אם בעולם הליטאי האמרה "דגים שבים רועדים" והיא סמל ה"אלול", אז בעולם החסידי אמרת "המלך בשדה" היא הסלנג המדובר.
אמרה זו זלגה לכלל העולם החסידי מעבר לגבולות חב"ד, ואנו כאן נתהה, מאיפה בא המלך הזה?
זה בדיוק מה שהעלה יהודי בשם יאסי ליפסקר, מקליפורניה לסטטוס שלו בתחילת החודש.
ראה את הסטטוס הזה ידידי החוקר החבד"י הרה"ח שרגא הומניק, והחליט לצלול ולהתעמק בה, והתענוג כולו שלנו כדלהלן, מחקר תורני נהדר.
הכל מתחיל בלקוטי תורה לפרשת ראה. אדמו"ר הזקן שואל: כיצד ייתכן שאלול הוא זמן של גילוי י"ג מידות הרחמים, בעוד שהוא נשאר ימות חול רגילים ולא יום טוב? והוא משיב במשל: מלך שקודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה. שם הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות. ובלכתו העירה, הם הולכים אחריו. ורק בהיכל מלכותו נכנסים ברשות, ורק המובחרים שבעם.
כדי להבין מהיכן שאב אדמו"ז את המושג מלך בשדה, צריך קודם להבין באיזו מדינה אנחנו נמצאים. אדמו"ר הזקן חי באזור שאנו מכנים היום בלארוס - ליוזנא, ליאדי, ליובאוויטש, אורשה, כולן בפינה הצפון-מזרחית של מה שהיה פעם ממלכת פולין-ליטא. וזהו אזור שעבר בדור אחד טלטלה שקשה לתפוס את גודלה.
עד אז פולין לא באמת נוהלה על ידי שלטון מרכזי חזק. כל פריץ שלט בנחלתו כרצונו. זה יצר עולם שלם של יחסים מקומיים בין היהודים לפריץ - עולם שכל מי שמכיר סיפורי חסידים יודע היטב. ואז הגיעה יקטרינה. בשנת תקל"ב, בחלוקה הראשונה של פולין, בלעה האימפריה הרוסית את החבל שבו ישב אדמו"ר הזקן. וכך, כמעט בן לילה, רוסיה - שעד אז אסרה על יהודים לגור בתחומה - מצאה עצמה עם חצי מיליון יהודים.
ועכשיו לממצא הארכיוני. בשנת תק"מ יצאה הקיסרית יקטרינה השנייה למסע דרך הפלכים המערביים החדשים שסופחו לאימפריה שלה. היעד המרכזי היה מוהילב, שם נפגשה עם הקיסר יוזף השני מאוסטריה - פגישה שהובילה תוך שנה לברית סודית בין שתי האימפריות.
האקדמיה הקיסרית למדעים הדפיסה באותה שנה ספר לזכר המסע: "הערות טופוגרפיות על המקומות הנכבדים ביותר במסע הוד מעלתה הקיסרית אל נציבויות בלארוס". הספר שרד, וסרוק וזמין היום באתר ספריית הקונגרס. רובו דו"ח אזורי - תיאור גיאוגרפי, ערים, מספרי תושבים - ומי שיודע מה לחפש ימצא שם את חבל בבינוביץ', ובתוכו את ליוזנא ואת ליובאוויטש, עם מספרי היהודים שגרו בהן.
ובסוף הספר מופיע לוח המסע עצמו - כשמונים תחנות, מפטרבורג ובחזרה. ובתוכן, בזו אחר זו: שקלוב, אורשה, מוהילב, וגם - ליאדי.
עצרו רגע וקלטו מה זה אומר: הקיסרית של רוסיה, עם כל הפמליה והמרכבות, עברה פיזית דרך העיירות שכל חסיד חב"ד מכיר בשמותיהן. בשנת תק"מ אדמו"ר הזקן עדיין ישב בליוזנא, לא בליאדי, אך אין ספק שכל יהודי האזור ידעו על המסע. אירוע כזה נשאר בשיחת האנשים שנים.
אלא שהשאלה המסעירה שלנו, אימתי נכתב המאמר של אדמו"ר הזקן?
לתארך מאמר של אדמו"ר הזקן זו מלאכה קשה. בשנים המוקדמות הוא עוד לא נהג לרשום תאריך למעלה, ואף לא כתב בפנקסים מסודרים אלא על גיליונות בודדים. רק אחר כך נכרכו הדפים הרופפים לספרים. מחקר שפורסם בשנים האחרונות זיהה את הסדר הנכון של המאמרים מן התקופה, בהסתמך גם על גרסה מקבילה של המשל - מאדמו"ר האמצעי - שבה מופיע לראשונה הצירוף הקבוע שכולם מכירים היום: "המלך בשדה". השילוב בין שני הנוסחים מאפשר לחדד את התיארוך.
והתוצאה: אלול תקנ"ז - אוגוסט-ספטמבר 1797.
מה קרה ברוסיה בשנה הזו? יקטרינה נפטרה בסוף 1796. יורשה היה בנה, פאבל הראשון - הצאר שעצר את אדמו"ר הזקן במאסרו הראשון, וגם שחרר אותו; כתב ידו נמצא על מסמכי השחרור.
ובחודש מאי 1797, שבועות ספורים לאחר הכתרתו במוסקבה, יצא הצאר החדש למסע בפלכים המערביים. והמסלול: סמולנסק, אורשה, מינסק, גרודנה, ווילנא, קובנה. אורשה - במרחק נגיעה מליובאוויטש ומליוזנא. חודשים ספורים לפני אלול תקנ"ז.
אבל יש עוד נדבך. המשל לא עוסק רק בכך שהמלך נוסע, אלא בכך שהוא נגיש. ופאבל, בתחילת דרכו, ניסה במפגיע להיות נגיש. הוא הציב תיבת בקשות ליד אחד מארמונותיו, שאליה יכול היה כל אדם להשליך את עצומתו - ניסיון לעקוף את האצולה ולשמוע את פשוטי העם ישירות. (התיבה, אגב, לא האריכה ימים - אנשים התחילו להשליך לתוכה מכתבי לעג).
בממלכות אירופה, האדם הפשוט לא יכול היה להשיג ראיון בארמון. הדרך היחידה הייתה לשלוח בקשה במעלה הביורוקרטיה ולקוות. אבל כשהמלך היה בדרכים - נפתח חלון. אז אפשר היה לעקוף את המנגנון ולתחוב את הבקשה ליד המלך עצמו. זהו בדיוק המשל.
ויש כאן עוד נקודה יפה: ידוע שחצרות האדמו"רים עיצבו את עצמן על פי הדגם של האצולה והמלכות המקומית. ואם כך, אפשר ללכת גם בכיוון ההפוך - לקרוא תיאורים של קבלת פנים לרבי, וללמוד מהם איך נראתה קבלת פנים למלך. יש איגרת של הרבי הרש"ב המתארת את שובו של אדמו"ר הזקן מפטרבורג: שלושים עגלות ליוו אותו מעיר לעיר, בכפר הסמוך לליובאוויטש הקימו הגויים שער מקושט ועמדו בשורה, וכשהגיעה העגלה למקום שבו עמדו בניו - עצרה, הוסרו הדלתות, וכל אחד עלה.
עד כאן דיברנו על רוסיה בה התגורר אדמו"ז, אבל האמת היא שהתופעה גדולה בהרבה. לטקס שבו תושבי עיר יוצאים מן החומות לקראת שליט מתקרב, מקבלים את פניו בחוץ, ואז מלווים אותו פנימה, יש שם. ביוונית: אפנטסיס. בלטינית: אדוונטוס.
אפשר לראות את המושג הזה "המלך בשדה" במקורותינו. יוספוס מספר על אלכסנדר מוקדון המתקרב לירושלים בזעם, לאחר שהכהן הגדול סירב להפר את שבועתו לדריווש. הכהן הגדול חולם חלום, ובו מצווים עליו: קשטו את העיר, פתחו את השערים, הלבישו את העם לבנים, את הכהנים בבגדי כהונה - וצאו. אל תמתינו מאחורי החומות. והם יוצאים, ופוגשים אותו.
ומכאן לגמרא. הרואה מלכי ישראל מברך שחלק מכבודו ליראיו, והרואה מלכי אומות העולם מברך שנתן מכבודו לבשר ודם. ואמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא רק לקראתם - אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם. יש כאן חובה לצאת ולקבל פני מלך.
ומיד אחר כך מביאה הגמרא מעשה נפלא. רב ששת היה סגי נהור. יצאו כולם לקבל את פני המלך, וקם רב ששת והלך עמהם. לעג לו מין: מה יש לעיוור לעשות בתהלוכה? אמר לו רב ששת: בוא וראה מי יודע יותר. עברו שני גדודים בשאון, וכל פעם אמר המין "המלך בא", וכל פעם השיב רב ששת "אינו בא". עבר גדוד שלישי ונשתתקו הכל - ואז אמר רב ששת: עכשיו ודאי המלך בא.
עוד מובא בגמרא שבת שרבי חנינא היה מתעטף ועומד עם ערב שבת ואומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. והרמב"ם כותב במפורש: "כמו שהוא יוצא לקראת המלך". ובשער הכוונות לרבי חיים ויטאל: "סדר קבלת שבת הוא שתצא לשדה, ותאמר בואו ונצא לקראת שבת מלכתא".
המלך בשדה. סיימו את הקריאה בכתבה, ולכו לקבלו.
ישר כח לידיד נפשי הרב מרדכי יעקובוביץ
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות