מפלגת "הציבור החרדי" היא אחת ההתפתחויות החשובות במערכת הבחירות הנוכחית. היא נולדה מתוך מצוקה אמיתית של ציבור גדול, שמרגיש כבר שנים כי המערכת הפוליטית החרדית אינה מעניקה מענה מספק לצרכיו. אלפי חרדים עובדים מבקשים ייצוג, מוסדות חינוך המתאימים לאורח חייהם, אפשרויות תעסוקה ויכולת להתפרנס בכבוד תוך שמירה על זהותם החרדית.
לטור נגד פרישת 'הציבור החרדי' >>לחצו כאן
הדרישות הללו מוצדקות. גם הביקורת על המפלגות החרדיות ראויה להישמע. במשך שנים התעלמו מהבעיות, דחו פתרונות והשאירו משפחות רבות להתמודד לבדן עם מציאות מורכבת.
כדאי להזכיר כיצד הכול התחיל.
מוטי לייטנר וחבריו ביקשו בתחילה להשתלב במפלגות החרדיות הקיימות. בחודש אוגוסט אף פנו רשמית לראשי יהדות התורה וש"ס בדרישה לקבל ייצוג. הם ביקשו מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות, מתוך הבנה שהדרך להשפיע עוברת דרך מוקדי הכוח הפוליטיים. משדרישתם לא נענתה, יצאו לדרך עצמאית.
מאז התרחש שינוי משמעותי במערכת הפוליטית החרדית. משה גפני ואורי מקלב פינו את מקומם ברשימה לכנסת לטובת הנהגה חדשה, יעקב אשר ניצב בראש ההנהגה הפרלמנטרית החדשה של דגל התורה, ובעקבות האתגור של מפלגת הציבור החרדי וההבנה שאי אפשר להתעלם מציבור שהולך וגדל, השיח כלפי הציבור החרדי העובד משתנה.
אשר מקיים מפגשים עם חרדים עובדים, מדבר על הקמת מוסדות חינוך מותאמים ומציג תוכניות לצורכיהם. גם ב"יתד נאמן", ביטאון המפלגה, קיבל הנושא סיקור שלא היה בעבר.
אז נכון, לפני בחירות כולם מבטיחים וכולם מדברים, והדרך לשינוי עוד ארוכה. ההנהגה החדשה תידרש להוכיח את עצמה במעשים. אך נוצרה הזדמנות ממשית לקדם שינוי מתוך המערכת, באמצעות הכלים הפוליטיים שכבר עומדים לרשותה.
וכאן מתחילה השאלה הגדולה.
האם בשם הרצון לתקן את הספינה, אנחנו עלולים להטביע אותה על כל יושביה?
בסקרים שפורסמו בימים האחרונים מקבלת מפלגת "הציבור החרדי" בין 0.5% ל-0.8% מהקולות, רחוק מאוד מאחוז החסימה.
המשמעות של ריצה שלא תעבור אחוז החסימה פשוטה: אלפי קולות שלא יתורגמו למנדטים בכנסת, באופן שעלול לפגוע בכוחן של המפלגות החרדיות וביכולת ההשפעה שלהן על הרכב הממשלה הבאה. המחיר עלול להיות כבד.
החברה החרדית מתמודדת עם משבר חסר תקדים סביב מעמדם של בני הישיבות. המפלגות החרדיות נושאות באחריות משמעותית לכישלון בהסדרת הסוגיה עד היום. חילופי ההנהגה בדגל התורה התרחשו גם על רקע תחושת הכישלון הזאת.
כעת עומדת על הפרק שאלת יכולתה של ההנהגה החדשה להגיע להסדרה, להגן על עולם התורה ולדאוג לצרכים של כלל הציבור החרדי.
החרדי העובד במגדל המשרדים, האברך היושב בכולל ובחור הישיבה שמעמדו טרם הוסדר הם אחים באותה משפחה. הם חולקים קהילה, מוסדות חינוך ועתיד משותף. ההחלטות שיתקבלו בכנסת הבאה ישפיעו על חייהם של כולם.
פיצול פוליטי שיחליש את כוח המיקוח החרדי עלול לפגוע גם במטרות שלשמן הוקמה המפלגה החדשה. החשש מפני ממשלה שתאמץ מדיניות המזכירה את גזרות 2013 מעניק לשאלה הזאת משמעות מוחשית.
במחנה הימין חוששים כי אובדן אלפי קולות למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה יסלול את הדרך להקמת ממשלה בראשות בנט ולפיד ובשיתוף מפלגות השמאל. החשש נוגע גם להשלכות של ממשלה כזאת על הסדרת מעמדם של בני הישיבות, על מוסדות החינוך החרדיים, על תקציבי הציבור ועל צביונה היהודי והערכי של המדינה. אלה הכרעות שישפיעו על החברה החרדית כולה, על החרדי העובד ועל האברך כאחד.
בימים האחרונים ראש הממשלה וגורמים פוליטיים נוספים מנהלים מגעים בניסיון להביא לפרישתו של לייטנר. תוכנן המלא של ההצעות טרם התברר, ולייטנר ממשיך להצהיר כי מפלגתו תתמודד עד הסוף.
דווקא כאן נדרשת תשובה ברורה: מהו ההישג שלשמו מתנהל המאבק, ומהי הדרך המעשית להשיג אותו?
הרי הדרישה המקורית הייתה להשתלב, להשפיע ולשנות מבפנים. בינתיים התחלפה ההנהגה, נפתח שיח חדש והנושא הפך לחלק מסדר היום של המפלגות החרדיות.
מי שדורש מהמפלגות הוותיקות לנהוג באחריות ציבורית נדרש להציג בעצמו אותה מידה של אחריות. מי שמבקש לייצג ציבור שלם חייב לתת דין וחשבון גם על המחיר האפשרי של החלטותיו.
התוצאה האלקטורלית היא חלק בלתי נפרד מהאחריות הזאת.
קל להכריז על מהפכה. קשה הרבה יותר להבטיח שהיא תשאיר אחריה מוסדות חינוך טובים יותר, פתרונות תעסוקה, הסדרה למעמד בני הישיבות ויכולת ממשית להשפיע על החלטות הממשלה.
המאבק של החרדים העובדים כבר הצליח לחולל שינוי בשיח הציבורי. כעת נדרשת הכרעה בשאלה כיצד מתרגמים את ההישג הזה לכוח פוליטי ולפתרונות מעשיים.
בספינה הזאת נמצאים החרדי העובד, האברך ובחור הישיבה. לכולם יש אינטרס שהיא תגיע לחוף מבטחים.
חור בדופן הספינה אינו מבחין בין מי שביקש לתקן אותה לבין מי שביקש לשמור עליה. בסוף, כולם עלולים לשלם את המחיר.