויקות של המתחם לראשונה. מדידות אלו היו בידי ׳ממשיכו׳ של הרב שווארץ ומהדיר של ספרו ׳תבואות הארץ׳, הוא החוקר הרב לונץ הנזכר לעיל. הרב לונץ הוסיף הערות חשובות לכל אורך תבואות הארץ, וכך הוא העיר לגבי המדידות של הרב שווארץ:
״מלבד שאי אפשר לומר שנאכל מהר הבית כל כך, גם המדידות המדויקות מראים לדעת כי אי אפשר לאמר שהמקום הזה לאמר מקום ה׳אבן היה בקודש הקדשים׳.״
הרי לנו שכאשר נודעו המדידות המדויקות לתלמיד חכם הבקיא בסוגיא, הוא מיד דחה מפורשות וללא היסוס את הכיפה מלהיות מקום אבן השתיה, משום שקיימא לן שיש למדוד את הר הבית מכותל הדרום. מכאן הגיע הרב לונץ למסקנה שהמקדש עמד בדרום, וכפי שכתב בביאורו לתלמוד ירושלמי וזה לשונו: ״שבהמ״ק עמד בדרום הר הבית״.
מנין להרב וולפסון שרבותינו שציינו לאבן שתיה שבכיפה היו מעדיפים כמוהו לקדש בכל מחיר את מקום הסלע, ולא לכל הפחות להסתפק בדבר או אולי אף להציע רעיון חדש מתוך עיון מחודש? וכי רבותינו לא חלקו אחד על השני בנושאים משמעותיים לא פחות?!
מלבד זאת, אני חולק על קביעתו הגורפת של הרב שכל גדולי רבותינו הפוסקים לא הבחינו במידות המתחם המופלגות, שהן גדולות מת״ק על ת״ק, וכן על מה שכתב שלא היו בידיהן מדידות משוערות. והמעיין יווכח לקמן שבודאי ידעו זאת:
לדוגמא: הכפתור ופרח כתב פעמיים בחיבורו שבחומה המזרחית של הר הבית היה רק שער אחד הוא שער שושן. וכאשר הוא בחן את הכותל המזרחי שבימיו, הוא קבע את זיהויו של שער שושן עם הפתח הקטן שהיה נמצא במרחק קצת יותר מ-70 מ׳ מקרן דרומית-מזרחית (פתח זה העיד עליו החוקר קונרד שיק וכיום הוא מוסתר). והנה רואה הכפתור ופרח בחומה המזרחית שער נוסף, הוא שער הרחמים הנמצא בצפון החומה המזרחית, והוא כותב עליו שמסתבר לו ששער זה הוא מימי שלמה המלך, דהיינו שנים רבות לפני שנחתמה המשנה המציינת שער אחד בלבד בחומת הר הבית המזרחית! ואם מימי שלמה הם, מדוע המשנה שנתה רק שער אחד במזרח, וכפי שהוא עצמו ציין פעמיים?! אלא ודאי שהבין שהחומה המזרחית הארוכה שלנגד עיניו אינה כוללת רק את חומת הר הבית המזרחית אלא גם את חומת העיר, ויש למדוד מקרן דרומית-מזרחית אורך ת״ק לצד צפון כדי להגיע לקצה תחום הר הבית, ומשם ואילך המשיכה החומה ובאותו המשך נמצא שער הרחמים. והבנה זו בדבריו נראית נכונה גם גם ממה שכתב ש׳צד צפון נחרב׳, ולכן לא יכול היה לאתר את החומה הצפונית ושער טדי במתחם. ולכן אם שגה הכו"פ במדידת המתחם וכפי שטוען לפנינו הרב וולפסון ולא שם לב שהמתחם הוא יותר מת"ק על ת"ק, מדוע אם כן כתב שצד צפון נחרב, הלא בצפון המתחם שלפנינו ישנה חומה קדומה ואף שערים, ויכול היה להניח בפשטות ששם הוא גבול הר הבית הצפוני ושאחד מאותם השערים הוא טדי! אלא מוכח שהבין שלפניו מתחם הרבה יותר גדול ובכל זאת סימן את שער שושן בדרום כשיטתנו. ועוד מתעלם הרב וולפסון מהתעלמותו של הכו"פ מהכיפה ו׳אבן השתיה׳ הנמצאת בה בכל חיבורו ולא הזכירה אפילו ברמז, על אף שהביא שם ממש קטע מפרקי דרבי אליעזר על אבן השתיה. וחיבורו כאמור הוא חקירה על האתרים הקדושים בכל ארץ הצבי ובפרט בירושלים. ובאמת הוכחנו מתוך דבריו במספר מקומות שבאמת אינו סובר שהכיפה היא קודש הקודשים ואכמ״ל.
גם בספר ׳דרך הקודש׳ רבי חיים אלפאנדרי מצאנו נסיון למדידה מדויקת: ״וצריך להודיע בזמן הזה בעונותינו שאנחנו כזבין וטמאי מת אם מותרים אנו ליכנס תוך הר הבית, ואף שהגויים אין מניחין אותנו ליכנס שם מפני שהוא בית תפילה שלהם ויש סכנה בדבר, מ״מ יש שם דרך מסילה שער קבוע שמוכרין שם צמר הנקרא בלשון ערבי בא״ף אל קאטינין, והרואה יראה, שאם היה חוט מתוח מכותל מערבי שלא זזה משם שכינה, מקרן דרומית שלה עד הצפון במדה שאדם מודד ת״ק אמה, נכנס בתוכו מקום מסילה זאת לפנים בהר הבית.״ עכ״ל. הרי שהבין שכל המתחם הגדול אינו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה וכדי להגיע לקצה אורך הת״ק בכותל המערבי, יש למדוד מקרן דרומית-מערבית! ושוב, לפי המדידות המדויקות, בטלה שיטת הסלע.
וידועים דבריו גבי אותה ׳אבן שתיה׳ שתחת הכיפה: ״והנה היום לא ידענו מציאות אבן השתיה הזאת כיצד היא עומדת כי הגויים פיהם דבר שוא זה אומר בכה שהיא גבוה מן הארץ ותלוייה באויר, וזה הפך התלמוד, עד ישקיף וירא ה׳ משמים תגלה ותראה מלכותו עלינו, ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו אמן.״ הרי לנו שדברי הישמעאלים אודות ה׳אבן המרחפת׳ שתחת הכיפה (כמובא במקורות רבים), חיזקו את ההנחה שיש שם ׳אבן׳.
ה. שבירת רצף המסורת:
הרב אלישע וולפסון: המחבר טוען שלא היו יהודים בירושלים כמעט 500 שנה לפני הגעת המוסלמים, אך דברי חז"ל ולהבדיל גם עדויות היסטוריות מהימנות שוללים זאת מכל וכל. היישוב היהודי בירושלים לא פסק מחורבן הבית ועד הקמת מבנה כיפת הסלע, ואף אם היו זמנים בהם לא היה יישוב יהודי מבוסס, יהודים המשיכו לעלות ולפקוד את ירושלים תמיד, גם לאחר החורבן, כדברי חז"ל בשיר השירים רבה (ד, ב): "אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו ישראל שלש רגלים בשנה".
וכן מצאנו בירושלמי (מעשר שני פ"ג ה"ג): "אמר רבי זעירא רבי חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא הוון עבדין כן אלא מפקרן חוץ לחומה ופודין אותן שם".
וכן שנינו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב): "שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר בא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שנה מהו שנקרע. אמר ליה אם בתוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע".
וישנם עוד מקורות רבים לכך, ראה ספר 'המסורת על מקום המקדש' ובקונטרס 'המקום אשר בחר ה‘'.
הרב ברק שרגאי: צודק הרב, אך לא היה יישוב יהודי בירושלים, אלא פקדו בחגים כשהתאפשר, וכידוע לא תמיד התאפשר, ויש מקורות המעידים שבתקופות מסוימות ניתן היה להגיע רק בתשעה באב ואלו היו מעט אנשים גיבורים שמסרו נפש. אין מכאן שום ראיה שאלו שהגיעו, בהנחה שידעו היכן מקום העזרה, סברו שהמקום הוא בכיפת הסלע. אולי נאמר להיפך, אם מקום שריפת הפרה נשמר מאז כפי שכותב הכפתור ופרח שהוא ׳מקובל׳ מדור דור, אזי הם כנראה ידעו שהמקדש היה מכוון כנגד מקום זה ובדרום המתחם.
על כן טענתי עודנה עומדת - אין לשיטת הסלע אף לו ראיה אחת, המלמדת על מסורת שהכיפה היא קודש הקודשים מימי חז״ל. להיפך, מימי אותם האמוראים בירושלמי הנ״ל שהביא הרב, ועד המקור היהודי הראשון המדבר על ׳היכל על אבן שתיה׳ והוא מכתב מימי הגאונים שנמצא במצרים (שהרב יביא לקמן), יש פער אדיר של כ-700 או 800 שנה!!! ולטעון ׳מסתבר לומר׳ שזה המשך של מה שידעו בימי חז״ל, זוהי משאלת לב לא מוכרחת בעליל, ומי יסמוך על זה?!
אומרת הגמרא בשבועות יד ע״ב ״בעי רבי ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום המקדש מהו״, ופירש התוס׳ שבזמן הזה מיירי, ומשמע מדבריהם שהגמרא מעידה שכבר בימי האמוראים ישנה אפשרות של היעלם מקדש למי שבא מבחוץ לירושלים ואינו יודע לכוון היטב. לכן גם אם היו בישראל חכמים שידעו לכוון, עצם העובדה שיש מציאות של היעלם מקדש יכולה לגרום ליצירת מסורת חדשה בעת כניסתם של יהודים חדשים לעיר ובהיעדר אותם חכמים שהיו בעלי המסורה הקדמונית.
ובאמת קשה ביותר על הרב וולפסון מדבריו על הרציפות היהודית. נסביר: הרי הוא עצמו סובר שבמשך כאלף שנה סברו כולם בטעות שעיר דוד מקומה בגבעה המערבית מקום ׳הר ציון׳ בימינו, ואילו רק בדורות האחרונים נחשף הגילוי המרעיש שעיר דוד מקומה בגבעה המזרחית! והרב אף העתיק את ישיבתו למעלות עיר דוד בשל כך. והנה נקשה על הרב מה שהוא מקשה על השיטה הדרומית - הרי יש תיעודים רצופים הנפרשים על תקופה של קרוב לאלף שנה (ואולי אף יותר) שעיר דוד היתה בגבעה המזרחית, וגדולי עולם סברו כך בפשטות וקיבלו את זה ולא פקפקו מעולם! ואף הרדב״ז סבר כך ללא פקפוק כמוכח בתשובותיו! וגם יוסף בן מתתיהו, שהרב סומך עליו בהחלטיות לענין מקום המקדש בהר, כתב מפורשות ב׳מלחמות׳ שהגבעה העליונה המזרחית נוסדה ע״י דוד המלך!
אם כן, מדוע לא נאמר כאן שבודאי המסורת המזהה את הגבעה המזרחית דווקא עם עיר דוד, היא המסורת הנכונה הממשיכה את הידוע מזמן חז״ל?! והרי לפי דברי הרב וולפסון כאן, דבר זה מוכרח הוא, כי כל הזמן יהודים פקדו את המקום!!!
והנה הפלא ופלא, לא כך! הרב מודה שעיר שלמה נשכח מקומה וזיהויה נעתק אל גבעה אחרת לגמרי! היכן היו אותם יהודים שפקדו את המקום מזמן הבית וידעו את האמת??? הרי לנו פירכא גדולה על טענת ׳רציפות המסורת׳ של שיטת הסלע, וכמה נח להם לעשות איפא ואיפא, העיקר להעמיד שיטתם ולא לרדת מן הסלע.
ויש לומר ק״ו מקום המקדש, שאיך לא יטעו, כאשר אין שום דבר בתוך המתחם שיכול להעיד על המקום, מלבד שמועה כוזבת אודות ׳אבן שתיה׳, ומהי ׳קפיצה׳ של 120 מטר בלבד לצד צפון (מן הדרום אל הכיפה) בתוך המתחם הגדול שלא ידעו מידותיו, לעומת איבוד של העיר כולה על כל המשתמע מכך!!!
וכאמור ברישא, הוכחנו שאדרבא, בימי האמוראיים (התקופה הביזאנטית בארץ), היתה מסורת ידועה שמקום הסלע הוא מקום מושבו של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס וששם הוא ערך את משפטו של אותו האיש, ולכן העמידו שם כנסיה. וגם אמרו שכנסיה זו היא ״ממול״ חורבות המקדש! והיתה להם רציפות במקום מאז החורבן, ואם הם ידעו - והם אכן ידעו - אזי בודאי שגם חכמינו ידעו.
ובאמת לא התחיל הזיהוי של מקום הסלע עם קודש הקודשים אלא לאחר ימי השלטון המוסלמי, כאשר לא היה אף יהודי בירושלים כמוכח מהמקורות הרבים שהבאנו בספר (ועיי״ש כיצד החלה מסורה זו). ויכלה להיווצר מסורה חדשה.
הרב אלישע וולפסון: מפורסמים דברי הקליר שכעשר שנים לפני הכיבוש המוסלמי, היהודים בנו מזבח והתחילו לבנות את המקדש!
כך אומר הקליר: "וירגעו מעט אנשי קדש כי ירשם אשור ליסד מקדש קודש, ויבנו שם מזבח קודש, ויעלו בו זבחי קודש, ולא יספיקו לכונן הקודש, שעדין לא יצא חוטר מגזע קודש". וכך ידוע מכתבי גויים מפורסמים, ולא כאן המקום להאריך.
הרב ברק שרגאי: נניח שכך היה, וכי הקליר ציין היכן בנו? מנין לרב להטות את פיוט הקליר לטובת שיטתו? אולי בנו בדרום? אולי שרידי המבנה הזה הם התת-קרקע שאנו רואים באיפרא אדום במקום העזרה לפי השיטה הדרומית?! דווקא השערה זו האחרונה מסתברת יותר! ובאמת יש להודות שקשה לקבל שבניית מזבח חדש בציון ואף חידוש בנין המקדש (בתקופה הפרסית) נעשה מבלי הד לדבר ואין מי שמזכיר מעשה זה.
ואולי בצירוף פיוט האבן עזרא נגלה היכן נבנה המזבח:
כְּבוֹדִי בִמְקוֹמִי - וְאִם אַשְׁפִּיל שִׁבְתִּי
וְלֹא אֶבְחַר מָקוֹם כְּקַלִּים בִּגְאוֹנָם
אֲשֶׁר הֵמָּה חוֹשְׁבִים הֱיוֹתָם רֹאשׁ מוֹשָׁב
וְהַמּוֹשָׁב לָהֶם יְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם
אֲנִי הוּא הַמָּקוֹם וְהַמָּקוֹם אִתִּי
וְהֵמָּה – הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנָם!
הרי שלפי האבן עזרא, כאשר בחר הקב״ה מקום להשרות שכינתו, הוא לא בחר ב׳ראש מושב׳, כי דרך ה׳קלים בגאונם׳ כדי ׳לכסות עלבונם׳.
הרב אלישע וולפסון: כך כותב ר' אברהם בר חייא הנשיא מגדולי חכמי הראשונים, בספרו מגילת המגלה (עמ' צט): "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה".
הרי לפנינו שמחורבן הבית ועד בניין הכיפה, וכך היה אף הרבה לאחר מכן, יהודים עלו באופן תדיר לרגל, ואם כן פשוט וברור כיצד המסורת נשמרה, וכיצד נשמרה ועברה במסורת הידיעה שהכיפה נבנתה על מקום בית המקדש ואבן השתיה, ואין כל מקום לפקפק ביסוד קדוש זה.
הרב ברק שרגאי: כאמור לעיל זה הופרך מהטעות בזיהוי מקום עיר דוד וכן מהעובדה שבימי חז״ל היתה ידיעה בקרב יושבי הארץ ש״הסלע המרובע״ (ואין סלע מרובע אלא ׳סלע השתיה׳ שבכיפה) שבו נבניתה ״כנסיית סיינט סופיה״ שעל-גביה נבניתה כיפת הסלע הוא מקום משפטו של אותו האיש, ושמקום זה נמצא ״ממול לחורבות המקדש״ (כלשון הביזאנטיים).
הרב אלישע וולפסון: בהקשר זה ראוי לציין כי לשיטת המחבר החומות של הר הבית נקברו תחת הקרקע, כדלהלן, והחומות שלפנינו נבנו אחר חורבן המקדש וכיסו את המקדש כולו. אולם בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ז הי"ב) לומד אחד מאמוראי ארץ ישראל בדור החמישי, ר' יוחנן בר מריה, שהשער של הר הבית לא קדוש, מכך שהחכמים העולים להר הבית חולצים נעליהם תחת עובי השער: "רבי יוחנן בר מדייא בשם רבי פנחס מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגוף של הר הבית הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית". הרי שיהודים היו בירושלים, וההר לא התכסה כלל, והחומות של הר הבית היו גלויות להם גם זמן רב לאחר החורבן. כל טענת המחבר פורחת באוויר, או נטמנת עמוק עמוק באדמה.
הרב ברק שרגאי: טענת הרב היא, שהשערים גלויים ולכן זו ראיה שהר הבית לא נטמן. ואז קשה על השיטה הדרומית המעמידה את מפלס הבית במקום נמוך יותר מהמפלס הקיים בימינו שבו הולכים. וזוהי טענה מוזרה ביותר של שיטת הסלע ודווקא קשה על שיטתם.
מתעלם הרב מהעובדה הפשוטה שיש פער גובה גדול בין מפלסי השערים, וכגון השער הכפול שבחומה הדרומית, הפתח הקטן שראה הכפתור ופרח בחומה המזרחית (כ-75 מטר מקרן דרומית-מזרחית, אותו גילה קונרד שיק), וכן קשת רובינזון ושער ברקלי שבחומה המערבית (הנמוכים יותר ממפלס רחבת הכותל!), לבין מפלס הר הבית הגבוה בהרבה בימינו, וזה היפך המשנה כאמור לעיל. כל מי שנכנס בשערים, היה נכנס אל מפלס הבית בלי שום פקפוק. והפלא ופלא זה מוכח מהירושלמי שהרב הביא ושהרמב״ם פסק כך להלכה וכפי שכתבנו לעיל, שמן השערים ואילך החל התחום המקודש, וממילא מפלס השער הוא מפלס הבית. וכאמור לעיל יתבטלו כל המסורות ולא תתבטל משנה זו לעולם.
מה שטוענים בשיטת הסלע שנכנסו מן השערים אל חללים תת-קרקעיים ואל גרמי מדרגות, מלבד הפירכא על הרעיון שנכנסו אל אזור חולין כדלעיל, גם הרעיון האדריכלי שלא נכנסו אל מפלס הבית אינו מסתבר כלל, כי אין זה מדרך העולם לבנות מדרגות אל שער גדול ויפה המוביל אל מרתף או מדרגות, אלא בונים מדרגות אל השער ומן השער נכנסים אל המתחם.
ומכאן דחיה נוספת על שיטת הסלע, שאינה יכולה להעמיד את מפלס הבית במפלס השערים הקדמונים שעינינו רואות במפלסים הנמוכים של החומה, כי לשיטתם העזרה נמצאת במפלס הרמה המוגבהת של ימינו והוא מופלג טובא מ-16 אמות שהיו בין מפלס העזרה למפלס הבית (לכל הפחות בצד מזרח במקום שער שושן, ולשיטתם שכל חצר הבית היתה מיושרת, כך היה בכל הרוחות).
ו-ז. דחיית עדויות היסטוריות, ודחיית עדויות הנוסעים והפוסקים, ומקורו של מבנה כיפת הסלע:
הרב אלישע וולפסון: בסוגיה זו נרחיב, שכן היא לב העניין. הקלות שבה המחבר מבטל את מסורת ישראל ואת הראיות הרבות שיש למסירתה מדור לדור - אינה מתקבלת על הדעת ואין זו דרכה של תורה.
מסורת ישראל בכל הדורות, הידועה והרווחת בפי כל, העוברת מאב לבן ומרב לתלמיד, על ידי כל מי שהגיע לירושלים בעת מן העיתים, ואף ידועה לנו מן הכתובים כבר אלף שנה(!) היא, שמבנה כיפת הסלע נבנה על גבי מקום בית המקדש וקודש הקודשים אשר בו אבן השתיה.
הרב ברק שרגאי: אלף שנה אכן זהו משך זמן מרשים, אך זהו גם אלף שנה לאחר החורבן שבהן יש אפילה מוחלטת!!!
הרב אלישע וולפסון: ר' יעקב חג'יז כתב יסוד בעניין המסורות (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ט): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, 'פוק חזי מה עמא דבר', כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה“.
יש חובה הלכתית לכוון את עצמינו בתפילתנו לקודש הקודשים ממש בכל יום ויום. גם כאשר אדם נמצא סמוך ממש להר הבית, מוטל עליו לכוון את עצמו לבית המקדש ולקודש הקודשים (שו"ע או"ח סי' צד, א). נמצאנו למדים, שההלכה היומיומית מחייבת אותנו לשמור על המסורת היכן מקום המקדש וקודש הקודשים. אם כן, כפי שנשמרה המסורת אודות מקום הר הבית, כך גם נשמרה המסורת אודות מקום קודש הקודשים ממש.
הרב ברק שרגאי: פוק חזי שלכל הפחות מימי הראשונים נהגו שלא להכנס להר הבית מחשש טומאה, וכפי שפסק הכפתור ופרח והעיד ש׳כן עמא דבר׳, וכן פסק הרדב״ז בסימן תרצ״א שאסור להכנס להר הבית ומותר להתקרב רק עד השערים, וכן כתבו כל חכמי ישראל מאז ועד היום משום חשש טומאה בעזרה, והיינו שלא סמכו הלכה למעשה על מסורת ׳אבן שתיה שבכיפה׳, אלא רק לחומרא.
פוק חזי שמזה כ-500 שנה שאבותינו מתפללים ברחבת הכותל המערבי ומעולם איש לא צידד שמאלה לכיפה, אלא כולם מתפללים בקו ישר וכן נראה בכל התמונות הישנות של הכותל. והרי ככל שמתקרבים למקדש, בודאי שיש יותר קפידא לדייק את כיוון התפילה אל קודש הקודשים! (לא הבאנו ראיה מכאן כי איננו יכולים להוכיח שהדבר נעשה במכוון, אך בודאי מתגלית כאן השגחתו יתברך!).
ולטענת הרב אשיב, שהחיוב להתפלל לקוה״ק לא מעיד בשום צורה שהצלחנו לזכור את מקומו. גם את התורה אנו מחויבים ללמוד ולשנן ובכל זאת אמרו בגמ׳ ״שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה… החזירן עתניאל בן קנז״, וגם על הסתירות בתאריך הבקעת העיר אמרו בירושלמי ״קלקול חשבונות יש כאן וכו׳ רבי יוחנן אמר. למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות. באו ואמרו לו. נשבה בנך. ונתקלקלו חשבונותיו״. אבל וחורבן גורמים לשכחה.
הרב אלישע וולפסון: קיימות עדויות מגנזי הגאונים, בהם כתוב שהיהודים הראו למלך ישמעאל את מקום המקדש ואבן השתיה, אשר בנה עליה את מבנה כיפת הסלע. ראשי הקהל בירושלים בתקופת הגאונים כתבו באגרת ששלחו לגולה: "בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש... והתנו עמהם תנאים שהם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול" (גנזי הגאונים בבא בתרא ס ע"ב). ראשי הקהל באים להבהיר כיצד הם יודעים היכן מקום המקדש, ומבארים שהיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש בתמורה להבטחה שיכבדו את המקדש מכל גיאול, וכן עשו המוסלמים.
הרב ברק שרגאי: (ככל הידוע לי, מדובר באיגרת שנמצאה בגניזה במצרים מימי הגאונים ולא התברר מי מחברה)
הנה כתב בעל האיגרת ש״בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי… היו עמהם אנשים מבני ישראל…״, הרי מפורש שאותם ׳מבני ישראל׳ היו עם הישמעאלים כבר בעת לכידתם את הארץ. כלומר, הם באו איתם מבחוץ לארץ, ככל הנראה מהיכן שבאו ממדברות סעודיה.
האם שמענו על יהודים שבאו עם הישמעאלים אל הארץ והראו לעומאר את מקום המקדש? אכן כן. בספרי ההיסטוריונים המוסלמים הקדומים, כמאתיים שנה לאחר המעשה, מובא שבמשלחת של עומאר היו מספר יהודים, והחשוב מביניהם היה כעב אל-אחבר, יהודי משומד שהיה אחראי על לימוד המסורות היהודיות בראשית ימי האסלאם. ואכן כתוב בתעודות ההיסטוריות שהוא זה שהיה לצד עומאר כאשר הם הגיעו להר הבית ולמקום הסלע, והם דנו שניהם היכן למקם את מקום התפילה במתחם. כל זה קרה בו ביום שבו נכנסו בשערי ירושלים בזמן שאין אף לא יהודי אחד בירושלים בשל גזירת הביזאנטיים (הבאנו בספר את כל הראיות ההיסטוריות).
ממילא נמצא שלא היו חכמים בירושלים זמן ההוא ואף חכם מיושבי הארץ בערים הרחוקות לא הראה לעומאר את מקום המקדש.
וכן הם דברי רבי פתחיה מריגנשפורק, מבעלי התוספות.
רבי פתחיה מרגנשבורג מגיע לארץ והוא מוצא יהודי אחד בכל ירושלים. סיפור הדברים שמספר ר׳ פתחיה נכתב כ-549 שנה לאחר כניסתו של עומאר לירושלים. אלו דבריו:
״ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים ואמרו זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל והעזרה, ודחק אותו המלך עד שהראה לו, והמלך היה אוהב יהודים, ואמר ״אני רוצה לבנות היכל שם, ולא יתפללו בו כי אם היהודים״, ובנה היכל מאבן שיש בניין נאה מאבני שיש אדומים וירוקים וכל מיני מראה.״ עכ״ד.
וקשה, הרי כל התעודות ההיסטוריות מעידות שלא היו יהודים בירושלים בעת הכיבוש המוסלמי, וההיסטוריונים המוסלמים מספרים שבכלל היה זה המושל הנוצרי, סופרוניוס, שאמר להם על הסלע, ולא אף חכם יהודי. אם כן מנין הגיע חכם יהודי ופריצים?
אכן נראה שסיפור זה עבר כמה גלגולים והתקיים בו הכלל של ״טלפון שבור״, ואותו יהודי משומד, כעב אל-אחבר, אולי עם הזמן הפך להיות ׳זקן יהודי׳.
עוד הראיתי בספר שנראה שר׳ פתחיה לא קנה את הסיפור ובעצם רצה לומר שנעשתה כאן הטעייה של אותו זקן את המלך הישמעאלי, ואף רמז שהכיפה היא אינה מקום המקדש וזה במה שכתב גבי מפלס כיפת הסלע: ״וראה שהמעזיבה (רצפה) גבוה שלשה ועשרים אמות והיא רחבה והיכל נאה שם שבנה ישמעאלים.״ ע״כ. מדוע מציין ר׳ פתחיה שכיפת הסלע נמצאת בגובה כ״ג אמות?! מנין לו כזו מדידה מדוקדקת ולשם מה הביא אותה?!
ובכן למדנו בזבחים (נד:) שעין עיטם היתה ׳למעלה׳ ממקום העזרה, בראש ההר. וביומא (לא ע״א) אמר אביי ״שמע מינה עין עיטם גבוה מקרקע העזרה עשרים ושלש אמות״! מידה זו של כ״ג אמה היא שיעור יחידני בכל הש״ס! היתכן שבכך ביקש ר׳ פתחיה לרמוז שכיפת הסלע נבניתה במקום עין עיטם, ושאותו זקן יהודי הטעה את המלך הישמעאלי?
הרב אלישע וולפסון: המחבר בוחר לדחות עדויות חשובות אלו מפני כתבי גויים שאינם מסיחים לפי תומם המספרים סיפורים שונים. האמנם דרכה של תורה לדחות דברי רבותינו הגאונים מחמת דברי הגויים אשר פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר?!
הרב ברק שרגאי: איני דוחה דברי רבותינו מפני דברי גויים, ח״ו. אדרבא, מוכח מאיגרת הגאון הנ״ל שאף חכם ירושלמי לא גילה לעומאר כלום, ובעצם יישבנו את האיגרת עם התעודות ההיסטוריות.
הרב אלישע וולפסון: המחבר טוען שאבן השתיה כלל אינה ידועה ונעלמה, ואין לנו שום ידיעה אודות מקומה, וטוען שכל מקום המקדש נקבר בתוך האדמה כדלקמן. אולם דברי רבותינו הקדושים מכחישים דבריו באופן חד משמעי!
בזוהר חדש פרשת ויצא (לה ע"א) מובא חיזיון נבואי מבהיל ומזעזע של רבי אלעזר בן ערך: "אבנא אבנא אבנא קדישא עילאה על כל עלמא בקדושתא דמארך. זמיני בני עממיא לאתזלזלא בך ולאותבא גולמי מסאבין עלך לסאבא אתרך קדישא וכל מסאבין יקרבון בך ווי לעלמא בההוא זמנא". ובתרגום: אבן אבן אבן קדושה עליונה על כל העולם בקדושת אדונה, עתידים בני האומות לזלזל בך ולשים גופות טמאות עלייך, לטמא את המקום הקדוש, וכל טומאה יקרבו אלייך, אוי לעולם באותו הזמן.
חזיון נבואי זה פורך לחלוטין את כל טענתו של המחבר. האבן לא נעלמה ולא גנוזה, אלא היא ידועה, ואומות העולם טימאו אותה על ידי שימת גופות מתים עליה.
וכתב על כך ר' משה חגיז בספרו 'אלה מסעי' (יב.): "ועינינו הרואות שחזיון נבואותו של ר' אלעזר בן ערך נתקיים כעת בעוונותינו הרבים, שהישמעאלים מכניסים מתיהם קודם קבורה על אבן השתיה, שהיא בכפת קודש הקדשים". דברים אלו הובאו גם על ידי הרשל"צ ר' יצחק יוסף שליט"א בהסכמתו לספר "לשכנו תדרשו".
הרב ברק שרגאי: נראה שלפני הרב יש גרסא אחרת של דברי הרג חגיז. כך כתוב בגרסא שלפני: ״…קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה, שאותו חדר הוא נקרא כהיום מדרש שלמה״. עכ״ל. ואין מדרש שלמה אלא מסגד אל-אקצא כידוע שגם לו יש כיפה, והוא נמצא בדרום המתחם. ואכן ידוע שבעיקר לשם היו מביאים את מתיהם (ולכיפה אולי מעט אנשים חשובים).
עוד כתב הרב חגיז על בנין מסגד אל-אקצא שנראה בעיניו שהוא ״הלשכה הגדולה, שהיתה לצד הדרומי לעזרה״ עכ״ל. כלומר להבנתו העזרה נמצאת סמוך ומצפון למסגד אל-אקצא, ועולה מדבריו אלו שהעזרה היתה בדיוק במקום החצר הפנויה לפי השיטה הדרומית.
בזוהר פרשת פקודי כתוב כך:
תָּא חֲזֵי, אִינּוּן אֲבָנִין דִּיְסוֹדֵי צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַם, חַס וְשָׁלוֹם דִּשְׁלִיטוּ עָלַיְיהוּ שְׁאַר עַמִּין, וְלָא אוֹקְדוּ לוֹן, וְלָא אִתּוֹקְדוּן, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִתְגְּנִיזוּ, וְגָנִיז לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אִינּוּן יְסוֹדֵי בֵּיתָא קַדִּישָׁא כֻּלְּהוּ אִתְגְּנִיזוּ, וְלָא אִתְאֲבִידוּ מִנַּיְיהוּ אֲפִילּוּ חַד. וְכַד יֶהְדַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיוֹקִים לָהּ לִיְרוּשָׁלַם עַל אַתְרֵיהּ, אִינּוּן יְסוֹדֵי אֲבָנִין קַדְמָאֵי, יָהַדְרוּן לְאַתְרַיְיהוּ, וְלָא יַשְׁלִיט בְּהוּ עֵינָא אַחֲרָא (נ׳׳א בישא), בַּר בְּזִמְנָא דְּיִכְחוֹל בַּר נָשׁ עֵינוֹי בְּהַהוּא פּוּכָא, וְיִמְלֵי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וּכְדֵין יֶחֱמֵי כָּל אֲבָנִין וְכָל יְסוֹדֵי יְרוּשָׁלַ ם, מְתֻקְּנָן עַל אַתְרַיְיהוּ, דְּלָא שָׁלִיטוּ בְּהוּ שְׁאַר עַמִּין, וְכָל אִינּוּן אֲבָנִין יְקָרִין אַחֲרָנִין, וְכָל אִינּוּן בִּנְיָינִי אֲבָנִין, כֻּלְּהוּ קַיְימֵי עַל קִיוּמַיְיהוּ.
[תרגום: בֹּא וּרְאֵה, אוֹתָן אֲבָנִים שֶׁל יְסוֹדוֹת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁשָּׁלְטוּ עֲלֵיהֶם שְׁאָר הָעַמִּים, וְלֹא שָׂרְפוּ אוֹתָם וְלֹא נִשְׂרְפוּ, אֶלָּא כֻּלָּם נִגְנְזוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּנַז אוֹתָם, וְכָל אוֹתָם יְסוֹדוֹת הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ נִגְנְזוּ, וְלֹא אָבַד מֵהֶם אֲפִלּוּ אֶחָד. וּכְשֶׁיַּחֲזֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָקִים אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל מְקוֹמָהּ, אוֹתָם הַיְסוֹדוֹת שֶׁל הָאֲבָנִים הָרִאשׁוֹנוֹת יַחְזְרוּ לִמְקוֹמָם וְלֹא תִשְׁלֹט בָּהֶם עַיִן אַחֶרֶת (רעה), פְּרָט לִזְמַן שֶׁאָדָם יִכְחֹל אֶת עֵינוֹ בְּאוֹתוֹ הַפּוּךְ וִימַלֵּא אֶת עֵינָיו מִמֶּנּוּ, וְאָז יִרְאֶה אֶת כָּל הָאֲבָנִים וְהַיְסוֹדוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מְתֻקָּנִים עַל מְקוֹמָם, שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ בָהֶם שְׁאָר הָעַמִּים. וְכָל אוֹתָן אֲבָנִים יְקָרוֹת הָאֲחֵרוֹת, וְכָל אוֹתָם בִּנְיְנֵי הָאֲבָנִים, כֻּלָּם עוֹמְדִים עַל מְקוֹמָם.]
נמצא שהזוהר מעיד שלא ׳נעלם המקדש׳ כפי שסוברים בשיטת הסלע, אלא כל אבני המקדש נגנזו במקומם, וזה אפשרי אך ורק לפי השיטה הדרומית.
והרב ראובן מרגליות זצ״ל ב׳ניצוצי זהר׳ על דברי הזהר הנ״ל העלה מסקנה ברורה והחלטית:
״והאבן שישנו עכשיו במקום המקדש (ר״ל בכיפת הסלע) הוא מרוחק מקודש הקודשים ואינו אבן השתיה שנתגנז.״
ולפני כן כבר כתב רבי אליעזר מגרמייזא (ספר ׳שירת הרוקח׳ להרב יצחק מייזליש, קינת ׳ציון הלא תשאלי לשלום אהוביך׳) ״אבן שתיה אשר טבעה בהיכל – זקוף״, ומובן שבמקומה היא גנוזה, וכן פירש שם המהדיר שהאבן ׳היתה תחת הארון במקדש ונגנזה במקומה בחורבן הבית׳.
ובירושלמי פסחים (ד, א): ״נַשְׁייָא דִנְהִיגִין דְּלָא לְמִשְׁתַּייָא מִן דְּאָב עֲלִיל מִנְהָג. שֶׁבּוֹ פָּֽסְקָה אֶבֶן שְׁתִייָה. מַה טַעֲמָא (תהלים, יא) כִּי־הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן״. ע״כ. ועיין במפרשים שפירשו שנחרבה אבן השתיה, וכגון בפירוש ׳לב ירושלים׳: ״׳טעם׳ - כלומר מנא לן שנחרב אבן שתיה בחורבן בית המקדש. ׳כי השתות יהרסון׳ - דכתיב (תהלים יא ג) כי השתות יהרסון וגו׳ ודריש במדרש (שוחר טוב תהלים יא) על אבן שתיה שנחרב בחורבן בית המקדש.״
לגבי מה שכתב הרב וולפסון על הסכמת הרשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א, בשיחתי עם הרשל״צ בנושא אמר לי מפורשות שלא נתבררו גבולות העזרה בהר הבית ומעולם לא יצא הדבר מידי ספק. זאת אומרת, שאינו שם מבטחו על מדרש זה ואינו סומך עליו הלכה למעשה וכדרכו של מרן הגר״ע יוסף זצוק״ל.
הרב אלישע וולפסון: כמו כן, בפרקי דר' אליעזר (פ"ל(: "חמשה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הם: [...] ויגדרו פרצות חומות בית המקדש, ויבנו בנין בהיכל". ופירש המהרז"ו: ויבנו בניין בהיכל, ודבר זה ידוע שבנה (מלך ישמעאל) בניינים על יסודות בית המקדש.
ובמדרש 'נסתרות דרשב"י': "המלך השני שיעמוד לישמעאל יהיה אוהב ישראל, וגודר פרצות היכל, ועושה לו השתחוויה על אבן השתייה".
לפנינו דברי חז"ל הקובעים שעל מקום בית המקדש ואבן השתיה יבנה בניין, בדיוק כפי המסורת הידועה לנו. הניסיון של המחבר לדחות מקורות אלו, זר לרוח ישראל סבא. גם אם נקבל שהם נכתבו בתקופה מאוחרת, הרי הם נסדרו ונכתבו לכל המאוחר מימות הגאונים והראשונים, והתקבלו במסורת, ובוודאי שאין כל מקום לפקפק באמינותם.
המחבר מנסה להציג את המסורת כשמועה בעלמא, וטוען שלא התייחסו אליה רבותינו כקבלה הלכתית מחייבת. אבל לא כך עולה מדברי רבותינו.
הרב ברק שרגאי: א. כלל בידינו, אין למדים הלכה מן ההגדות.
ב. גדול מפרש וחוקר המדרשים, הרד״ל, אסף את כל מהדורות הפדר״א שהיו לפניו עם כל ציטוטי הראשונים מן המדרש, וגיבש הכל לידי מהודרה אחת מלאה, וקטע זה אינו מופיע במהדורתו. ואולי לא סמך שהוא מקורי.
ג. הרב עצמו הביא את פירוש המהרז״ו, אך המהרז״ו שינה לגמרי את לשון המדרש ובכוונה, ולא ציין שנבנה בניין בהיכל אלא באופן כללי ״בניינים על יסודות בית המקדש״.
ד. לגבי ׳נסתרות דרשב״י׳, כתוב ״ועושה לו השתחוויה על אבן השתייה״, ואין השתחוויה אלא מסגד, וכיפת הסלע היא אינה מסגד ולא נבניתה ככזה, ויש רק מסגד אחד במתחם והוא מסגד אל-אקצא, והוא בדרום הר הבית.
ה. הרב שלמה בניזרי שליט״א שאל את הרב המקובל בניהו שמואלי שליט״א על הייחוס של ספר זה והשיב לו שאין הוא מכיר בספר זה כמיוחס לרשב״י (וזכורני שכך הבנתי לפני שנים רבות ממרן הרב מאזוז זצוק״ל).
הרב אלישע וולפסון: כך כתב השל"ה הקדוש באגרתו: "דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש, כמו שאין ספק שהיה בית המקדש ושיהיה בית המקדש, כך אין ספק במקום בית המקדש כי הוא זה ולא היה נתעלם מהעין אפילו רגע אחד. אף על פי שהיתה ירושלים הולכת ממלכה למלכה, מכל מקום לא נפסקה הקבלה…
וכל שכתוב בספר כפתור ופרח פרק שישי בזכרון עיר אלהים ירושלים והר הבית, ובית המקדש [עיין] שם, הכל אמת, וכן נראה עם כולם. לכן מ"ש בפרק הנ"ל דף כב שרבינו חננאל דפריש ז"ל אמר ולבוא ירושלים ושיקריב קרבנו בזמן הזה כו' כו', הנה אמת דיבר לפי הדין המבואר בתלמוד שאמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין היכל כו'. ואין ספק בעולם במקום בית המקדש ובכותל מערבי".
השל"ה הקדוש מעיד בדבריו כי מעולם לא פסקה המסורת מבית ישראל אודות מקום בית המקדש! השל"ה לא מזכיר במפורש את אבן השתיה, אך אין כל ספק שבאומרו "בית המקדש" כוונתו לכיפת הסלע, בדיוק כפי שמכנה אותה הרדב"ז מעט לפניו - שהרי אומר שמכיוון שאין ספק במקום בית המקדש לכן ניתן להקריב קורבנות בזמן הזה! כלומר שיש ידיעה מדויקת אודות מקום המקדש והמזבח, ואין זה אלא על פי המסורת הידועה על אבן השתיה מקום כיפת הסלע.
הרב ברק שרגאי: זוהי טעות ממוחזרת בשיטת הסלע.
כותב השל״ה: ״ומה שתמה על דירתי בירושלים וכו׳ מחמת קדושת מקום המקדש בקדושתו עליו אף בחורבנה ואין לנו קבלה ודאית איזשהו מקום מקדש וא״כ כל ירושלים בספק כרת ומטעם זה נמנעו הגדולים לדור בירושלים״ וכו׳ עכ״ל. השאלה היא על עצם המגורים בירושלים, האם ניתן לגור בה במקום שאין בו ספק ׳מקום מקדש׳.
על זה משיב השל״ה: ״לא היה ספק במקום בית המקדש וכו׳ על כן גזר השם יתברך על כותל מערבי שלא תחרב, ויהא רשומו ניכר. ונוסף על זה הראיה הר הבית וסימנם, וכל ההרים, הר המשחה וכיוצא בהם, ועמק יהושפט ונחל קדרון ומי השלוח, הכל מסומן וברור לעינים וכו׳ וכולם בשמות הראשונים נקראו אף להאומות מאומה לאומה.״ ע״כ.
הרי לנו שמשיב השל״ה שאנו יודעים היכן הוא מקום המקדש כי יש כותל מערבי והמקומות שסביב ירושלים הידועים מן המקראות, עדיין בשמם נקראים. מהו ׳מקום המקדש׳ בדברי השל״ה? המתחם! דאם על העזרה קאי, היה אומר ״גזר השם יתברך על אבן השתיה שלא תחרב והיא פה ועליה בנויה כיפה״!
יתירה מזאת, במה שבחר השל׳׳ה להוכיח לשואל את ידיעת מקום המקדש ע״י סימנים גיאוגרפיים דהיינו המקומות הסובבים את המתחם, ולא מצא כלום מבתוך המתחם כדי להוכיח זאת, מוכח בבירור דאין לו ׳מסורת הלכתית׳ אודות כיפת הסלע ואבן השתיה כלל וכלל!
ובהמשך שם כתב: ״ואין ספק בעולם במקום בית המקדש ובכותל מערבי, רק אין אנחנו יודעים נגד איזה מקום הלך המקדש כי מפני חטאים חרב ולא נשאר רק כותל מערבי. ועל כן משערים לפי מה שהיה הר הבית חמש מאות אמה לעשות הרחקה לפי אומד הדעת לפי שיעור זה.״ ע״כ. כוונת הדברים ברורה: באותו הר הבית אין אנו יודעים היכן היתה העזרה וזה מדוקדק במה שכתב ״אין אנו יודעים נגד איזה מקום הלך המקדש״ דהיינו ממזרח למערב במתחם הזה. והסיבה היא ׳כי מפני חטאים חרב׳ - כי אין זכר לגבולות העזרה בהר הבית! ׳ולא נשאר רק כותל מערבי׳ - ולא ציין כלום מאבן שתיה! - מה שאין כן חומת הבית שהיא קיימת, ׳ועל כן משערים לפי מה שהיה הר הבית חמש מאות אמה, לעשות הרחקה לפי אומד הדעת לפי שיעור הזה.״
הרי שהשל״ה הק׳ לא רק שהוא לא סומך על הכיפה שהיא מקום אבן שתיה וקודש הקודשים, מוכח מדבריו שמסורה זו אין מתחשבים בה הלכה למעשה בכלום ושום דבר והוא אינו יודע ׳נגד איזה מקום הלך המקדש׳ בתוך המתחם הגדול הזה.
הרב אלישע וולפסון: הרדב"ז קובע באופן חד משמעי להלכה ולמעשה את המסורת. כך כותב בתשובה (ח"ב תרצ"א): "הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא". ועוד כתב שם "אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב". על פי פסיקה זו קובע הרדב"ז את המרחקים שצריכים לשמור מכיפת הסלע על מנת שלא להיכנס לשטח העזרה. למשל, כותב שהנכנס מצד מערב צריך להתרחק מכותל הכיפה י"א אמה ועובי הכותל. והנכנס מצד צפון צריך להתרחק ארבעים אמה מכותל הכיפה. בסוף תשובתו כותב: " שוב ראיתי וכן אמרו לי בני אדם היודעים לשער שאין לך פתח ולא עלייה שלא תהיה רחוקה מהכיפה כפי השיעור אשר כתבתי הילכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות".
מכל תשובת הרדב"ז ברור לחלוטין שהרדב"ז פוסק שיש להתרחק ממבנה הכיפה ששם אבן השתיה. גם אם יש קושי לשוני בחלק מתשובתו (וכבר נכתבו ביאורים המיישבים את כל דבריו על נכון), אין בזה בכדי לערער את קביעתו הברורה אודות מקום קודש הקודשים בכיפת הסלע.
על כן כמה יש לתמוה על דברי המחבר שמפרש את דברי הרדב"ז באופן רחוק עד מאוד מדבריו, וטוען שהרדב"ז הסתפק במקום המקדש, על אף שהרדב"ז כותב באפן חד משמעי שאין ספק, ודברי המחבר דחויים בהחלט.
את תשובת הרדב"ז הביאו להלכה גדולי ההוראה, החיד"א (ברכי יוסף או"ח תקס"א אות ג) השערי תשובה (שם אות ה), כף החיים (שם אות ח) וכן אחרונים נוספים.
הרב ברק שרגאי: בשיטת הסלע מרבים לצטט הפסקה הנ״ל מתוך תשובת הרדב״ז אמנם הם אינם מצליחים לבאר היטב את מכלול תשובתו. ומה שכתב שיש להם רק ׳קושי לשוני׳, זה תיאור מחמיא למדי, כי גם אחר שהגיהו רבות בדברי הרדב״ז כפי שלא ראיתי מעולם, ושינו את פשטות לשונו לפי ראות עיניהם, על אף כל זאת, לא הצליחו להוציא ביאור שלם לדבריו.
ולענ״ד בס״ד גדולה בנויו של עולם הוצאתי ביאור יסודי ומקיף של תשובת הרדב״ז ויישבתי את ׳הסתירות׳ המפורסמות בדבריו. נביא להלן את תמצית הדברים, עד כמה שניתן, והמעיינים יוכלו לראות את ההוכחות לביאור זה בספר.
הרדב״ז בח״ב סימן תרצ״א נשאל לגבי הדין של עליות הבתים הבנויות מסביב למקום המקדש שיש מהן שבולטות לתוך מקום המקדש ולא ראינו מי שמוחה באלו שעולים שם.
הרדב״ז פותח דבריו בקביעת יסוד שבכיפת הסלע נמצאת אבן השתיה, וזאת כדי לערוך את חשבון א׳ המבוסס על מקומה של אבן שתיה ולדון ממנה את דין העליות שמחוץ למתחם. מכיוון שהכיפה רחוקה מהכתלים במידה מספקת, עלה לו במסקנת חשבון זה שכל העליות שבכיוון מערב (הן הקרובות ביותר לכיפה) אין בהן חשש חדירה לעזרה. משם עובר הרדב״ז לדון את דין העליות שבצפון הר הבית (״ואם העליות הן לצד צפון״) ושם הוא מורה לשער עזרה בכותל המערבי שבפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. לפי זה עולה המסקנה שכל העליות הבנויות על אורך העזרה במקום זה ובולטות פנימה נאמר שהן בולטות לתוך העזרה ואסורות הן. משם מתקדם לחשבון ג׳, לדון את דין העליות הבנויות ע״ג הכותל הדרומי של הר הבית הוא הכותל שבגב מסגד אל-אקצא, ומורה לשער גם שם עזרה לכל אורכו. כתוצאה מחשש זה, יוצא שכל העליות הבנויות על אורך כותל זה ובולטות פנימה, תהיינה בולטות לעזרה ואסורות. וכן על זה הדרך.
נמצא שאע״פ שהרדב״ז קבע ש׳אבן השתיה׳ נמצאת בכיפה ׳בלי ספק׳ והוא תחילה דן על פי הנחה זו, הוא מעולם לא קבע ששם נמצא מקום קודש הקודשים בלי ספק, והוא ממשיך ומעמיד את העזרה במקומות נוספים שהוא חושש להם כגון הכותל המערבי והכותל הדרומי של המתחם. מכאן מובן, שהרדב״ז אינו סובר שאותה ׳אבן שתיה׳ היא סלע, אלא אבן מיטלטלת, שאפשר שנלקחה ממקומה הראשון, ולעולם יש ספק במקומה הראשון, ולעולם יש ספק עזרה עד לכותל המערבי ממש ועד לכותל הדרומי ממש.
ומסכם הרדב״ז: ״ודרך כלל אני אומר כי הבתים או העליות אשר לצד צפון וצד מזרח אין בהם ספק אצלי ומותר ליכנס להם אם לא תהיה בולטת הרבה לתוך המקדש דאז צריך אומד וכן אותם של צד דרום ומערב צריכין אומד.״ ע״כ. כלומר, העליות הבתים שבצד מערב ודרום, צריכות בחינה שאינן חודרות לעזרה ע״פ החשבון שנקט. ואילו העליות שבמזרח ובצפון, אם הן בולטות מעט תהיינה מותרות כי שם אין לרדב״ז ספק שזהו שטח הר הבית, אך אם הן בולטות הרבה תהיינה אסורות. עוד הוסיף הרדב״ז בסוף תשובתו חיזוק לפסיקת הכפתור ופרח שאסור להכנס להר הבית ומותר רק להתקרב לפתחים. להלן המחשת הדברים:
וראה להגאון ה׳מנחת יצחק׳: ״(הרדב״ז) החזיק כל ההר הבית בצד דרום למקום המקודש, וש״מ, דגם הוא לא החזיק את מקום האבן הנ״ל לאבן שתי׳ בודאי כנ״ל״. עכ״ל. הרי שיש ספק לגבי ׳מקום האבן׳.
ומה שכתב הרב וולפסון בביאורו על תשובת הרדב״ז, שכל דברי הרדב״ז נסובים על כיפת הסלע ושהוא מעולם לא זז ממנה, ושכל עליות הבתים הנידונות הכוונה לבתים ועליות שהיו בתוך המתחם סביב הכיפה ונעלמו (!), והוא מצייר בדעתו מציאות - אחר המחילה, בדיונית ממש - כאילו היהודים התירו לעצמם להכנס קרוב כ״כ לכיפה והיו עולים על גגות מבני דת של הישמעאלים, והכל בהיתר הישמעאלים, ושהרדב״ז רק דן באותן עליות שסביב הכיפה וכלל לא מתייחס לשאלת הכניסה למתחם כי זה פשוט לו שמותר, והכל מבלי לשאת ולתת כלל עם הגמרות והפוסקים ובראשם הכפתור ופרח שאסר את הכניסה למתחם, וכן מה שכתב שהכותל הדרומי אליו מתייחס הרדב״ז הוא אינו הכותל הדרומי של המתחם על אף שהרדב״ז אומר להדיא שמדובר בכותל שבסוף הבנין הנקרא מדרש שלמה ואין מדרש שלמה אלא אל-אקצא וגם כתב שממנו ואילך נמצא עמק יהושפט, והחליף כותל זה - שוב - בכותל שהיה מדרום לכיפה ונעלם (!) - כל אלו הם דברים מגמתיים שנועדו לקבע את העזרה במקום הכיפה בכל מחיר מהטעמים הידועים. ולפי שיטה זו אולי נאמר גם שהאבן שתיה המדוברת, היא אבן אחרת שהיתה בדרום ונעלמה.
הרב אלישע וולפסון: המחבר מביא את דברי החת"ס בתשובתו לגרע"א הכותב: "ואומרים שאבן שתיה באמצע הכיפה ההיא", ורוצה להוכיח מכאן שלא אמר זאת אלא כשמועה בלבד ולא החזיק הדבר להלכה ולמעשה. אך זה אינו! בתשובה זו החת"ס פוסק שניתן להקריב קורבן פסח בימינו! ואין צריך לומר שאם לא מקבלים את המסורת על אבן השתיה אין כל אפשרות להקריב קורבן פסח. אלא וודאי החת"ס קיבל מסורת זו להלכה ולמעשה.
הרב ברק שרגאי: איני יודע כיצד הרב הגיע למסקנה מרחיקת לכת שכזו מהדיון על הקרבת קרבנות בזמן הזה שיש ״מסורת הלכה ולמעשה״ בענין מקום אבן השתיה. רבי עקיבא איגר הסתפק איך נדע את מקום המזבח, הרב קלישר הציע לשער את העזרה ע״פ הכותל המערבי (שסבר שהוא כותל עזרה), והחת״ס הציע דרך אחרת ואמר ״ואומרים שאבן שתיה באמצע הכיפה ההיא״, והיינו שזו עוד דרך לבדוק את מקום המזבח בשטח. וכי צריך להביא ראיה לעובדה שבדעת החת״ס אין זו אלא שמועה רווחת בלבד? הרי כתב מפורשות ״ואומרים״, ולא קבע מסמרות בדבר ולא כתב שיש ׳קבלה׳ על ענין זה. ובעל השאילת דוד הקשה אף יותר: ״לכוון מקומו אי אפשר לדעתי דמנין נדע להתחיל למדוד הר הבית ומאוד מסתפק אנכי אם יכולין לסמוך על מאמר הבא באגד שנשתייר פילא דמערבא וכו׳ יעלו על מקום המקדש, והמזבח יבנו במקום עזרת נשים שהרי כלל מסור לנו מהגאונים אשר אין למדין מהגדות. וכו׳. אבל אנו שרוצים למצוא מקום המזבח שלשים ושתים אמה בתוך מרחב של חמש מאות אמה״ וכו׳, עכ״ל. הרי שלדעתו אין כלום בתוך הר הבית שאפשר לכוון על פיו, לא כותל מערבי, ולא אבן שתיה, ואנו למעשה מחפשים ל״ב על ל״ב אמה של מזבח בתוך מתחם של ת״ק על ת״ק אמה. ופלא הוא שהרב למד מחילופי מכתבים אלו שהחת״ס ״החזיק הדבר להלכה ולמעשה״, אך אינו מסיק את המסקנות העולות מאי הידיעה העולה מדברי רבי עקיבא איגר והשאילת דוד. ומה שהחת״ס צידד בעד קרבן פסח בימינו, זו שאלה נפרדת לגמרי משאלת מציאת מקום המזבח והיא נידונה בנפרד, ואין שום קשר בין תמיכתו בענין קרבן לפסח לאי ידיעתו האם השמועה אודות אבן השתיה נכונה היא (ומיותר לציין שאף אחד מהם לא הזכיר כלום מאותה השערה לא מבוססת שבין לילה הפכה ל׳מסורת הלכתית׳ ש״הכיפה נבניתה על יסודות ההיכל״).
הרב אלישע וולפסון: המחבר מתעלם מדברי ר' אליהו גוטמאכר זצ"ל (שו"ת עניינים שונים סי' טז): "יש לנו מדידה לכל הפחות מן האבן שתיה. וידוע לרבים... שהאבן שתיה עדיין שם בבית התפילה שלהם". וכן רבה של ירושלים הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, בספרו מקדש מלך (עמ' קכה): "והנה הגר"א גוטמכר מגריידיץ ז"ל העיר דיש לנו לברר מקום המזבח ע"י אבן השתיה הידוע גם היום ומקומו ניכר, וא"כ אפשר למדוד מאבן השתיה עד מקום המזבח".
וכן כתב נכדו של ה'חתם סופר' – ר' שמעון סופר – בספר השו"ת שלו 'התעוררות תשובה', בהתייחסותו לשאלה כיצד ניתן לדעת את מקום המזבח: "ימחול נא לי, הלא הר הבית ומקום העזרה והיכל במקומו עומד, נמדוד נא..." הרי שגדולי רבותינו החזיקו במסורת הלכה למעשה ללא פקפוק!
נציין כאן עוד כמה מרבותינו בעניין זה:
הב"ח (סי' תקס"א): "מצאתי בליקוטים, כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה, אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו...". ר' ישראל משקלוב הביא את הדברים בספרו פאת השולחן, ובבית ישראל שם ציין לב"ח.
החפץ חיים זצ"ל "לקוטי הלכות" (זבחים נה ע"ב): "ומכל מקום נראה פשוט, דעל כל פנים אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין, כמו שבנוי היום בעוונותינו הרבים, שוב אסור להקריב קורבנות על המזבח דהלא עכ"פ איננו שוב נגד פתח אוהל מועד... וצ"ע". הרי שקיבל את המסורת ללא פקפוק.
הגאון הרב ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל כתב בספרו (עיר הקדש והמקדש ח"ה): "המסורה בפי כולנו, ובפי עמים אחרים, קוראה להסלע הארוכה והגבוהה הנמצא במסגד עומר (כיפת הסלע) בשם "האבן השתיה".
ובשו"ת בנין ציון (לבעל הערוך לנר סי' ב): "ועל כניסה במקום קודש הקדשים, שהוא המקום ששם עדיין אבן השתיה נראה, חייב מיתה בידי שמים".
הרב ברק שרגאי: ראה להגר״מ שטרנבוך ח״ג סימן ל״ט שכתב שיש מן האחרונים שתפסו כך בפשטות, אך יותר מתקבל שהמקדש היה בדרום הר הבית. וראה לעיל בשם הרה״ג הרב שלזינגר.
מה יעזור לשיטת הסלע להתחבא מאחורי כמה מרבותינו האחרונים שתפסו בפשטות שהישמעאלים בנו היכל על אבן השתיה וממילא הניחו ששם מקום קודש הקודשים, דהרי אותם חכמים, אם באמת היו צריכים לעשות מעשה ולהוביל את הדור לבניית מזבח במקומו המכוון ביותר, היו, כדרכם בקודש, נכנסים בעומקה של סוגיא זו באחריות הנדרשת, והיו מבקשים מדידות מדויקות של המתחם, והיו עמלים בסוגיית מקום המזבח כפי שלא היו עמלים מימיהם, כי ידעו את המשמעות - ח״ו - של להקריב ח״ו במקום הלא נכון, ובודאי השם הטוב היה מסייע בידם להגיע אל האמת.
הרב אלישע וולפסון: גם הגר"ע יוסף זצ"ל קיבל את המסורת ללא ספק, וכך כתב בספר מעדני מלך (ח"א, עמ' שכא):
"אלה שנכנסים בעוונות הרבים, הם לא שואלים דת, לא שואלים חכמה, נכנסים אפילו למסגד עומר ששם ודאי היתה העזרה... מה דת יש לה אם נכנסת במקום כרת בבית קדשי הקדשים? נכנסת במסגד עומר בפנים". ובשו"ת יביע אומר יורה דעה ח"ה סי' כז אות ג. וכן בחלק ט סימן יא מוכיח שהכותל המערבי אינו כותל העזרה, מכך שהוא רחוק מאבן השתיה. הרי שקיבל את המסורת להלכה ולמעשה. הרשל"צ הגר"ש עאמר שליט"א אמר בכמה שיעורים שמסר שזו ראיה נפלאה שאין עליה תשובה!
והביאו את המסורת להלכה עוד רבים.
הרב ברק שרגאי: סתירה מיניה וביה. מרן הגר״ע יוסף לא הביא מסורת זו להלכה, כי עובדה שאסר בתקיפות רבה עליה להר הבית ולכל נקודה בו, ואמר שזה מחשש כרת.
וביביע אומר (ח״ה יו״ד סימן כ״ז) דחה מרן את סברת הרדב״ז שמפלס המקדש הושפל, והכריע כהרידב״ז שסבר שהמפלס עלה עם הזמן כדרכו של עולם בכל מקום והעזרה כולה טמונה עמוק בקרקע, וזה לשונו: ״החפירות שנעשו לאחרונה מראים בעליל שצדקו דברי הרידב״ז במציאות״ עכ״ל. דבריו אלו מבטלים את כל שיטת הסלע ואת הזיהוי של הסלע שבכיפה עם אבן השתיה.
הרב אלישע וולפסון: העולה מכל האמור, שגדולי ישראל קיבלו את המסורת על אבן השתיה ללא ספק ופקפוק וכל דבריהם כגחלי אש!
צריך לדעת, בכל הדורות, לא מצאנו אף אחד שפקפק על המסורת! רק במאה שנים האחרונות היו כמה חוקרים שהתחילו להטיל דופי ולהעלות השערות שונות ומשונות.
המחבר רוצה להוכיח מדברי הכפתור ופרח, ומפירושם של הרד"ק, האברבנאל ועמק המלך - שלא קבלו את המסורת. אבל דבריהם סתומים וניתנים לפרשנויות שונות (ובספרנו הוכחנו כי גם הכפתור ופרח קיבל את המסורת ללא פקפוק), וכמובן שאין בפירושם בכדי לדחות את מסורת ישראל ודברי הפוסקים.
גם מדברי ה'תבואות הארץ' רוצה המחבר להוכיח על פי דבריו בעניין אבן גדול שאומרים שהוא קבר זכריה 'ונמצא כמעט מכוון למזרח העזרה', שסובר שהמקדש בדרום וחזר בו מדבריו על המסורת. אבל דברי ה'תבואות הארץ' מכחישים זאת באופן מוחלט ממכתבו שכתב ממש בסוף ימיו: "לפי אומד דעתי שחשבתי ומדדתי בראות עיני, רחוק כותל מערבי מכותל הבנין הגדול הכיפה הגדולה אשר בו האבן השתיה, שקורין א"ל סאכר"א בערך 70 אמה... היוצא לנו מזה, שמותר ואין ספק בדבר, שמותר להכנס בשערי הר הבית ולא כנוהגין שמתרחקין ועומדין מחוץ לשערים, בחשבם שסמוך לשערים פנימה מתחלת ספק קדושת הבית". ובפרק ה מציין המחבר לתשובה זו, ובכל זאת בוחר כאן להתעלם ממנה.
הרי לנו שגדולי ישראל וחכמי ירושלים פסקו את המסורת על אבן השתיה להלכה ולמעשה, ואין כל מקום לפקפק בדבריהם הקדושים ובמסורת ישראל סבא.
הרב ברק שרגאי: מה שכתב הרב שהכפתור ופרח קיבל את המסורת, ראייתו של הרב וולפסון היא - לא פחות - מעצם העובדה שהכפתור ופרח לא ציין ממנה כלום! וזאת על אף שהיה יכול להיעזר בה פעמים רבות וכפי שהוכחנו בספר, ומסורות פחותות בהרבה מחשיבותן הכפתור ופרח לא פספס בחיבורו המקיף.
הרב שווארץ כתב במשנתו האחרונה בספרו ׳פרי תבואה׳ שהעזרה נמצאת מכוונת ממערב לקבר זכריה וששם ליד קבר זה עבר כבש הפרה, והעולה מדברים אלו שהעזרה היתה בדרום הר הבית בחצר הפנויה. קראתי את האיגרת המצוטטת, אך כל הקטע שכתב בסוף ״היוצא לנו מזה״ וכו׳, לא ראיתי אותו באיגרת שהיתה לפניי. צריך בדיקה אם אכן שורות אלו מופיעות במקור, ואם כן יש לבדוק האם הן נכתבו אחרי שהרב שווארץ פרסם את ׳פרי תבואה׳. במידה וכן, נצטרך לומר שהרב שווארץ, כמו נוסעים אחרים לפניו, דיבר משתי מסורות סותרות מבלי להבחין בקושיא העולה מדבריו.
לעיל הראיתי שהרב שווארץ לא סמך על ה׳אבן׳ בלבד וביקש לאמת את מקום הכיפה ע״פ המשנה במדות ׳רובו מן הדרום׳, אך היו בידיו מדידות לא מדויקות. וגם מה שהרב ציטט כאן ׳70 אמה׳ וכו׳, משמע שהרב שווארץ השתדל לסמוך את דבריו במדידות. אם כן, אם היה נודע להרב שווארץ שלפי המדידה עצמה שהוא ביקש לעשות מכותל הדרום, הכיפה אינה יכולה להיות קודש הקודשים, ודאי שהיה דוחה אותה ללא חשש (וכפי שדחה מסורות ידועות אחרות), וכפי שדחה אותה הרב לונץ.
ח-ט. שינויי מפלסים וגבהים והבנייה הרומית:
הרב אלישע וולפסון: המחבר טוען שהמקדש והר הבית המקורי טמונים עמוק מתחת האדמה בצד הדרומי של הר הבית, על ידי אדריאנוס והאדריכלים הרומיים אשר בנו את 'איליה קפיטולינה'. טענות אלו שהמקדש נבלע באדמה עם חומותיו ונעלם כלא היה, הינם תמוהות עד מאוד, וכן אין שום תיעוד או רמז במקורות ההיסטוריונים המורים על בליעה כזו. אמנם המחבר מביא כמה ראיות שהמפלס בעבר היה נמוך יותר, אבל הראיות שמביא המחבר נכונים בעיקרם על מפלס ההרחבה של הורדוס בדרום, ששם אכן עשו הרחבה והגבהה, אבל הר הבית המקורי היה פנימי יותר, וברור לחלוטין שגובה המפלס היום בהר הבית במקום הנמצא אל מול הכותל - הוא גובה המפלס שהיה בעבר:
הרב ברק שרגאי: דיברנו לעיל בענין המפלסים ואין טעם לחזור על זה.
הרב אלישע וולפסון: א. ניכר לעיניים 'סלע אם' בולט בדרום הר הבית, במקום שלטענת המחבר פני הסלע צריכים להיות עמוק עמוק מתחת האדמה (יותר מעשר מטר!).
הרב ברק שרגאי: להוכיח משהו כאן זה לא רציני. נניח שזה סלע, השאלה היא לא על השיטה הדרומית, אלא על שיטת הסלע. אם מפלס רחבת הבית בימינו הוא מפלס הורדוס, מה עושה סלע חשוף מעל מפלס הר הבית?! ודאי שלא מדובר בסלע אם, אלא באבן שקבורה תחת המפלס הקיים, ואגלה לשיטת הסלע סוד - זו אינה האבן היחידה שטמונה שם!
הרב אלישע וולפסון: ב. החללים שהמחבר מזהה וטוען שבתחתיתם עמד המקדש, הם חללים של בורות מים עתיקים החצובים בסלע, כפי שכבר כתבו בעבר הארכיאולוגים צרל'ס וורן וצרל'ס וילסון.
הרב ברק שרגאי: אין בדרום ׳בורות מים׳ ואין שם סלע (החוקרים הנ״ל פירשו את כל החללים התת-קרקעיים שלא ידעו מה שימושם כ׳בורות מים׳), ומה שנדמה להם כסלע הוא בסך הכל שכבות של טיט רומי. טיט זה הוא תערובת של סיד, אפר געשי ואבנים קטנות, שכאשר הוא מתקשה במשך מאות ואלפי שנים הוא הופך לחומר קשה מאוד הדומה במראהו ובמרקמו לסלע טבעי. בשל תהליך ההתקשות והבלייה הארוך, אפילו במקום מואר אין זה פשוט בכלל להבחין בעין בין טיט רומי עתיק לבין סלע טבעי ללא בדיקה מקצועית, כל שכן לאור עששית בחללים תת-קרקעיים חשוכים.
להלן התשריט (התמונה העליונה) והתחריט (התמונה התחתונה) של תוך אותו ״בור מספר 8״ הנמצא מתחת למפלס המתחם בצד דרום-מזרח שאמרו שהוא ׳בור מים׳ והוא מקום חלל העזרה לשיטתנו.
הנה פשוט שלא מדובר בבור מים חצוב בסלע, כי בור מים אינו צריך להיתמך בעמודים, וגם אין בו קמרונות כפי שרואים תחת מפלס הבית המקומות נוספים! נמצא ברור שמדובר בחלל הבנוי מעל מפלס גבעת המוריה הטבעי, ובעצם כל רחבת הבית בצד דרום עומדת על גבי עמודים, קירות תמך ומילויים שעשו הרומאיים בימי אדריאנוס כדי להעמיד מפלס חדש מעל שרידי הבית, ובו הם בנו את המתחם יופיטר האלילי כידוע במקורות ההיסטוריים. ובאמת כדי להבחין בזה לא צריך יותר מזוג עיניים.
(נזכיר שלעיל שיטת הסלע אמרו עלי, שלא בצדק בכלל, שאני משתמש בעדויות עכו״ם נגד רבותינו, והנה עתה הם משתמשים בעדויות עכו״ם מה שאמרו שראו במקום חשוך לגמרי, כדי להביא ראיה נגד כל רבותינו הראשונים והאחרונים בענין מקום המקדש בהר).
הרב אלישע וולפסון: ג. המחבר מביא ממצא של מקווה עתיק החצוב בסלע בדרום במקום שבו לדעת המחבר עמד כותל העזרה בגובה של 20 אמה מעל פני הקרקע, שאותר בידי רוברט המילטון הבריתי בתקופת המנדט ופרסם את הדברים יצחק דבירה, ודוחה אותו בטענה קלושה שאינו חצוב בסלע.
הרב ברק שרגאי: הרב מתייחס למקווה שנמצא סמוך לפינה הצפונית-מזרחית של מסגד אל-אקצא. שם, בעומק של כ-3 מטר מתחת לרצפת המסגד, באחת החפירות שנעשו שם, התגלה מה שהחוקר ומוביל פרויקט סינון עפר הר הבית, יצחק דבירה תיאר כמקווה טהרה, זאת על בסיס מחקרו החשוב של הארכיאולוג פרופ׳ רוני רייך על מקואות טהרה בזמן בית שני. מדרום למקווה נסמך אליו קיר עבה. להלן תמונת המקווה והחומה (ניתן לראות את החומה בתמונה הימנית):
מעל סף המקווה, ניתן לראות לכאורה ׳סלע׳ בגובה 1.5 - 2 מטר. ואני שואל, אם אכן מדובר במקווה, איך הגיעו אליו? קפצו מראש הסלע אל המדרגה הראשונה? ואם אכן מדובר בחומה - ואין ספק שמדובר בחומה - איך הגיעה חומה אל מתחת לסלע?! מעולם, מאז בריאת העולם, לא שמענו שנבניתה חומה, ולפתע עליה קפץ סלע!
הדבר פשוט שכאמור מדובר בשכבות מילוי שנועדו לכסות את שרידי הישן ולבנות מעליו מפלס חדש.
יתירה מזאת, אם אכן מדובר במקווה, מה עושה מקווה ברחבת הר הבית לפי שיטת הסלע? והרי צריך לטבול לפני הכניסה לבית!
אלא צריך לומר שמדובר במקווה שהיה בנוי על חומת העזרה והוא מקווה כהן גדול הבנוי על-גבי שער המים. ואכן גובהו המשוער של מקווה זה שבתמונה הוא בין 1 - 1.5 מטר, וזה תואם לדברי הגמרא ביומא (לא.) שבית טבילה של כהן גדול היה ג׳ אמות בגובה. ואכן בדיוק במקום זה לפי השיטה הדרומית נמצא שער המים ועד היום נראה שמסלול אמת המים עיטם יוצא ממקום זה החוצה אל כיוון דרום. עוד יש לומר, שאם אכן חוזות עינינו במקווה כהן גדול, אזי אין ספק שהחומה הסמוכה לו הנראית בתמונה היא חומת העזרה הדרומית, ואכן היא בנויה ממזרח למערב. וגם הראינו בספר שממול למקווה זה, מצאנו באינפרא-אדום ראיות למיקומו של בית המוקד שהיה בצפון-מזרח העזרה ולמחילה שיצאה מבית המוקד תחת הבירה, וזה עולה נכון עם המשנה במדות וביאורי הראשונים, שבית המוקד היה מכוון כנגד שער המים.
הרב אלישע וולפסון: אם כן, המציאות הניכרת לעיניים, וכן המחקר הטופוגרפי והארכיאולוגי מפריכים את טענתו, ואין כל יסוד לטענתו התמוהה עד מאוד שהמקדש קבור עמוק מאוד, כ-13 מטר מתחת האדמה.
הרב ברק שרגאי: מה שנתפס אצל הרב כתמוה, הוא האמת הפשוטה בכל מקום בירושלים, שהישן נקבר תחת החדש. וכל הסובר בימינו אחרת לגבי שרידי המקדש, אינו שונה כ״כ מהטוען שהעולם שטוח (פעם היה חייב לומר כן משום שסברו שירושלים הקדומה היתה בגבעה המערבית, אך אחר שהוכח שזה אינו וכתף היבוסי היא בגבעה המזרחית, אין יותר מקום לסברא זו שהושפל כל המפלס ונאכל כ״כ הרבה מההר).
הרב אלישע וולפסון: ומה שהקשה מדוע לא רואים את שער שושן בחומה המזרחית, זו אינה קושיה, כיוון שהחומה המזרחית רק ביסודה היא עתיקה, אך הבנייה של החלק העליון היא בנייה מאוחרת, ועל כן איננו רואים בה את שער המזרח.
הרב ברק שרגאי: הרב מצייר ציור של שער שושן הנמצא בנקודה גבוהה מאוד בחומה המזרחית, גבוהה בהרבה אפילו ממפלס ההר בימינו. אולם זה אינו יתכן כלל. עינינו רואות סמוך לקרן דרומית-מזרחית משקוף של שער ביזאנטי שנסתם במפלס הרבה יותר נמוך שממנו נכנסו לחלל של אותו מתחם שכיום הוא תת-קרקעי הנקרא ׳אורוות שלמה׳ (ופשוט שפעם הוא לא היה תת-קרקעי). וגם סף שערי רחמים שבצפון החומה המזרחית הם במפלס נמוך, ויש קצת ראיה לכך שתחתיהם יש עוד שערים במפלס נמוך עוד יותר. וגם הפתח הקטן שראה הכפתור ופרח במרחק של כ-75 מ׳ מפינה דרומית-מזרחית של החומה המזרחית (ואותו מצא החוקר קונרד שיק) נמצא טמון תחת מפלס הקרקע בימינו וניתן לראות כנראה את האבן המשקוף העליון שלו כפי שהראינו בספר. אבל, לטענת הרב, שער שושן המקורי מזמן הבית, שלדעתו קדם לכל השערים הנ״ל האחרים שבחומה המזרחית, הוא היה באויר! עצם העובדה שהרב לא מרגיש בקושיא, מעידה על חוסר הבנה מהותי במציאות של עליית מפלסים לאורך השנים, ואף מכחיש את מימרת חז״ל הידועה - המכירה במציאות - ׳טבעו בארץ שעריה׳, וכפי שביארנו בספר ע״פ המפרשים.
הרב אלישע וולפסון: עוד יש לדעת שלשיטת המחבר אין כל קדושה בכותלי הר הבית של ימינו! ההפך, לשיטתו החומות הם בנייה של אדריאנוס, אשר כיסה את כל המתחם הקדום ובנה עיר אלילית. הדבר הסותר את מסורת ישראל ואת שיטת כל החוקרים כולם!
הרב ברק שרגאי: לא טענתי את זאת בספר אפילו לא פעם אחת. לא חקרתי את הנושא ואיני מבין בו.
ויש להעיר שדברי הרב שזהות בוני נדבכי האבן השונים בכתלי המתחם מוסכמת על הכל אינה נכונה בלשון המעטה, ויש דעות שונות בנושא. ומתגלים כל כמה שנים ממצאים חדשים המאירים אור חדש על שאלה זו. וכגון תיארוך פחמן מדויק יותר שנעשה לאחרונה והעלה ספקות לגבי תיארוכו של הכותל המערבי שמא נבנה או הושלם לאחר ימי הורדוס ואכמ״ל בזה. ואני אינני נאמן אלא לאמת הברורה של חז״ל וביאורי הראשונים. מסורות הן מה שקיבלנו מרבותינו מרב לתלמיד ומאב לבן עד חז״ל ועד משה רבינו. לא קיבלנו מחז״ל את זהותו של הבונה של שער רובינסון או השער המשולש בדרום, ויש בנסיון של שיטת הסלע להפוך כל הנחה אקדמית רווחת שכזו ל״מסורת הלכתית״ רידוד של מסורות התורה האמיתיות. איפה שצועקים ׳מסורת!׳ כנגד חקירה היכן שמותר ואף מצווה לחקור, שם תשכון הטעות לבטח על שן סלע ומצודה.
י. ניתוח טכנולוגי:
הרב אלישע וולפסון: המחבר מסיים את ספרו בחלק העוסק בצילומי אינפרא אדום ובניתוח העולה מהצילומים, וטוען שנמצאו שרידים תת-קרקעיים המעידים בסבירות גבוהה על חומות העזרה וחומות ההיכל ועוד. המידע הזה נשמע דרמטי, אך לאמיתו של דבר, כל מי שבוחן היטב את הדברים רואה שטענות אלו אינם אלא השערות רחוקות מאוד. צריך לדעת שצילומי אינפרא-אדום וצילומי אוויר תרמיים כלל אינם מצלמים מה שתחת האדמה. הם אך ורק מזהים הפרשי טמפרטורה שיכולים לנבוע מסיבות רבות מאוד, מבורות מים, תעלות ניקוז, יסודות של מבנים מכל תקופה שהיא (כולל התקופה הצלבנית או המוסלמית המוקדמת), ואף מצמחייה ואבנים ועוד עצמים רבים שמעל ומתחת פני הקרקע, כפי שכותב גם המחבר בעצמו. ייחוס של קו ישר מתחת לאדמה דווקא ל"חומת העזרה" ללא חפירה ארכיאולוגית - הוא כשל מדעי בסיסי ואין כל מקום להתבסס עליו. המעיין בכל דבריו, ובוחן היטב את הצילומים ואת ההשערות שהמחבר רוצה ללמוד מהם, רואה שאין כל ספק שכל דבריו אינם אלא השערות רחוקות עד מאוד. המחבר בעצמו מביא אפשרויות רבות והשערות שונות למיקום המקדש, והדברים רחוקים עד מאוד מלהוות ראיה כל שהיא ביחס למקום המקדש.
אחר כותבי זאת, קיבלתי ניתוח קצר ובהיר של הרב דוד קאהן לצילומי האינפרא, אשר מגלה עד כמה "הגילויים" של האינפרא אינם אלא ניתוח חיצוני של פני השטח!
הרב ברק שרגאי: כל הקטע לקמן שהביא הרב הוא אינו רציני ולא ראוי להתייחסות. פענוח צילומי האינפרא נעשה על-ידי אחד המומחים הידועים בישראל, אלי כהן, בעל נסיון של עשרות שנים ומרצה בתחום, והוא אינו חשוד על הטעיית התוצאות כי אינו אוחז מאף שיטה ורק עשה את עבודתו נאמנה. וגם אנכי התמקצעתי בעבר בפענוח צילומי אינפרא במסגרת משימה שהייתי צריך לעשות ורכשתי נסיון בזה, וכל דברי הרב לקמן הם מבוכה אחת גדולה.
הרב אלישע וולפסון: אביא את דבריו כלשונם: מניתוח פשוט נראה שהתמונה (שנראית כ"כ טכנולוגית ומרשימה) פשוט משקפת בגדול את פני השטח הנראים.
זהו תרגומו לקווים פשוטים על תמונת לווין:
הרב ברק שרגאי: הנה כבר כאן טעויות וחוסר דיוקים. העמדת הקוים אינה נכונה. הקו הדרומי אינו נמצא בחזית המסגד אלא רחוק ממנו. הקו הצפוני אינו רציף אלא הוא נובע ממסת האבן של בנין הערוגות בצידן הדרומי.
הרב אלישע וולפסון: כל כך בולט לעין:
1. נראה ברור שכל האזורים הכהים בתמונה ה'טכנולוגית' הם היכן שיש עצים או דשא (= צל ופחות החזרת קרני השמש). צלליות העצים משוכות מזרחה ממיקום העצים מהסיבה הפשוטה, שצילומי אינפרא אדום נערכים קרוב לשקיעה, שהיות והיא במערב, מובן שיהיה כנגדה שטח מוצל גם ממזרח לעצים...
2. "גבול העזרה הצפוני" הוא סה"כ הגדר שתוחמת את הרמה, שמטבע הדברים היא יותר חמה הואיל והיא לא שקועה באדמה הקרה. והראיה הגמורה (מלבד צירוף המקרים ה"מפליא" שהם חופפים זה לזה), שאכן היכן שהגדר פונה דרומה לכיוון המדרגות האמצעיות, גם ה"גבול העזרה הצפוני" מסתובב עמה….
3. "גבול העזרה הדרומי", גם הוא באופן מופלא גובל לכל ארכו בכותל מסגד אל אקצא שגגו העשוי עופרת מתקרר במהירות עם השקיעה ונראה שחור, וכנראה המעבר החד משחור תחום המסגד לרצפה יוצר מראה של קו בהיר (תופעה ידועה בצילום ובציור, וגם בעין האנושית).
4. "פס א'" אינו אלא גדר גם כן.
5. "פס ב'" הוא סה"כ המסלול שהיה חשוף לשמש בין העצים...
6. "פס ג'" ו"פס ד'" גם הם קוים שהיו חשופים לשמש, וההפרדה ביניהם היא סה"כ צל עץ (כמדומה ש"פס ג'" הוא גם מדרגה).
7. וסתם כך, בלי קשר לעזרה או לא עזרה, את העובדה שהאיזור השמאלי בתמונה הטכנולוגית נראה בכללותו חשוך יותר אף שהיה חשוף לשמש, ניתן להסביר באמצעות הידיעה שתחתיו (בעומק של לפחות יותר ממטר וחצי) שוכנים בורות 6 ו-8 (הבור הגדול), כפי שניתן לראות בתמונה זו:
הרב אלישע וולפסון: מדברים אלו מתבאר כמה רחוק הדבר לטעון שישנם גילויים חדשים על מקום המקדש, כביכול נמצא המקדש בעומק האדמה, כאשר לאמיתו של דבר מדובר על ניתוח חיצוני ביותר אשר אינו מגלה כלום מעבר למה שעיננו רואות.
הרב ברק שרגאי: כל האמור לעיל מלא שגיאות מביכות ונדמה כהדיוט המנסה לפענח צילומי רנטגן אחרי שעשה קצת חיפושים בגוגל.
כמו-כן, הרב התעלם מן הממצאים הברורים שנמצאו בתת-הקרקע באזור הרמה, כגון הגומחות של הכנסיה הנוצרית שנמצאו בפינות המתומן החיצוני של כיפת הסלע, וכן המגדל הפינתי דמוי-המצודה שנמצא בפינה צפונית-מזרחית של הרמה.
על כל האמור עד כה יש להוסיף קושיא עצומה על שיטת הסלע והכל מודים שהיא הראיה החזקה ביותר של האדריכל וחוקר מקום המקדש, טוביה שגיב. דבר ידוע הוא שבזמן בית שני היו שתי אמות מים שהובילו מים מאזור ׳בריכות שלמה׳ לירושלים. בלשון המחקר אחת נקראת ׳האמה התחתונה׳ והשניה נקראת ׳האמה העליונה׳. אחת מהן ודאי הובילה מים למקדש בזמן בית שני כמתואר בתלמוד. מסלול שתי אמות המים נחקר, ועלה ש׳האמה התחתונה׳ אכן מגיעה להר הבית ונכנסת במערבו מעל גשר ווילסון, בעוד ׳האמה העליונה׳ מגיעה לגבעה העליונה לאזור בריכות ממילא. והנה, האמה התחתונה הנכנסת בהר הבית, היא בגובה של כ-735 מ׳ מעל פני הים, ואינה יכולה להוביל מים אפילו לא למפלס העזרה לפי שיטת הסלע, הנמצאת בגובה 743 מ׳ מעל פני הים, וכ״ש לא למפלס של מקווה כהן גדול, הנמצא עשרים אמה גבוה (לפי שיטתם) מעל מפלס זה. והפלא ופלא, אמת המים התחתונה מסלולה בתוך הר הבית ידוע ונחשף ע״י החוקרים בעיניהם, והיא הולכת דרומה אל מקום העזרה לשיטתנו. נמצא שלשיטת הסלע אין דרך להוביל מים למפלס העזרה ובודאי לא למפלס מקווה כהן גדול, והם תולים תקווה שמא יום אחד יימצא שהאמה העליונה גם היא הובילה מים למקדש. אך לצערם זה לעולם לא יוכל להיווכח, כי לשיטתם כל העזרה נעלמה כליל, וסביב הכיפה אין שום זכר לגשר גבוה שנשא אמת המים עליו! מאידך, הוכחנו שאמת המים התחתונה ממשיכה בתוך הר הבית עד לנקודה שבה השיטה הדרומית משערת את דרום ההיכל, וזה תואם לדברי הרא״ש שבדרום ההיכל ירדו מי האמה הזו מטה למפלס העזרה בחלל ״בית הורדת המים״ האמור במשנה, שהיה החלל הדרומי ביותר בהיכל. במקרה הנ״ל, נראה שאמת המים כן תוכיח!
סוף דבר:
הרב אלישע וולפסון: טענת המחבר שהמקדש היה בדרום טמון עמוק מאוד תחת האדמה, נסתרת באופן חריף וחד משמעי מדברי חז"ל במשנה, מדברי הזוהר הקדוש, מפרקי דר"א, מגנזי הגאונים, מגדולי הנוסעים בתקופת הראשונים, מדברי הרדב"ז ואחרונים רבים מאוד שפסקו את המסורת על אבן השתיה להלכה ולמעשה. טענתו אף נסתרת באופן חד משמעי מדברי יוסף בן מתתיהו, וכן מהמחקר הטופוגרפי והארכיאולוגי. זוהי השערה תמוהה עד מאוד שדינה להידחות על הסף, ואין לחוש לה כלל.
הרב ברק שרגאי: נמצא, שיש בידינו שתי מסורות שיסודן מוצק בדברי חז״ל: האחת, שאבן השתיה היא אבן המיטלטלת ואינה הסלע שתחת כיפת הסלע. והשניה, שבית המקדש לא נבנה בראש ההר שבו ניצבת כיפת הסלע, אלא נמוך ממנו מעט, ברום כתף היבוסי. ולא הבאנו בתגובתנו כאן אלא מקצת מדברי רבותינו שהובאו בהרחבה בספר, אשר כולן מלמדות בצורה ברורה, שאכן יש מסורת מימי חז״ל על היות המקדש כולו בנוי במעלה הדרומי של ההר.
שיטת הסלע דוחה את היסוד הראשון ע״י פירוש שגוי במדרש, ואת היסוד השני ע״י פסוק ביחזקאל ודברי יוסף בן מתתיהו, לצד פירושים שגויים בסוגיא בזבחים שאינם עומדים במבחן הביקורת ומוכחשים מדברי כל רבותינו, מרבי פנחס בן יאיר ועד הרמב״ם.
זאת אומרת, שלא נמצא לשיטת הסלע אף יסוד תלמודי להישען עליו, וכפי שהכל ראו בתגובת הרב וולפסון הנ״ל, שלא מצא אף לא מקור תלמודי אחד להגנת שיטתו. ובאמת כל שיטת הסלע בנויה על השערה שאותם נוסעים בודדים שכתבו את אשר שמעו בירושלים, כאלף שנה לאחר החורבן, ״מסתמא״ המשיכו מסורת עתיקה מימי חז״ל, ובאמת זו אינה השערה אלא שגיאה מוחלטת.
מהכמות האדירה של התגובות שקיבלתי עד כה אני יכול לומר בבירור: כל מי שבא ללמוד וליבו נאמן לתלמוד ולדברי רבותינו ושכלו נקי מהנחות רווחות - מובטח לו שיראה את האמת הולכת ומתבררת מתוך המקורות, וישמח ביודעו שהקב״ה שמר על מקום מקדשו פנוי מבניין, וששרידי הבית הקדוש עדיין נמצאים תחת המפלס. לעומת זאת, מי שכבר בנה לעצמו תיאוריות שאין להן יסוד בדברי חז״ל, אלא הן נולדו מתוך המציאות ולאחר מכן הותאמו להן המקורות - קרוב לוודאי שימשיך לשגות, ויילחם בכל כוחו על הרעיון שבני אדום ואחרי כן בני ישמעאל בודאי הצליחו לבנות בניין במקום קודש הקודשים.
וזה מהטעם שיש להצר עליו מאוד מאוד! שלא קיימו את הוראת הפסוק ׳למדו היטב׳, ובעקבות לימוד שטחי לחלוטין של המקורות ובפרט של תשובת הרדב״ז, הובילו מובילי שיטת הסלע רבבות תמימים מאחינו כל שנה לדרוס את מקום העזרה ובית קודש הקודשים כשהם טמאי מתים, בדרכם לעשות השתחויה על רצפת אבן באזור שהוא ככל הנראה מחוץ להר הבית המקודש, כנגד בנין שנבנה תחילה לציין את מקום משפטו של אותו האיש, ולימים הפך להיות המקום שבני ישמעאל מדמים לעצמם שבנו היכל על מקום היכלנו וזה להם לכאורה אות שידם על העליונה. ואיזה מבוכה ואיזה חילול השם גדול נגרם, שבני יעקב הולכים בעזרה ונוהגים שם קלות ראש ועושים שם צילומי סלפי, בדרכם להשתחות לכזבם של בני ישמעאל. והלוואי שהשם הטוב יעיר עיניהם!!!
ונסיים בטוב, בידיעה מופלאה שהיתה בידי כמה מרבותינו הראשונים שבאו בסוד מקום המקדש. על הפס׳ בישעיהו (סד, י): ״בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלֲלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה״ כותב האברבנאל:
״כי עם היות שבאו הגוים בנחלתו, פעם מבני אדום ומפעם מבני ישמעאל, הנה לא מלאם ולא נתנם האלקים לבנות בית במקום המקודש הראשון.״ וכן ברד״ק עיי״ש.
תגובת הרב אלישע וולפסון לתגובת ר' ברק שרגאי
סיכום ותגובה
במסגרת זו לא נוכל להאריך ולחשוף עד כמה רחוקים דברי המחבר מ'דבר ה' זו הלכה'. נסכם את הדברים תוך התייחסות קצרה לכמה מטענותיו המרכזיות. אני מציע לכל מבקש אמת לעיין במקורות הרבים שהמחבר ציין אליהם – במקורם – ולהיווכח שאין ולו מקור אחד הסותר את המסורת, וכמו כן אין מקור אחד המאמת את טענתו התמוהה כאילו המקדש שכן בדרום, קבור עמוק תחת פני הקרקע.
מדוע יש לדחות את טענות המחבר מכל וכל:
א. מסורת המוחזקת בעם ישראל: מסורת היא דבר יסודי מעיקרי תורתנו הקדושה, וכדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"ו): "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות", וכן דברי רבינו האי (תמים דעים קיט) שכתב: "ודברי הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זהו העיקר והסמך", על כן נפסק להלכה ש"סוקלין ושורפין על החזקות". לערער על מסורת ישראל זהו צעד חמור ביותר. אמנם 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', ואם עולה קושי גדול בוודאי שיש להקשות ולשאול "בדחילו ורחימו", אך חלילה וחס מלבטל בהינף יד את דברי רבותינו.
כפי שכתב השל"ה הקדוש, מעולם לא פסקה הקבלה והידיעה אודות מקום בית המקדש, ולעולם לא היה דור שפסק מלעלות לרגל ולחזות במקום המקדש. כדי שמסורת תעבור מדור לדור, אין צורך למדוד את ההר או לראות את יסודות האבן; המסורת שעברה היא פשוטה בתכלית: האבן שבראש הר הבית, שעליה נבנתה כיפת הסלע, היא האבן שהייתה בקודש הקודשים. די בכך שיהודי יעלה להר הזיתים פעם בכמה עשורים וימסור לבנו ולתלמידו שמקום המקדש שוכן בראש הגבעה על גבי הסלע. אין שום היגיון בעולם שהידיעה על המקום הקדוש ביותר בעולם תישכח או תשתבש, וכפי שנשמרה המסורת אודות הר המוריה, כך - ואף ויתרה מזו - נשמרה המסורת אודות מקום קודש הקודשים.
לעומת מסורת פשוטה זו, כמובן שאין שום זכר למסורת הטוענת שמקום המקדש היה בדרום הר הבית, קבור שלושה עשר מטרים מתחת לקרקע. למחבר אין אפילו מקור אחד התומך באופן ברור במיקום זה!
ב. זלזול בכבוד חכמים: לצערי הרב, המחבר אינו מבין את חשיבות ה"מסורה" וכותב בזלזול כלפי גדולי ישראל הרבים שפסקוה להלכה. רק בשל כך ראוי לדחות את דבריו מכותלי בית המדרש.
אצטט מדבריו: "אוחזיה הנלהבים ביותר" – כאילו מדובר בקבוצת נערים ולא בגדולי רבותינו. "שיטת הסלע אינה מתיישבת עם המסורת התורנית". "המסורת נדחית בצורה מוחלטת... באופן שכל מי שאין לו נגיעות בעניין מבחין מיד". "אין שום בסיס לטיעון האגדי והמגוחך של שיטת הסלע... דרושה מידה רבה של נאיביות כדי לקבל כזה סיפור".
דברים חמורים אלו כותב המחבר על דברי הגאונים, הראשונים והאחרונים! אוי לאוזניים שכך שומעות! כאמור, מותר להקשות על המסורת ביראת כבוד, אך להפוך את הקערה על פיה ולטעון שגדולי עולם טעו בדברים פשוטים שרק המחבר הבחין בהם – אין זו דרכה של תורה כלל.
כיוצא בזה כתב דברי זלזול חמורים: "ראוי לבער את השקר הזה מקרבנו במהרה". "המציאו לה פירושים המוכחשים מן הגמרא עצמה". "שיטת הסלע יורה תחילה את החץ ורק לאחר מכן מסמנת סביבו את המטרה". "נאמר לשבחם של שיטת הסלע, שיש להם דמיון עשיר". המחבר טוען למעשה שגדולי ישראל בכל הדורות שקיבלו את המסורת לא ידעו ללמוד גמרא, ורק הוא ילמד את כולם שמוכח מהגמרא בזבחים שהם טועים. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.
ג. הטענה ביחס לאבן השתייה: כל טענתו ביחס להגדרת ה"אבן" תמוהה. הרי אבן זו נקראת "שתייה" משום שממנה הושתת העולם (יומא נד:). אם כן, ברור שמדובר בסלע התשתית שממנו נברא העולם, והוא נקרא "אבן" על שם תחילת ברייתו. ויש לכך טעמים נוספים כפי שכתבנו. בכך, קושיה מעיקרא ליתא.
ד. המיקום ב"ראש ההר": המחבר מאריך לצטט מקורות הכותבים שמקום המקדש לא היה ב"ראש ההר". אך גם אם יצטט אלף חכמים, אין בכך כל ערעור על המסורת. כפי שביארנו, ברור לכל מעיין שהמקדש עמד בראש גבעת המוריה – היא הפסגה המקומית המכונה "הר הבית" (כמוכח מיחזקאל, מהמשנה, מהראשונים, ואף מדברי יוסף בן מתתיהו ואריסטאס, ומההיגיון הפשוט). אלא שהר הבית הוא חלק מרכס שבו רצף של גבעות, וביחס לפסגות הגבוהות ממנו המקיפות אותו (כמו ה"עיר העליונה" ממערב וגבעות רבות מצפון), נמצא הר הבית "במורד". זוהי הבחנה טופוגרפית פשוטה שאינה סותרת כלל את היותו של קודש הקודשים בנקודה הגבוהה ביותר של ההר עצמו.
ה. דחיקת לשון המשנה והרמב"ם: המחבר לא הצליח ליישב את שיטתו עם הכלל של "רובו מן הדרום" כפי שפירשו הרמב"ם ויתר המפרשים, ולכן המציא פירוש חדש ודחוק, לפיו הר הבית לא היה ריבוע של ת"ק על ת"ק אמה, אלא צורה משונה שצלעותיה אינן שוות. רק בשל המצאה זו, הסותרת את דברי המשנה והמפרשים, יש לדחות את טענתו מכל וכל.
ו. זלזול במחקר ובמציאות: המחבר מבטל מחקרים מבוססים המקובלים על כלל החוקרים כשאינם נוחים לשיטתו, אך מאמץ מקורות עמומים כשהם מסייעים לו. למעשה, הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינה ארכיאולוגית, אין שום אפשרות שהמקדש שכן בדרום, שלושה עשר מטרים מתחת לפני הסלע. אין כל ספק שיש לדחות קביעה זו באופן חד-משמעי.
ז. עיוות דברי גדולי ישראל: מרוב רצונו לאמת את שיטתו, המחבר מעוות את דברי רבותינו. כאמור, טענתו נדחית באופן מוחלט מדברי הזוהר הקדוש ונסתרות דרשב"י, מהם מוכח שאבן השתייה גלויה וידועה לכל. והן מתוך פרקי דרבי אליעזר, ומדברי הגאונים והראשונים הכותבים שכיפת הסלע נבנתה על יסודות המקדש. וכן מעידים כל נוסעי המסעות החשובים אשר קבעו באופן חד-משמעי שכיפת הסלע נבנתה על אבן השתייה ומקום קודש הקודשים. ובכל זאת המחבר מעוות את דבריהם או מטיל ספק בנאמנותם.
כתב לי תלמיד חכם מובהק, מומחה בענייני קודשים ועוסק בסוגיות המקדש עשרות שנים: "פתחתי בפרק (של המחבר) על שיטת הכפתור ופרח, שבו עסקתי רבות בעבר, ואני חושב שנעשתה כאן עבודה שבמקרה הטוב רשלנית מאוד ובמקרה הפחות טוב מסלפת בזדון... בין אם זהו זדון או שגגה, עם עבודה כזו אין טעם להתווכח".
המחבר מעוות את דברי השל"ה הקדוש הקובע שמעולם לא נפסקה המסורת על מקום בית המקדש ואין כל ספק במקומו. ומעוות אפילו את דברי הרדב"ז וגדולי ישראל שהביאו את דבריו להלכה, בשעה שכולם קובעים שהאבן שתחת הכיפה היא אבן השתייה. הוא אף מעוות את דברי ה'תבואות הארץ' הפוסק את המסורת להלכה ולמעשה, ואף טוען שהגר"ע יוסף זצ"ל שפסק את המסורת להלכה סותר את עצמו, למרות שאין שם שום סתירה למי שמעיין במקור הדברים. וכן ישנם עוד פוסקים רבים, מגדולי ההוראה בכל הדורות, שהמחבר מתעלם מהם או מעוות את דבריהם.
לסיכום: מכל האמור מבואר שדברי המחבר אין להם מקום בבית המדרש. הם נכתבו בזלזול כלפי גדולי ישראל והמסורת הנאמנה, הם סותרים את המציאות הגלויה לעין ואת דברי כל החוקרים, ואין להם ולו מקור אחד לטענה שהמקדש היה בדרום ההר, קבור שלושה עשר מטרים מתחת לפני הסלע. אלו דברים שאין להם שחר ויש לדחותם לחלוטין.
0 תגובות