שורד השבי יוסף חיים אוחנה ריגש השבוע את אלפי החסידים והאורחים שמילאו את אולם ההתוועדויות המרכזי במרכז חב"ד העולמי בניו יורק ה–770.
אוחנה, אשר חזר בתחילת השנה מהשבי בעזה, הוזמן לשאת דברים בפני הקהל, ושיתף בתובנות האמוניות והאנושיות המצמררות שגובשו אצלו דווקא במעמקי האדמה, באותם ימים ארוכים ומורטים של חוסר ודאות וסכנת חיים יומיומית. עבור אוחנה, העמידה על בימת בית המדרש המפורסם בברוקלין היוותה סגירת מעגל אישית ומרגשת במיוחד, לאור הקשר העמוק וההיסטורי שלו עם חסידות חב"ד עוד משנות ילדותו.
את נאומו פתח אוחנה בהתרגשות רבה, תוך שהוא מציין את שורשיו החב"דיים שעיצבו את אישיותו. "זו זכות שלי להיות במקום, מקום שגדלתי עליו. אני למדתי בתלמוד תורה חב"ד בנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי", סיפר לקול תשואות הקהל, והוסיף בחיוך ובגאווה: "קבוצה פ"א" (כינוי בחב"ד לשנה שבה נוסעים התלמידים, בתוך 6 שנות לימוד בישיבות בארץ, לשנת לימוד בבית המדרש המרכזי של החסידות בניו יורק).
הוא המשיך והסביר כיצד התפיסה החב"דית, המדגישה את עניין השליחות האישית של כל יהודי בעולם, ליוותה אותו גם ברגעים האפלים ביותר. "כל אחד עושה את השליחות שלו. אם זה להניח תפילין ליהודי... נכון, אנחנו יודעים שהמצווה הכי גדולה בעולם זה לעשות טוב ליהודי", אמר אוחנה, והוסיף: "אז אני, 50 מטר מתחת לאדמה, הבנתי שהמשמעות של לעשות טוב לעוד יהודי, לעשות טוב לאדם אחר, זה מספיק בשבילי לחיות בכל מקום ולסבול כל מה שאני מקבל".
בדבריו הדגיש שורד השבי כי על אף הקשיים העצומים והטראומה שחווה, הוא מרגיש שהחוויה הקשה זיקקה את אישיותו והותירה אותו מחוזק יותר מבחינה רוחנית ונפשית. "וכן, זה לטובתי שהייתי שמה, כי היום, אם אני יכול לעמוד ולהגיד לכם שאני מרגיש חזק יותר, עם אמונה טובה יותר – יש המון קשיים, אבל אף אחד לא ייקח ממני את הקלף הזה, שהבנתי את המשמעות של הדברים הקטנים והאיכותיים", שיתף.
הוא הסביר כי דווקא במקום שבו נשללו ממנו כל החרויות הפיזיות, הוא הצליח לגלות את העומק האמיתי של הערכים שעליהם התחנך, ובראשם מצוות אהבת ישראל.
חלקו המצמרר ביותר של הנאום עסק ביישום המעשי של "ואהבת לרעך כמוך" בתוך המנהרות הצרות בעזה, בתנאי רעב וצפיפות קיצוניים. "אם זה 'ואהבת לרעך כמוך', אנחנו אומרים את זה כל כך הרבה, ושזה בעצם הכלל הגדול בתורה", הסביר אוחנה לקהל המרותק, "אבל עד שאתה לא מבין שהיינו חמישה, שישה אנשים, רוב הזמן, שכל מי שהיה סביבנו שנא אותנו, רצה ברעתנו... אנחנו היחידים שהיינו צריכים לרצות בטוב אחד של השני. וגם זה לא קל, לדמיין שישה אנשים, מטר על מטר, ללא אוכל, סכנת מוות, סובלים, קשה, וכל דבר קטן מרתיח. אז ה'ואהבת לרעך כמוך' שם, היכולת לראות אחד את השני, רעות – זה מה שעבדנו עליו כל היום".
את נאומו חתם אוחנה במסר נוקב ומעורר מחשבה המופנה לכלל הציבור החי בחופשיות, מתוך תקווה שדווקא מתוך השגרה היומיומית יצליחו האנשים למצוא את החיבור והערבות ההדדית ולא יאבדו את הדרך בתוך שפע האפשרויות והסחות הדעת של החיים המודרניים. "אז קל וחומר שאנחנו נמצאים, שאנחנו חופשיים, לבחור גם דברים אחרים, אבל יודעים מה? אולי זה אפילו יותר קשה. אולי שיש לנו כל כך הרבה אופציות וכל כך המון גירויים, לדאוג לעצמנו, אם זה כסף ולא משנה כל אחד והחיים שלו, אולי זה קצת יותר קשה לנו לראות את החשיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'".
0 תגובות